בריחה לגן עדן – פרק שני

"תודה שוב!" עניתי כמו טיפשה.
"אה.. בכיף" הוא השיב. "איך קוראים לך?" שאל.
"אור, איך קוראים לך?" שאלתי.
"רפאל. אני יודע שהטיסה שלך באה עוד חמש דקות, אבל האם היית רוצה להצטרף אליי לקפה של דיוטי פרי?" באותו רגע הייתי בטוחה שדמיינתי, שאני באיזו שהיא פנטזייה חלומית, שבה אני הנסיכה, ורפאל, רררפפאלל… איזה שם מדהים, שם של מלאך…
"נו, מה את אומרת?" הוא חזר ושאל.
"נשמע רעיון מעו.." אמרתי ואיבדתי את ההכרה.
***
"אור? אור! תתעוררי!" שמעתי מישהו צועק.
שיט! אני בטח מאחרת לטיסה! חשבתי.
קמתי במהירות והרגשתי שכל נים ווריד בראשי מתפוצצים.
"אההה!" גנחתי מכאב. "איפה אני?"
"בשדה התעופה, את לא זוכרת?", "בדיוק הזמנתי אותך לקפה.." אמר רפאל, רפאל, המלאך שלי.
"מה עם הטיסה שלי? איחרתי אותה?" שאלתי, כי אם איחרתי אותה, זהו, הלך אליי, וזה אומר שאני חוזרת הביתה, לבית של המכשפה.
"כן.. אני ממש מצטער אור, אבל היא יצאה לפני 5 דקות…" הוא השיב.
מה אני יעשה עכשיו?! חשבתי בייאוש.
"את רוצה כרטיס לטיסה אחרת אולי? או שאת רוצה שאני אסיע אותך הביתה?" רפאל שאל בדאגה.
"לא, תודה" עניתי בגרון ניחר, לא ברור לאיזה אחת מהשאלות.
"יש לך לאן לחזור..?"
"לא, מכרתי את הבית, וארזתי את כל החפצים" שיקרתי, אם רפאל יבין מאיפה באתי, אין סיכוי שהוא ירצה להיות המלאך שלי.
"אהה, מבאס…" הוא הרהר. "אני יודע שאנחנו מכירים פחות משעה, אבל, אולי, רוצה לבוא אליי?" הוא שאל. בדרך כלל אני לא סומכת על אנשים מהשנייה שאני פוגשת אותם, אבל על רפאל אני סומכת.
"באמת תעשה את זה בשבילי?" אני שואלת, ומקווה שהוא לא יתחרט.
"את יודעת, מהרגע הראשון שראיתי אותך הרגשתי שאת טובה, וכן, אני יעשה את זה בשבילך" הוא השיב.
***
"רעבה?" רפאל שואל.
"גוועת, אתה?" זה מוזר, אבל אני מרגישה כאילו אנחנו מכירים כבר מיליון שנה.
"מאוד, אני הולך לקנות פיצה, איזה תוספת בא לך?"
"פטריות, אני נכנסת להתקלח, טוב?"
"סבבה, אני אחזור בערך עוד עשרים דקות" אמר והלך.
קמתי מהספה והלכתי לכיוון שידת הטלוויזיה, היו שם תמונות של רפאל ומשפחתו.
שיער שטני, אבל שטני עדין, קצת כמו הצבע של החול, מכסה מצח עדין שמתחתיו יש שני עיניים גדולות, בצבע לוז ירקרק. אף ישר, קצת ארוך, וחיוך של מלאך, עם שפתיים מלאות, אבל לא מלאות מדי, עם שיניים של דוגמן. בכללי, רפאל הוא דוגמן…