ג’ולייט היפה

רגליי נגררות באופן די מוזר על החול המלוכלך. שנאתי את הים, שנאתי את החול, שנאתי אותו.
אני מביטה בשעון הלבן שקנה לי ביום האהבה, אלוהים אם הוא היה יכול לדעת כמה קיטשי ומוזר הוא היה נראה כשעמד בפתח דלתי עם פרחים ולחיים סמוקות. השעה כמעט ושש, והוא מאחר. כמה לא אופייני לו.
אני מתיישבת באי רצון על החול, נותנת לו ללכלך את הג'ינס היקר שקנה לי ביום ההולדתי. אלוהים אם הוא היה יכול לדעת כמה מגוחך ומבויש הוא היה נראה כאשר ישבנו בפארק ונתן לי את המתנות בעודו שר בקולו הצרוד במקצת את שיר היום הולדת המוכר.
אני כמעט ומתייאשת, למעשה, אני בהחלט לא מבינה מאיפה בא הצורך להיפגש איתו. הוא מאז ומתמיד בחר מקומות שנאתי שנאה רבה. חוף הים, אולם הכדורת, סרטים רומנטים ומסעדות יקרות בעלות אוכל מזערי.
כשאנחת יאוש נפלטת מפי אל האוויר הצונן ידיים חמות ממהרות להסתיר את עייני ואני מזייפת על פניי חיוך אוהב.
"חשבת ששכחתי?" קולו הצרוד לחש באוזני ובמהרה פניו המוארות משמחה נגלו לפניי. גופו, כמו תמיד, עטוף מכף רגל ועד ראש במוצרים יקרים ביבוא מארצות אחרות, בעוד שבארוני רק בגדים מהשוק הקרוב.
"ברור שלא." אני עונה בקול השמח והמזוייף שלי. "היום אנחנו ארבע שנים ביחד. איך אפשר לשכוח?" אני שואלת בחיוך מאולץ ולבסוף מוסיפה, "מתוק."
אלוהים אם הוא רק היה יודע שהאהבה הנועזת שהייתה בי בנשיקה הראשונה שלנו הופסקה. הוא היה ממזמן מפסיק לנשק אותי בנשיקה חסרת רגש. לפחות בעייני.
ולמה לא נפרדתי ממנו? אלוהים כמה שהשאלה הזאת רודפת אותי.
אני שונאת אותו, הוא גורם לי לשנוא את עצמי.
אני שונאת אותו, הוא גורם לי לפחד להגיד את מה שעל הלב.
החיוך הגדול שלו שתמיד מופיע כשהוא רואה את פניי, עיניו הכחולות שנוצצות כאשר הוא נוגע ואילו רק בטעות בגופי.
אני שונאת אותו, הוא אוהב אותי.
והוא מתיישב למולי, והחול מלכלך את בגדיו היקרים. ואני רוצה לשאול למה הוא נותן להם ללכלך אותו אבל את התשובה אני יודעת כבר מראש, "הכל אעשה בשבילך יפתי." והכל אני אעשה בשביל לא לשמוע משפט זה יוצא משפתיו הבשרניות שוב. כמו חץ בלב לדעת שאני משחקת בלב של מישהו אחר.
"יש לי מיליון ואחת הפתעות בשביל אהובתי." הוא אומר ומנשק קלות את שפתי היבשות.
ובכל נשיקה שלנו הוא עוצם את עיניו, ואלוהים, אם הוא רק היה יכול לדעת שבכל נשיקה עייני פעורות לרווחה ואני מאלצת את שפתיי לזוז בקצב שפתיו.
"באמת?" אני מחייכת וליבי פועם בחוזקה.
הוא מחייך וקם ממקומו, ידיו מנערות מעט את מכנסיו ובמהרה נשלחות אליי. אני אוחזת בידיו, אלוהים לאן הצמרמורת שבגופי נעלמה. הוא עוזר לי לקום ממקומי על החול הקר ואני ממהרת לנקות כל גרגיר חול שנצמד לגופי.
"אני אוהב אותך." הוא אומר ומביט בעייני ואני כהרגלי מסיטה את מבטי לים החשוך והרגוע. "מאז כיתה י"ב, אני פשוט, מאוהב בך ג'ולייט!" הוא קורא בקול לאוויר הפתוח. "ואלוהים רק יודע כמה ליבי פועם בחוזקה שאת לצידי, כבר ארבע שנים. ואני גאה להגיד ולא מתבייש כלל ג'ולייט היפה, אני אובססיבי כלפייך, למגע שלך, לשפתייך, לעינייך ולשיערך הגולש." הוא מחייך קלות ומגרד בעורפו. "ואם רק הייתי יכול להסביר לך במילים את התחושבה שעוברת בי כשפתייך נחות על שלי. אך לצערי אין מילים להביע את הרגש שבליבי." הוא נושם עמוק ווירד לברכיו, "אז ג'ולייט, ג'ולייט היפה מכל הנשים בעולם." הוא שולף קופסא אדומה מכיסיו, "התנשאי לי אהובה?"