גדולה מאי פעם
אני מלטפת את הגב הפרוותי שלה בתקווה שתירגע לרגע ותעצום עיניים.
השלווה הזאת, שלפניי השלווה התמידית.
אני מסתכלת על הווטרינר, שמושך בכתפיים בלית ברירה.
רגע של שקט.
אני מלטפת אותה פעם אחרונה לפניי שאני מוסרת אותה לידיו.
להישאר שם ישבור אותי.
אני קמה ובהחלטה פזיזה של רגע אני עוזבת אותה.
להתמודד לבד, לסבול לבד.
אכפת לי, אבל אני חסרת אונים.
אני רצה. אבק אבני הגיר כבר מזמן נספג בנעליים והעניק להן חזות ישנה, אבל לא אכפת לי.
הצלצול שלי מעיר אותי מהריצה הזו. מהבריחה.
אני עונה ב'הלו' חלוש. אני מתנשפת לתוך האייפון, מלבני שכזה.
"את יוצאת, מאמי?" הוא מורט עצבים, בשקט.
אני מהנהנת, ולאחר שתיקה של כמה דקות אני נזכרת שהוא לא רואה.
"כן כן, אני בחוץ" אני ממהרת לענות. הוא מגחך ועושה פנייה. חריקת בלמים.
"אז יאלה, בואי" הוא אומר ומנתק.
אני מרגישה מטופשת.
אני עוצרת לרגע וההתנשפות גדולה מאי פעם.
אני מתופפת באצבעות על הברך. כן, התכופפתי.
הריצה הרגה אותי.
אני מתקדמת לכיוון הכביש, שם אני רואה אותה.
המכונית השחורה והגדולה שלו מתפרשת וכמעט ומשתלבת עם הברק העדין והניחוח החדש.
המוזיקה שלו בוקעת מהחריצים של החלונות הפתוחים.
אני כבר מריחה אותה.
מתקרבת.
ויחד עם זאת, הפחד גדול מאי פעם.
תגובות (4)
יפה תמשיכיי
3'>
יפה!
טנקס!