בתוך משולש 15

עוד לילה קשה,עבר עלינו.
דניאל לקח את התרופות שלו,ונכנס למיטה.
שכבתי לצידו,מניחה את הראש שלי על החזה המושלם שלו,שומעת את הלב שלו,פועם בפנים. חשה בחום גופו,מקווה שהלמות הלב שלו,לא יפסיקו.ולמרות הכאבים,והסבל..דניאל ניסה לחיות את חייו כרגיל.וזה כלל אימונים בחדר הכושר,עבודה..וכן,הוא גם הלך לקבוצת תמיכה.
הוא למד לחיות עם המחלה שלו.גם כשידע,שהוא הולך למות.
הוא היה מאושר..איתי.אהבתו,נתנה לו במה להאחז.
"אני אחיה כל יום,ואנצל כל רגע..כאילו זה היום האחרון.,"הכריז בפניי.כששבוע לאחר מיכן,טסנו לח"ול,מנסים להפיק את המייטב,מהזמן,שנותר לנו ביחד.
דניאל עבר טיפול כימותראפי אינטנסיבי.אבל,חוץ מתופעת החולשה,הדימום,וההקאות..השיער,לא נשר לו.
זה היה סוג חדש של חומר.חדשני,ניסיוני.שלא גורם לאיבוד שיער,אבל,מחליש מאוד.לא היה ידוע לאף אחד מאיתנו,אם הוא פועל,או לא..בנתיים.
ישבנו עם מרגריטות על החוף בתאילנד..מאושרים..זו הייתה חופשה חלומית,שפשוט היינו חייבים לקחת.
לצאת קצת משיגרת היום הקשה.
",מי יודע..אולי הזכות האהבה שלך,אני אנצל..,"חייך מביט בי,כשאני מחבקת אותו מאחור.
"אני מקווה.כי אני לא רוצה לאבד אותך."אמרתי..כשהוא"גונב" נשיקה.
"אני אוהב אותך."הוא אמר,מביט בי..כשרגע מאוחר יותר,התנשקנו בלהט.
שהינו שם במשך,שבועיים..היה זה גן העדן שלנו.
וחזרנו שוב,לטיפולים.מצבו הבריאותי התערער..יום ככה ויום ככה.יום אחד הוא הרגיש טוב,ויום אחרי זה,גרוע.הוא היה עדיין,מסוגל להתעמל.כהרגלו יצא כל ערב לריצה קלילה.
ערב אחד..לאחר,ריצת ערב קלילה..חזר דניאל הבייתה,כשהוא מתלונן על כאבי ראש חזקים מאוד.
ישבתי ליד המחשב שלי.חושבת על דרך,להציל את חייו.שמעתי,בום.כאילו,משהו..נפל.
"דניאל??"קראתי בבהלה,ניגשת לחדר..מצאתי אותו מעולף על הריצפה.,מחפשת את הדופק שלו,מנסה לשמוע את הנשימה שלו.
בלי להסס,הזעקתי אמבולנס..
דניאל,שכב בחדר,מחובר לחמצן..פחדתי שזהו..הוא כבר ממש בסוף.
כל כך דאגתי לו..כשהבחנתי שהוא פותח,את זוג עיניו היפות.
"לין,"אמר,כאילו נעור מחלום..מה..מה קרה לי?..למה אני שוב בבית חולים?"
"איבדת את ההכרה."אמרתי.."היה לך אירוע לב."
רק עכשיו היה ברור לנו,עד כמה המצב גרוע.
"הלב שלי? עכשיו בנוף להכל אני גם חולה לב." הוא שאל..
"לא."עניתי מרגיעה אותו,"הרופא אמר שהלב שלך מתאושש.אבל מספר כדוריות הדם הלבנות.,יורד."
"זה אמור לנחם אותי?" שאל עצוב..
" לפחות,הלב שלך בסדר.תתעודד."אמרתי..
אחזתי חזק בידו..כשמספר שעות לאחר מיכן,בצהריים,ישבתי אצל אופיר.
הייתי זקוקה לתמיכה שלו,כידיד..
"אז,מה שלום נסיך החלומות שלך?"הוא שאל..מעשן סיגריה..כהוא מבחין בדמעות שבעייניי.
"לא טוב."אמרתי.."הוא מאושפז."
"מסכנה שלי.."אמר בצער.."מה את עוברת.."
"אני חייבת להציל אותו,אופיר."אמרתי.."אני לא אתן לו למות.לא מגיע לו.הוא כל כך,צעיר."
כשלאחר מיכן כבר לא יכולתי ופרצתי בבכי.אופיר,פתח את זרועותיו וחיבק אותי חזק.
הבכי שלי שבר את ליבו.שוב.אדם אחר היה מגרש אתי מבייתו.אבל הוא,לא.
תמיד ידעתי שאיי שם בפנים..יש לו נשמה אדירה.הוא אדם חם.
למרות שחששתי שהוא ינצל את הפגיעות שלי,למטרותיו האישיות..אבל,הוא לא עשה כלום,חוץ מלנשק את ראשי ולמחות את דימעותיי.
"את באמת אוהבת אותו,מה?"שאל..
"כן."עניתי,מבעד דמעותיי.
"חיפשתם תורם?"הוא שאל..
"עדיין לא."עניתי.
"זה הזמן."הוא אמר,נאנח..מביט בי במבט מיוסר.