בריחה לגן עדן פרק שביעי

"לא מה פתאום, אני אסתדר." היא אמרה, ראיתי בעיניים שלה שהיא חוששת, אבל ביחד נתגבר על הכל.
***
"אתה רוצה ללכת לים?" שאלתי את יונתני הקטן.
"כן! כן! כן!" הוא קפץ מהתרגשות.
חייכתי, כל פעם שאני רואה את האח הקטן והחמוד שלי, כאילו מתמלא לי חור בלב.
חגרתי אותו בכיסא הילדים שלו וחגרתי בעצמי.
"רפי, יש לך חברה?" אני שומע אותו שואל. מאיפה הוא יודע מה זה חברה? הוא כולה בן ארבע..
"לא, אבל יש מישהי שאני מתחיל לאהוב.." מילמלתי לעצמי.
" אה. איך קוראים לה? היא יפה? בת כמה היא? וגם היא אוהבת אותך?" הוא החל להתקיל בשאלות.
" קוראים לה אור, היא מהממת, יש לה שיער חום כהה וגלי, כמו שוקולד מריר נמס. יש לה עיניים בצבע כחול כמו של הים, רק זוהר יותר. יש לה שפתיים מלאות ואם היא תחייך יהיה לה את החיוך הכי יפה בעולם… מה השאלה האחרונה?".
"בת כמה היא? ואם היא אוהבת אותך?" הוא שאל.
" אני לא יודע בת כמה היא… כנראה 20 או 21. ו..כנראה שהיא עדיין לא אוהבת אותי, חוץ מזה, היא תיכף עוזבת.." השבתי.
" אתה לא כל כך מכיר אותה, נכון?" או יונתני המתוק, קולט את כולם עם החושים המחודדים שלו.
" כן.. הכרתי אותה רק אתמול." עניתי לו.
" קדימה, הגענו, אתה רעב?"
***
"בואי נלך קצת לים, תתאווררי מבית החולים, בכל זאת, את כבר חופשייה!" תפסתי לה את שתי הידיים והתחלנו לרקוד.
" טוב, טוב בסדר! רק תעזבי לי את הידיים!" היא צחקקה וראיתי שהחיים שלנו יהיו יותר טובים עכשיו.
יצאנו מהבניין ונכנסנו לאוטובוס. שילמתי לנהג עם הרב קו והוא בחן את שתינו במבט ערמומי משהו. משכתי את טלי והתיישבנו בפינה האחורית של האוטובוס. " תעשי לי טובה טלי, תתרחקי מיצורים כאלו."
"טוב." היא צייצה.
כשהגענו לתחנה שלנו ירדנו והנהג קרץ לנו. רציתי להוציא לו את העיניים מהמקום, שילמד מה זה.
"אור, הכל בסדר באמת.. הנה ההמבורגרים!" היא ניסתה לשנות נושא.
נכנסנו למסעדת ההמבורגרים ולקחנו תפריט.
" שלום! איך אוכל לעזור לכם? מלצרית עם קוקו ארוך וחיוך פנתה אלינו.
"שנייה, טוב? עוד לא הסתכלנו אפילו." השבתי בזעם. קינאתי בה, בשמחת חיים שלה, בזה שאין לה טראומות מאלימות.
"אור, הכל בסדר. נשמח להזמין עוד חמש דקות, תודה." טלי תמיד הייתה הרגועה והשקטה מבינינו. אני רציתי לפתור הכל באלימות והיא ברוגע ובשיח נעים. לא פעם רבתי איתה על זה, אבל כל פעם היא חזרה ואמרה שהחיים לימדו אותה איך לפתור דברים, ולא דרך אלימות.
" אני הולכת לשטוף פנים" היא קמה והלכה.
***
"קדימה יונתני, האוכל בטח מחכה לנו בשולחן, תנגב ובוא לשטוף ידיים." ניסיתי לזרז אותו. ראיתי את ההמבורגרים שלנו על השולחן וקרקרה לי הבטן.
"סיימתי!" הוא אמר וקם לשטוף ידיים.
יצאנו מהשירותים ופתאום אני רואה את אור מתקדמת לעברנו. "אור! היי!" קראתי לה וניגשתי לחבק אותה.
"היי! מה אתה עושה?! אני אתקשר למשטרה!" היא צעקה. ושמתי לב שהיא החליפה בגדים.
"אור תירגעי זה אני, רפאל." הרגעתי אותה.
" מי אתה? ולא קוראים לי אור, קוראים לי טל."
מה? היא הייתה נראית קופי אור, איך היא לא אור?
" אור זאת אחותי, היא יושבת בשולחן." היא אמרה.
לקחתי את ידו של יונתן והתקדמנו לשולחן שהיא הצביעה עליו.
"אור?" שאלתי, מקווה שהפעם צדקתי.
"רפאל?" היא הביטה בי באימה.
"מה את עושה פה?" שאלתי.
"אני יושבת עם אחותי לאכול." היא השיבה. כנראה הם תאומות, אבל למה היא לא סיפרה לי? קול קטן שאל בתוכי גם אני לא סיפרתי לה על יונתן, ועל האחיות שלי, ובעצם, לא סיפרנו אחד לשני כמעט כלום.. אני אפילו לא יודע בת כמה היא!
"אה, טוב, בתיאבון" עניתי בעודי נלחם עם עצמי.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה.
"אוכל עם אחי הקטן." עניתי והסתכלתי על יונתן, הוא הביט באור ונראה מהופנט.
"יש לך אח קטן?" היא שאלה. "איך קוראים לך?" היא שאלה את יונתני.
"ג'ונתן, אבל רק רפי קורא לי יונתן. את היפה שאח שלי סיפר עלייך?" איזה חמוד, מפדח את אח שלו.. חשבתי לעצמי.
"יש לך שם יפה מאוד. טלי, טלי, טלי! תפסיקי לבהות בילד!" אור לחשה לאחותה.
"אהה… סלי.. סליחה, פשוט לרגע חשבתי על משהו" טלי מלמלה.
פתאום הרגשתי שיד מושכת אותי לכיוון השירותים, והבנתי שזאת טלי.
"מה את עושה?" שאלתי מבולבל.
"יונתן שלך, כאילו אח שלך, כאילו.."
"מה איתו?" קטעתי אותה בחדות.
"הוא.. הוא מאומץ?" היא שאלה בשקט.
מה לעזאזל? מאיפה היא יודעת?! אימצנו את יונתן כשהיה תינוק קטן, אבל מאיפה היא יודעת על זה?!
מחשבה שקטה עלתה למוחי, יונתן באמת מזכיר קצת את אור, עם העיניים הכחולות והגדולות שלו, והשיער החום כהה… אולי יונתן הוא אח שלהם?!
"הוא מאומץ?" שאלה שוב, רק חזק יותר.
"כן… מאיפה את יודעת?" שאלתי והכנתי את עצמי למכה שתגיע.
"כי.. כי.." היא מלמלה.
"נו כבר! מאיפה את יודעת?" שאלתי, חסר סבלנות.
" כי יש לי בן, כלומר היה לי, אבל שלחנו אותו לאימוץ ו..ו… אני לא יודעת אבל הוא נורא דומה לי ופשוט חשבתי על זה אבל אני לא יודעת!" היא אמרה את כל זה בנשיפה אחת, וכעת נשמה עמוק.
"מה? לעזאזל?!" שאגתי. יש לי את הפיוז הקצר שירשתי מאבי, אבל כשמברברים לי בשכל וכשאני חסר אונים אני משתגע, וזה לא טוב.
"תירגע, תירגע" היא לחשה ושמתי לב גם שהיא עומדת מכווצת. לא רציתי לפגוע בה, ממש לא רציתי.
"בואי נחזור לאור" אמרתי והסתובבתי ללכת.