גורם ההפתעה – פרק 3

יום למחרת קבעתי עם איאן שלפני שאני התחיל לגשש בין האנשים בתור נערה רגילה שאף
אחד לא מכיר אני יצטרך לרדת לעומק של שורשי המשפחה , האדם הראשון שממנו התחילה
כול המאומה הגדולה , יותר נכון אח שלו .
ולנטיין דאגלס .
איאן אמר לי שהוא לא נותן לי להיכנס לשכונת הארלם בלי נשק ובלי הוכחה לכך שאני יכולה
ואסור לשומרים לעצור אותי לפני שאני נכנסת אל המקום שבבעלתו . אחרי הרצח של אחותי
הקטנה עיירת דומנו הפכה למקום רפאים ובלי לומר מילה ונלטיין חזר בחזרה אל המקום
שהיה שלו עוד מהימים שאימא שלי הייתה בגיל שלי , עברו עשרים שנה מאז שאימא שלי
עזבה את המקום הזה ועברה לעיירת דומינו . עכשיו הגיע הזמן להחזיר את השעון אחורה כי
אני עומדת לחקור כול דבר קטן שקרה סביב משפחת דאגלס בעשרים שנה האחרונות .
בגלל זה מינו אותי להיות גורם ההפתעה .
לבשתי שורט רופף על רגליי וחולצה קצרה חלקה על פלג גופי העליון , מעל לבשתי מעיל עור
שחור ארוך והלכתי לכיוון הקומה הראשונה במהירות מחכה שאיאן יבוא ויתן לי את ההדרכה
המטומטמת שלו לפני שאני עוזבת את המקום הסודי ביותר בניו-יורק .
אני זוכרת , לפני כמספר חודשים אחותי הקטנה גילתה שאבא שלנו עדיין חי , ידעתי שהיא
נמצאת בבית הזה אבל אסרו עלי לפגוש אותה . כול עוד לא הייתי חלק ממלחמת המשפחות
אסור היה שאני יכנס לתוך .
"קחי , זה היה אמור להיות שלך , את היורשת החוקית של אקדח הזהב של משפחת דאגלס."
לקחתי את האקדח , הוא לא היה כזה כבד כמו שחשבתי שהוא יהיה . לא חשבתי שאני ימצא
את עצמי נכנסת אל העולם בו אני עומדת להסתובב כול יום עם אקדח צמוד לגופי .
"לא אמרת שאני צריכה להוריד פרופיל?" שאלתי בעודי מכניסה את האקדח לתוך המכנס מאחורה כך שמעיל העור יכסה את הבלוטה מאחור .
" ברגע שאני מרגישה לא בנוח את מיד אומרת לי , הדבר האחרון שאני צריך עכשיו הוא לאבד
את הבת האחרונה שנשארה לי ." אני מהנהנת בלי לומר מילה ויוצאת מהדלתות .
התיישבתי בלמבורגיני הלבנה שלי ונסעתי אל שכונת הראלם , בזמן שאני נוסעת אני תוהה
לעצמי אם זה שגוי שאני לא מרגישה רגש אחד בנוגע לרצח של אחותי הקטנה , הוא מרגיש
לי כול כך שקרי , מזויף , כאילו היא רצתה שיהרגו אותה .

נעצרתי מול שערי המתחם של ונלטיין , השומרים בקשו ממני לפתוח את החלון .
"ילדה המועדון נמצא בפניה השנייה , תלכי לפני שתכנסי לסיבוך ." אני שומרת על קור רוח
ומוציאה את הכרטיס שאיאן נתן לי אתמול בשביל שאני ימסור אל השומרים , הם מביטים
עליו ועלי וזה נראה כאילו הם לא מאמינים .
"איאן אמר שבגלל כול הסיבוך אי אפשר לשלוח איזה גבר , ואם אני רוצה להרוויח כסף
אני פשוט צריך להעביר נשק לולנטיין . סך הכול למה שהמשטרה תבדוק נערה בת שמונה עשרה?" אמרתי ורכנתי קדימה בשביל לפתוח את התא המטען , הוא הניח שם מספר קופסאות עם נשקים מזויפים בתוך בשביל לעבור את השומרים . לאחר מספר דקות הם פתחו
לי את השערים ואני עצרתי לפני דלת הכניסה .
נושמת לרווחה ויוצאת מהמכונית .
אין דרך חזרה , אני אומרת לעצמי בשביל לא לצרוח ולברוח כמו משוגעת מהמקום הזה .
בעדינות אני נכנסת אל המתחם , רואה את הקומה הראשונה בדיוק כמו שאיאן תיאר לי
אותה , הבר שולנטיין נשען עליו ברגע זה , הספות שלצד כול ספה נמצאת פלזמה שחורה
ואלפי גברים שנועצים בי עיניים .
ונלטיין סימן לכולם לנקות את הקומה , חשבתי שהוא מזהה אותי כי קבלתי את השיער של קרוליין והעיניים של איאן אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי בעוד האקדח של ולנטיין
מוצמד למצחי .
ניסיתי כמה שיותר לשמור על פוקר פייס אבל ללא הצלחה , הנחתי את ידיי על פי בשביל לא
לצרוח ולקחת נשימה עמוקה . לזכור שאנחנו מאותה משפחה .
"לא באתי לחפש צרות , יש לי רק שתי שאלות לשאול אותך ואני מיד עוזבת או שתרגיש חופשי
לירות בי ." אמרתי בפשטות והרמתי את עיניי לעיניו של ולנטיין .
"קדימה הסבלנות שלי הולכת ונעלמת." לקחתי נשימה עמוקה.
"האם ידעת שקרוליין ילדה בת בכורה בגיל עשרים ושתיים ?" ראיתי את אישוניו של ולנטיין מתרחבים וידו האוחזת באקדח נופלת מטה , האקדח כבר לא היה מכוון אל הראש שלי .
"כן , נכחתי בלידה." זאת אומרת שהוא היה לצידי בזמן שנתנו לי חיים .
"האם אתה יודע מי אסר עליה להשתתף במלחמת המשפחות?" הוא לא תוקף אותי בחזרה.
"אני וההורים שלה ." אם ולנטיין אסר עלי להשתתף במלחמת המשפחות אז למה הוא לא
יכול לגלות לבד מי שם את הכסף על הגופות של המשפחה .
הוצאתי את האקדח הזהוב מהשורט והנחתתי מכה על שולחן הבר "אז למה לעזאזל אני
האחרונה שנשארת בשביל לגלות את האמת מאחורי המשפחה ?"
האקדח של ולנטיין נפל לו מהיד , הוא הביט בי בעיניים פעורות לרווחה "ורוניקה?"