"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" – פרק 1 חלק ב'

.."קחי." היא הושיטה לי מעטפה עם השם שלי רשום עלייה בכתב מסולסל בעט ירוק מכוער.
"המנהלת של קימריה, איזבל, הביאה את זה לנו בשביל שנמסור לך. יש כאן את כל הפרטים."
"ואוו! רגע, עצרו הכל!" התחלתי להגיד ולקחתי שנייה לארגן את המיליון מחשבות שרצו לי בראש,
"אוקיי, אני יודעת שפישלתי, אני יודעת שאני בת נוראית ושהתנהגתי מזעזע בשנה האחרונה כלפי כולם ובמיוחד כלפיכם, אבל מפה ועד לשלוח אותי לפנימייה באמצע שום מקום? אתם אמרתם בעצמכם, זה תקופת אבל! זה יעבור! זה יעבור, ואני אחזור להיות אלי שכולם אוהבים. אני אשתדל ואני אעשה הכל תנסו להבין אותי!! " הייתי על סף דמעות.
"איבדתי את הבן אדם הכי קרוב אלי בעולם ואתם פשוט מצפים ממני… מה? מצפים שאני ימשיך בחיי כרגיל? שאני ימשיך ללכת לבית ספר, לעשות מבחנים? לחשוב על ה"עתיד שלי"? הכל איבד משמעות בשנה האחרונה ויצא מפרופורציות, אבל אתם לא יכולים לשלוח אותי לפנימייה של פלצנים עשירים! אני בחיים לא ישתלב שם!"
הסתכלתי על אמא במבט מתחנן והיא החזירה לי מבט קר כקרח, אז נסיתי את אבא.
"אבא בבקשה, אין שום סיכוי שאתה מסכים עם הטירוף הזה!" זעקתי.
"אני מצטער אליסון, אבל כמו שכבר אמרתי זה או זה או פנימייה צבאית. שום בית ספר לא יסכים לקבל אותך עם ההיסטוריה שלך. וחוץ מזה הכל כבר הוחלט. את צריכה להגיד תודה על ההזדמנות הזאת , ותהי בטוחה שהיא האחרונה." הוא אמר מתעלם לגמרי מסערת הרגשות שאני נמצאת בה. מה בכלל לא אכפת להם?!
"אבא שלך צודק אליסון. אמרנו לך מההתחלה לא להיכנס לזה, שיקרת לנו במשך שנתיים! שנתיים חייכת לנו בפרצוף ושיקרת! את צריכה בכלל להגיד תודה שאנחנו עדיין חושבים עלייך ומתחשבים בך! תנסי לא לפשל הפעם." אמא אמרה.
"תודה!" עניתי בצעקה ורצתי לחדר שלי.
טרקתי את הדלת בעצבנות ולא האמנתי שזה קורה לי. לא. לא יכול להיות. הם התחרפנו לגמרי. אני חייבת למצוא דרך לצאת מפה. למצוא את לוסיל ולעוף מהמקום הזה. הם פשוט התחרפנו!
פתחתי את הארון שלי והוצאתי את תיק בית הספר הכתום, פתחתי אותו רוקנתי את כל מה שהיה בו על הרצפה. עטים, פתקים, ומספר מחברות נפלו על הרצפה.
התחלתי לדחוף לתוכו בגדים אקראיים, לקחתי את מברשת השיניים שלי ומעטפה עם כסף מהיום הולדת ופניתי לכיוון הדלת. עשיתי את זה כבר הרבה פעמים. לברוח מהבית, לא סיפור. הם ידאגו יומיים, יתחרטו ואני אחזור והכל שוב יהיה כרגיל. עשיתי את זה עשרות פעמים, אני יכולה לצאת מהדלת הראשית ולפתוח בריצה, אבל הסיכוי שהם ישיגו אותי ויתפסו אותי גבוה מידי, ואני לא מתכוונת להסתכן. נעשה את זה בדרך הישנה והטובה.
בדרך כלל כשההורים שלי היו בבית הייתי עולה לעליית הגג, שם היה חלון שדרכו היה אפשר לצאת החוצה, לקפוץ לעדן החלון שלי, משם לעדן החלון של המטבח ואם הייתי משתדלת, הייתי מצליחה לקפוץ לגינה שלנו בלי לעשות רעש בכלל.
נכון, אפשר גם לצאת ישירות מהחלון שלי, אבל זה הרבה יותר קשה כי החלון נפתח רק מלעמלה וקשה להוציא את הגוף דרכו בלי להרעיש.
עליתי על הסולם שהיה צמוד לחדר הוריי, והתחלתי לטפס. הגעתי למעלה וניסיתי לדחוף את דלת הכניסה. זה תקוע. או שזה נעול? הם נעלו את זה?
"לאן את חושבת שאת הולכת אליסון?! מה אני צריך לעשות בשביל שפעם אחת באמת תקשיבי לנו לשם שינוי?!! אני צריך לנעול אותך בחדר עד מחר? חשבתי שאני יכול לסמוך עלייך לפחות בזה!" על פניו היה מבט פגוע, מאוכזב, וזה שבר את ליבי. אבא שלי תמיד היה שם בשבילי הוא היה בן אדם שהכי הערצתי בעולם, ואני הייתי הבת הקטנה והאהובה שלו שתמיד סיפקה לו גאווה.
חשבתי שהוא כבר מזמן לא מופתע ממה שאני עושה, ואם לא חשב שאנסה לברוח למה נעל את הדלת? למה הוא שוב מאוכזב ממני? הוא לא התרגל?
בפרצוף מובס הלכתי לחדר שלי. זהו. זה נגמר סופית. אני נוסעת לפנימייה, ואני לא מקבלת הזדמנות להיפרד.

שבת שלום ♥