הגולשת- (פתח דבר)

הצמרמורת שעברה בגופי חלחלה את גופי, והרגשה שמשהו רע עומד לקרות רק התחזקה. ידעתי, ידעתי שהוא לא ישרוד, כולם ידעו. רציתי להאמין שהוא יצא מזה, אבל העיינים שלא סימנו אחרת, הן סימנו לי שברגע שאני אצא מפה, ברגע שהדלת תפתח. המילה אבא לא תצא מפי יותר.
הגוף הכהה שלי, התחיל להתקלף בצבע לבן. הרגשתי את הלב שלי דופק במיהרות מפורזת, שראיתי את ציפורניו המצהיבות.הרגשתי שהעולם מסתובב סביבי, ורק מחפש דרך חדשה לרדוף אותי.
עיניו האופרות בהקו בניצוץ מאושר כשראה אותי עומדת בפתח הדלת.אך שוב משהו עצר אותי מלחייך, לא יכולתי לחייך כשראיתי את השקיות בעיניו. אני כמעט בטוחה שהוא לא ישן.
לא הייתי מוכנה להיפרד ממנו, לא הייתי מוכנה לאבד את המשפחה היחידה שלי. לא הייתי מוכנה לעזוב אותו!
הוא הביט בי, משקיע את כול כוחו בהסתכלות עלי. מבחין בי ויודע כיצד אני מרגישה, לא הייתי צריכה לפתוח את פי כדי שידע מה עברתי, הוא ידע לבד. הוא הכיר בי את הדברים הטובים והרעים, הוא אהב את הרעים, הוא היה מוצא בהם משהו טוב. מבחינתו אני הייתי הכול והוא היה הכול בשבילי.
זה הפחיד אותי. הפחיד אותי לאבד אותו, האיש שגידל אותי כול חיי, אותו אחד שחיבק אותי כשבכיתי, ודאג לי שהרגשתי לא טוב.

"קים," קולו הצרוד נשמע, בזמן שהוא ניגב פיו ונשען על המיטה בגניחת כאב. "קימברלי, אני רוצה אותך ליידי."
לא חשבתי כאשר קרא בשם שלי, רק רציתי להרגיש אותו שוב, לחבק אותו שוב, אולי זאת הפעם האחרונה. האחות הניחה את זרועה על עורפי והתקדמה איתי לכיוון המיטה שבה שכב אבי.
כזרעו של אבי ליטפה את פני כול רגשות העצב והחלחלה נעלמו. הרגשתי שלמה. הרגשתי בריאה, זה קצת אירוני, הוא החולה לא אני. אבל אני חולה בדבר שונה שאין לו תרופה, זה נקרא אובדן, אובדן מתממש. רק כשהוא היה נוגע בי, המחלה האובדנית שלי החלימה.
הוא הניח את ידו על פניי האדומות, שהיו רטובות מדמעות מלוחות שלא מפסיקות.
"קים, אבא עשה ויעשה הכול בשבילך, נכון?"
הנהנתי לתוך החזה שלו, בזמן שהעביר את ידו בין תלתלי שעריי הזהובים. הדמעות לא הפסיקו לא רגע. הוא לא ילטף אותי שוב, הוא לא היה פה שאני אצטרך אותו, הוא לא יגלוש איתי. הוא לא היה קיים יותר. אף אחד לא היה קיים יותר.
"קים," קולו הצרוד נשמע.
ידיי נאחזו בגופו בחוזקה ועטפתי אותו, לא שחררתי את האחיזה, אולי אם אני לא אתן לו ללכת הוא ישאר.
"קים, תסכלי אלי, אל תגרמי להתחנן." הוא אמר בגיחוך ציני.
הרמתי את עיניי הדומעות מכעס, "אל תצחק, זה לא מצחיק."
הוא החזיר את ראשי לחזה שלו, ויכולתי לשמוע את ליבו דוהר מבפנים. הוא אף פעם לא הראה פחד, הוא רצה לשמור אלינו והעדיף להוציא הכל לבד, בים. אנשים שראו אותו חשבו שהוא חזק, הוא התמודד עם כל כך הרבה דברים שאנשים אחרים היו קורסים. אבל לא הוא, הוא נשאר עומד. כמבפנים הוא מתפרק.
"את צריכה להבין משהו, אני תמיד פה. לפעמיים את תקראי לי ואני לא אבוא, אבל אני פה בלב."
מבטו התיישר לעיניי, וראיתי דמעה קטנה זולגת מעיניו. כמו תמיד הוא הפנה את ראשו לצד השני, וניסה לחייך, הוא לא הצליח לחייך. הוא לא יכל להעלים את הכאב שהוא הסווה הרבה שנים. הרגשתי שהכאב שלו עובר לגופי, לחץ בחזה התחיל לעבור אצלי. אני חושבת שזה היה הקסם ביני לבינו, כל מה שאני הרגשתי הוא הרגיש, וכל כאב שהוא חווה אני חוותי. היינו אותו האדם בגוף שונה. ידעתי לקרוא אותו, לפעמיים שהייתי רואה אותו גולש עם לוק וקיילי, ראיתי שהוא כועס, הוא עצוב לפי הגלישה, לפי איך שהוא התמודד עם הגל.
הנחתי את ידי על לחייו, "אבא, מותר לך לבכות."
ידו הונחה על כתפיי, "אין לי על מה לבכות.", הרמתי את מבטי אליו כדממה שורפת מתחילה לתפרס באוויר.
ידעתי שהדממה סמלה את השיחה הארוכה, שלוק וקיילי עברו לפני ויצאו בוכים. ידעתי שהדממה תסמל לי שעכשיו זה הזמן לקחת נשימה אחרונה איתו, וזהו, זה נגמר.
ניגבתי את הדמעות שזלגו ללא הפסקה, מרימה את ראשי מחזהו ונשענת על הקיר. "פשוט תגיד את זה,"
"תבטיחי לי שתכבדי את עצמך, את הגוף שלך." זאת הפעם הראשונה ששמעתי את הקול של אבא שלי רועד, הפניתי את עיניי לצידו. דמעות קטנות זלגו מעיניו האפורות, כשהוא מנסה לא להסתכל.
"חשבתי שאין לך על מה לבכות," ניגבתי את דמועתיו, והוא פלט גיחוך מנשק את קצה ראשי.
"יש לי דבר אחד לבכות עליו," הוא הרים את סנטרי כדי להביט בעינייו המאדימות, "את, רק את. אל תדאגי לי, אני צריך לדואג לך. אני אדאג לך גם בעולם הבא, וגם בעולם שאחריו."
הרכנתי את ראשי וטחבתי אותו אל תוך צווארו, "אני יודעת אבא," הדמועות שלי הרטיבו את כתפיו שהיו חשופות. הרגשתי את היד הרועדת שלו נעה אל תוך תלתלי האורכים.
"אני אהיה בסדר אבא, אני כמוך. שום דבר לא ישבור אותי."
שחררתי את אחיזתו, והבטתי בו. למרות שהוא בכה, ראיתי אושר זורח מתוך עיניו. לא זלגו יותר דמעות, נשארו חותם רק מדמועות האחרות.
"אל תאהבי סתם בבחורים יפים, יש המון כאלה. תאהבי באחד שיילחם עלייך, שידע כמה את יקרה. שלא ירצה לשחרר." הוא הניח את ידיו בצדידיי לחיי ובהונתיו נגיבו את דמועתיי. "אין דבר כזה 'האחד' , יכול להיות שתאהבי בפעם הראשונה, וזהו, זה ייגמר. את חייבת זכור שהחיים פועלים לפי זמן, לכל דבר יש סוף. אם זה לא האחד, זה השני."
הוא הניח את ראשו על הכרית, ונישקתי את מצחו. "הדבר היחיד שאין לו סוף, זה אתה, אני תמיד אוהב אותך. אני תמיד יאהב אותך." הדמעה שלי הונחתה על לחייו, קברתי את ראשי אל תוך צווארו, " אני אוהבת אותך."
לא הרגשתי את ידו עובדת בין תלתליי, לא הרגשתי את ידו בכלל. לא הרגשתי יותר את הלב שלו פועם כנגד הבטן שלי, לא הרגשתי את הלב שלו יותר. לא הרגשתי את הלב שלי. לא שמעתי את הנשימות האיטיות שלו, שפעם היו מרגיזות אותי, ועכשיו אני רק מתפללת שהם יחזרו.
"אבא?"
עיניו היו פקוחות, שהן נעולות במבט חד וארוך לעבר פניי, אבל הם לא היו אותן העיינים האפורות שהעבירו לי את כל רגשותיהן, אלה היו עיניים ריקות. עיניים דמועות, וחסרות כל צבע.
ירדתי מהמיטה, והתחלתי לנער את ידו. שמעתי צרחות, שמעתי קול אומר לו לקום והוא לא קם.
היד שלי נמשכה אחורה, "קימברלי, אנחנו צריכים שתציאי."
משכתי את ידי מהאחיזה ורצתי לעבר אבא שלי. הנחתי את אצבעותי בעדינות, כשאני שוב שומעת את הצעוקות שלא הפסיקו שלמרות שהיו חזקות, נשמעו כלחישה שלחשה לו לקום. אבל הוא לא קם.
נעתי אחורה באיטיות, נשנעת על גוף כבד ולא יודע. "זאת לא השיחה שהייתה צריכה להיות." מלמלתי בשקט.
הרגשתי את הרגליים שלי צונחות על הרצפה, לא יכולתי להרים אותן, לא רציתי להרים אותן. רציתי שהן ישארו שם, ישארו איתו. הלב שלי פעם שוב פעם בחוזקה, לצד הנשימות האיטיות שסירבו לתת להאוויר לחלחל לתוך גופי. פנים לא מוכרות הופיעו לצידי, והתחילו להתערבב בכל מני צבעים. עד שהיגעו לצבע אחד. צבע שחור.

סיפרו לי שאני זאת שצעקה לו לקום, שאני זאת שצרחה ללא הפסקה, כשהתקווה האחרונה עדיין חייבה בה. אני זאת שכיוותה שאולי החיים יחזרו למסלולים. אני צעקתי שראיתי את המבט הנעול שלו, את העניים חסרות הצבע שלו. אני צעקתי ולא ידעתי.
לא ידעתי, כי לא האמנתי שזה נכון, שזאת הפעם האחרונה שאני אראה את אבא שלי. לא האמנתי שאני אצעק, כי לא רציתי לחשוב שאני צריכה לצעוק כדי שהוא יתעורר.
ולמרות שצעקתי, הוא לא קם.

הרמתי את ראשי לצבעיי השמיים הכחולים, שהתערבבו עם העניניים הלבנים והיפים, לצד השמש שסינוורה את עיניי בחמימות. כמו בכל פעם שהבטתי לשמיים, ראיתי את אבא מביט בי עם חיוך גאה. הוא לא נעלם, הוא כאן, בבית שלו. הים.
אני חושבת שזאת הירושה שאני קיבלתי ממנו. אני לא צריכה את הכסף, או את הבית מהבטון שיש לנו. אני צריכה להרגיש אותו, וככה אני מרגישה אותו, דרך הים. ככה אני יכולה להאמין שאני מרגישה אותו. הדרך שלו עברה כאן, כל צעד שלו חרוט על כל גל חדש שמתקרב.
בסופו של דבר הוא צדק. החיים באמת כמו הגלים כל גל מתחיל ונגמר, כמו שכל אדם נולד ונפטר. מצד שני, זה לא אומר שלא יבוא אחריו עוד אחד…
אני יודעת שאין לאבא שלי מחליף, גם לא היה לו, אין עוד אדם כמוהו, ולא צריך להיות. הרי שגל מתחיל, הוא סוחף אותך ובסוף גם הוא מגיע לסוף. יבוא עוד גל, לא כמוהו, אבל יבוא אחד אחר. אחד אחר שיסחוף אותי, בצורה חדשה. שונה.
אולי זה יותר טוב ואולי זה לא.
לא תמיד יש אור בקצה המנהרה, צריך לזכור את זה. הרי השמש תשקע בסופו של דבר והחושך יעלה. אבל אולי אני לא ארצה לצאת מהמנהרה החשוכה הזאת. אולי המנהרה הזאת היא בעצם הצינור שעוטף אותך, שלא נותן לראות שום דבר חוץ מהצבע הכחול של השמיים שמשתקפיים על גביי המים. הצינור יכול רקיני, חסר טעם. אבל ברגע שאני נוגעת במים, פרץ של להט עובר בגופי. אדרנלין שעובר בגופי כשאתה מחפש את הדרך החוצה אל האור.
אני לא רוצה לצאת מהמנהרה כי ככה אני חייה. ככה אני נושמת, האדרנלין הוא הסיבה שאני מצליחה לנשום עוד נשימה נוספת. זה מה שמרגיע אותי, מכעיס אותי, מרגש אותי.
האדרנלין הזה לא תמיד היה אצלי, הוא היה אצלו, אצל אבא שלי. תמיד ידעתי שהוא מרגיש את הכל דרך הים, אבל לא ידעתי איך. עכשיו שאני יודעת, אני מבינה איזה אדם חזק הוא.
ההרגשה של היציאה מהמים לאחר הצלילה, ההרגשה של להתרומם מהגלשן ולחכות לגל שייקח אותך הביתה, הצפייה לגל זאת החוויה האמיתית, החוסר ידיעה ממה שעומד לקרות.
אני זוכרת שאבא היה נכנס לים, שובר את הגלים, נכנס לתוכם. הוא לא שמע כלום, הוא לא ראה כלום, הוא ראה אותם, דרכם הוא הרגיש הכל, דרכם הוא נשם.
השקט הזה שהנשים אותו, היה האוויר שלו.
עכשיו הוא שלי.
לפעמיים אני מדמיינת את אבא יושב על הספסל, ומביט בי גולשת. רואה איך אני נשכבת על הגלשן, וחוטרת לעבר הגל. רואה איך אני קמה כנגד כל הסיכויים ונלחמת איתו. זה היה מעניק לי כוח.
הרעש לאחר ששברתי את הגל, העביר בי הרגשת ניצחון. לפעמיים היה נדמה לי שכבשתי את יוון, למרות שהגל היה יותר טוב מיוון. אין פה אלפי אנשים נגד הגלים הגועשים, יש פה רק אותך. רק אותי, נגד הגלים.
כל מה שצריך זה טיפה אמונה, בעצמך. לאו דווקא בים. הים תמיד יילחם נגדך, וזאת החוויה שבו, הוא לא ייתן לך לנוח לרגע עד שלא תכבוש אותו.
הרבה אנשים אומרים שזה קל לעלות על הגלשן ולגלוש. אבל רק גולש אמיתי, חי דרך הים, זה לא ספורט או סתם תחביב. זה מה שבונה אותי, זה מה שבנה וימשיך לבנות. זה הכל ביחד. פה אנחנו מרכזים את כל הכעסים, המחשבות, הרגשות, ואז משחררים. ברגע שהגל מגיע לקצה, הוא משאיר את החותם שלו לפניי בעזרת זיכרון קטן שייבנה אותך אחר כך. יש זיכרון שיפיל אותך, כי לא כל גל תכבוש, אבל זה ילמד אותך לעמוד על הרגליים אחר כך ולכבוש את השני.
ההרגשה הזאת לא תעלם אף פעם, היא תשאר תמיד. היא תמכר אותך כמו סמים, אתה תצטרך אותה כל שנייה בחייך, כמו שאני צריכה.