בתחנת הרכבת

חניית הרכבת הייתה מלאה מהרגיל הבוקר, ולקחו לאנה כחמש דקות שלמות למצוא חניה. כמו בכל בוקר, היא תהתה האם הבחור ההוא ישב שם גם היום. היא תהתה האם הוא יפנה את מבטו אליה ויבחין בה, או שהיא תמשיך להיות בלתי נראית עבורו. כנראה שזו תהיה האפשרות השנייה, חשבה לעצמה. במשך חצי שנה, למעט קשר עין קצר לא נוצר ביניהם שום מגע. לפתע מחשבה עלתה במוחה, בעודה מניחה את תיק המחשב שלה במכונת השיקוף בכניסה לתחנה ואת הנייד ומפתחות הרכב על עמדתו של השומר. האם ייתכן שאותו בחור מסתורי חושב עליה? האם ייתכן שהוא, בדיוק כמוה, מגיע לאותו קרון באותה שעה, מתוך הסקרנות לראות האם היא נמצאת שם? האם ייתכן ששניהם מתיישבים באותו מקום, כל בוקר וכל אחר צהריים, רק כדי להביט אחד בשנייה, אבל לא עושים אף צעד מעבר לזה? אנה ניערה מחשבה זו כמעט באותה המהירות בה היא עלתה במוחה. זה לא ייתכן, היא קבעה נחרצות. המוח שלה וודאי מתעתע בה, כנראה מחוסר השינה שלה. היום, היא הבטיחה לעצמה, היא לא תיפול לשנת אחר צהריים מפנקת.
"בוקר טוב, אנה". השומר שישב מעבר לעמדות הכרטיסים בירך אותה. היא כבר הכירה כמעט את כל הצוות של התחנה. העובדה שנסעה ברכבת כל יום בחצי שנה האחרונה הביאה אותה להכיר את העובדים, ואף להתיידד עם חלקם.
"בוקר טוב, מיכאל." השיבה אנה בחיוך בזמן שהניחה את כרטיס הנסיעה שלה על הצג של המכונה. הדלתות נפתחו והיא עברה דרכן, ניגשת לחבק את מיכאל, השומר הצעיר שעובד שם במהלך התואר שלו. את מיכאל היא הכירה לפני ארבעה חודשים, ביום בו היא שכחה את כרטיס הנסיעה שלה, והוא העביר אותה באמצעות הכרטיס שלו, שכן הבחין כי היא נוסעת קבועה ברכבת.
"עייפה כמו תמיד?" מיכאל חייך לנוכח הפיהוק שאנה ניסתה להסתיר באמצעות ידה.
"כמו תמיד." אנה חייכה ונופפה לשלום בעודה יורדת במדרגות, אל עבר המסדרון אשר מוביל לרציפים השונים. המסלול אל רציף 2 היה המסלול הקבוע אותו עברה מאז החלה את עבודה החדשה. היא דילגה בקלילות במדרגות המובילות מעלה לרציף, עושה את דרכה אל הנקודה הקבועה ממנה היא עולה על הרכבת.
כשעלתה על הקרון הקבוע, מטפסת לקומה העליונה, עוברת חמש שורות ומתיישבת במקומה הקבוע, הוא כבר ישב שם נינוח כתמיד. הוא לבש מכנס אלגנט שחור יחד עם חולצה מכופתרת בצבע תכלת בהיר אשר תאמה לצבע עיניו. עם נעלים אלגנטיות חומות ושעון על ידו, הוא נראה טוב מתמיד. משקפי השמש שלו כיסו את עיניו, והוא הביט בנייד שלו, מגלגל את המסך מעלה ומתבונן בעניין במכשיר. הוא נשאר מקובע על הנייד במשך זמן שנראה כמו נצח, עד שלפתע הרים את מבטו ופגש את מבטה של אנה, שהפנתה את מבטה אל החלון במהירות, ליבה פועם בחוזקה. הוא ראה אותה מסתכלת עליו. אנה לא העזה להוריד את מבטה מהחלון למשך מרבית הנסיעה, עד לרגע בו הכריזה הודיעה כי התחנה הבאה היא תחנת תל אביב מרכז. היא הגניבה מבט למקום בו הבחור ישב, והוא שוב היה מרוכז במסך הפלאפון שלו. היא הביטה חזרה אל החלון, מריצה במוחה את האפשריות העומדות בפניה; המבוכה מהעובדה כי הוא ראה אותה בוהה בו, הובילה אותה להחלטה כי אחר הצהריים היום, היא לא תשב בקרון הזה. היא אף שקלה את האפשרות לא לעלות על הרכבת באותה השעה. היא הורידה את מבטה והחלה להתעסק עם הנייד שלה, לוחצת באופן אקראי על האייקונים שהופיעו על המסך, מנסה להיראות עסוקה. היא לא באמת שמה לב מה היא עושה, כל שעובר לה במוחה הייתה האפשרות שהוא אולי הביט בה שוב במהלך הנסיעה הזו, אולם היא לא אזרה אומץ לבדוק האם זה נכון או לא.
הרכבת עצרה ברציף בו האיש המסתורי תמיד ירד בה, וגם היום כמו תמיד, הוא קם ממושבו בעודו מבקש סליחה מהבחור שישב לידו. אנה הרימה את מבטה ממסך הפלאפון שלה, בתקווה להביט בגבו בזמן שהוא יורד, אולם להפתעה מבטה פגש ישירות את מבטו. הוא הסתכל עליה בפנים רציניות וחתומות, עד לרגע בו הפנה את מבטו והמשיך קדימה לאורך הרכבת, עד שיצא ממנה. אנה עוד נשארה קפואה במקומה כשהרכבת הגיעה לתחנה הבאה, בה היא יורדת. לולא בעט בה בטעות הבחור שישב מולה, היא הייתה מפספסת את העובדה כי היא צריכה לרדת.