גזרה על המת שישתכח מן הלב.

המוות עיוור את עיניי, צילק את גופי לבל שוב.
הוא בא והולך, כמו חורף.
מותיר אותי אחריו, עץ בזמן שלכת, שבורה ועירומה.
הוא הלך כי הגשם עבר ואין לו יותר מה לחפש.

הוא אוהב דיוק, המוות.
נדמה כי הוא נוגע במבט חטוף,
אך הוא מותיר אחריו חתך עמוק, מן סימן היכר.
מעין קעקוע שידמם ויבער, ויפלס דרכו אט אט לאיבריי.

אבל הוא מתפוגג – המוות.
נשכח מן העין, נעלם מן הלב.
משאיר הסבר על נייר מתפורר.

אז אני מאבדת את עצמי.
נופלת, טובעת בטובם של החיים.
העולם שב לסדרו ואני הופכת פתאום לעוד חלק משנה שחלפה.
עוד תקופה חתומה בטעם מתוק,
עם קצת ים, שמש, מלון.

נגמרו המילים,
רק לבינתיים, ומבטיחה לא לכתוב יותר, נשבעת.
רק עד שהחורף ישוב.