בריחה לגן עדן – פרק שישי

אז איפה עצרנו? אה, מתי שאור ממלמלת לעצמה שיש לה סידורים לעשות…
***
אור עצרה למראה שתי הדלתות האוטומטיות שחצצו בינה, לבין מכון האשפוז של אחותה התאומה, היא לא הייתה בטוחה שכדאי לה להיות פה. אולי אם טלי תראה אותי היא תשתגע, ותחזור בחזרה למכון האשפוז? הרי עברו שנתיים…
לא, זאת אחותך, וכדאי שתזיזי את התחת שלך ותלכי לפגוש אותה! קול החלטי חצה את מוחה, הקול היה של אמה. אור ניערה את ראשה, זה לא הזמן, וזה לא המקום.
"שלום, לאן את?" שאל אותה השומר בכניסה.
"למכון האשפוז, קומה 3 מסדרון 9" השיבה אור.
"יש לך ביקור?" המשיך לחקור השומר, תוך כדי שהוא סורק את גופה בעיניו.
"כן" אמרה בהחלטיות.
"כנסי".
אור נכנסה, וגל ריח של בית חולים פרץ לנחיריה. איף, חשבה. אור לא סבלה ריח של בתי חולים, זה הזכיר לה מדי את הפעמים שבהן יוסי הרביץ להן קשה מידי והן הובהלו לבית החולים.
מחשבות שמחות, מחשבות שמחות, מחשבות שמ.. פתאום אור ראתה את עוז, החבר לשעבר שלה, זה שהיא זרקה, זה שהציע לה נישואים.
שיט! שיט! שיט! חשבה, מה אני יעשה עכשיו?
היא נכנסה מהר למעלית, לחצה על הכפתור של קומה 3 ונכנסה.
"הוא לא ראה אותי נכון?" שאלה בינה לבין עצמה.
היא יצאה מהמעלית והלכה לפי השלטים למסדרון 9.
לפני שהגיעה לחדר המבוקש, אור נשמה לעצמה נשימות עמוקות.
הדלת נפתחה לפני שאור אפילו הספיקה לגעת בידית. פתאום היא נמצאה מול ההשתקפות שלה, רק השתקפות יותר חיוורת ורזה.
"אור?" שאלה טלי, "אור שלי?!" צעקה וקפצה על אחותה.
"טלי, טלי טלי שלי!" צעקה גם אור, בעוד שתיהן מתחבקות חיבוק חזק של אהבה.
***
אחרי שסיימתי את המשמרת בשדה התעופה, נסעתי הביתה, כדי לראות את יונתן הקטן.
יונתן הוא אחי המאומץ, הוא בן 4 ואימצנו אותו כשהיה תינוק. אמי החליטה שעם כל הכסף שיש לנו, יש לנו את האפשרות לתת אותו למישהו שנולד בלעדיו. כמובן שאבא שלי סירב בהתחלה, אבל איך הוא יכול לסרב לאשתו הדוגמנית, ולנסיכה הקטנה שלו שגם רצתה אח קטן? אז בסוף אימצנו אותו, וקראנו לו ג'ונתן, אבל אני קורא לו יונתן. האחות שטיפלה בו סיפרה לנו שהוא בא מבית מוכה, ונקרע לנו הלב, רציתי לפרק את המשפחה שהרביצה לו.
"רפי!" שמעתי את צעקת השמחה שלו כשזיהה את הג'יפ שלי. רק הוא קורא לי רפי, בעצם, רק הוא קורא לי בשם חיבה.
"יוני!" צעקתי לו בחזרה.
הוא פתח את הדלת ורץ אליי. תפסתי אותו והתחבקנו חזק. לא ראיתי כבר שבועיים.
***
"מה מתחשק לך לאכול?" שאלתי את טלי אחרי שהשלמנו פערים.
"המבורגר, אבל תעזבי את זה שנייה, רציתי להגיד לך משהו כבר הרבה זמן".
"מה?" שאלתי, מה זה יכול כבר להיות?
"אני חושבת שאת חזקה ואמיצה מאוד, את אישה שעברה כל כך הרבה דברים בחייה, אבל היא עדיין לא מוותרת וממשיכה להילחם". היא אמרה, ודמעות ניקוו בארבע עינינו.
"גם את חזקה מאוד טלי, את מאוד חזקה" אמרתי בין הדמעות.
"אני לא כל כך חזקה אור, אני וויתרתי פעם אחת זוכרת? את לא, גם כשאישפזו אותי, גם כשהרגת את יוסי.."
"שששש!" השתקתי אותה, אף אחד לא יודע שאני הרגתי אותו, והייתי שמחה אם זה ישאר ככה.
"סליחה סליחה" טלי אמרה. "אני אוהבת אותך". "גם אני אותך" השבתי בחזרה.
"יש לך דירה? או לפחות תכנון להמשך?" שאלה.
"אני גרה עם רפאל, הבחור שסיפרתי לך עליו, ותכננתי לנסוע ללאס וגאס, אבל אני רוצה להיות איתך, ואני יכולה לשאול את רפאל אם הוא מסכים שתשני איתנו".
"לא מה פתאום, אני אסתדר"היא אמרה, ראיתי בעיניים שלה שהיא חוששת, אבל ביחד נתגבר על הכל.