ברגעים של שתיקה.
הוא הביט בה, מחייך.
הוא אהב את זה שהיא מזדחלת אל מיטתו באמצע הלילה, לא משנה שבליל אמש הוא הרים עליה את קולו והיא השליכה בפניו את המשקה ששתתה…
'נדמה לי שספרייט…' חשב לעצמו.
הוא הבין שזה הפיוס, שזאת הדרך שלה לומר סליחה.
בשתיקה.
הוא אהב את השתיקות, הוא היה זקוק להן, כמו נרקומן שמבקש עוד מנת סם…
כי בין כל המסכות, בין כל הציניות, המבט המזלזל שלה, העקיצה שלו…
בין כל משחקי האגו שלהם הוא היה זקוק לרגעים של כנות, של אמת פשוטה. רגעים של שתיקה, שהכל מתגמד ואתה שומע רק את קולך הפנימי, מרגיש את תנועות הגוף של חברך.
גופו היה מופנה אל מול התקרה, וראשו הוסט הצידה, הוא סרק אותה שוב במבטו,
הסדין היה מלופף ברישול סביבה, היא כרכה את ידיה סביב רגליה בתנוחה עוברית, מצונפת לידו…
הכל ידעו שהיא חשובה לו, שהרגש כלפיה מיוחד ולכן כל מי שחיבבו תפס מרחק ולא ניסה את מזלו…למרות שרשמית אין שום דבר שמצמיד מעל לראש שלו ושלה את הטייטל 'ביחד'.
יש את הדברים שהוא שומר רק לה…
לוקח את הסיכון, לא יודע אם תגובתה תהיה צחוק מתגלגל או מכה מתחת לחגורה…
היא לא הניחה את דעתו, רק גורמת לראשו לחשוב קדימה.
לפעמים הוא עייף מהמשחקים, המאמץ התיש אותו…לפעמים לא יכל להביט בפניה מרוב רוגז.
אבל זה בסדר,
זה היה שווה את זה בשביל הרגעים של השתיקות.
תנועה חרישית נשמעה ממנה, הוא הביט בה, פותחת את עיניה לאט…לאט מתפקסת ומביטה בו,
בחיוך ביישן, בעיניים רדומות,
"בוקר…" הוא מלמל, מחזיר לה חיוך קטן. הם שתקו לכמה שניות,
"אני מצטערת שהתגנבתי לכאן בלי להתריע…" היא שרבבה את שפתיה במבט אשם,
"אני לא." הוא אמר בקולו החם, הוא הסיט את מבטו ממנה אל התקרה והתמתח,
"עכשיו אני יכול לספר לכולם איך הפרצוף שלך נראה זוועה על הבוקר…" היא גיחכה.
ו…כך נגמר רגע של כנות,
רגע של שתיקה.
תגובות (1)
וואו…
מצד אחד אולי היא ממש מיוחדת שהוא נשאר איתה…ומצד שני אולי הוא כל כך נזקק לרגעים האלה איתה שהוא נשאר עדיין איתה.
מה שקראתי פה נשמע כמו מערכת יחסים הרסנית של מטורפת ושל נזקק.
או ההפך.
או ששניהם נזקקים.
לא יודעת בדיוק איך לפרש את מה שכתבת, אל ממש אהבתי את הדמויות ואת הסיפור הקצר.
כתבת יפה! :)