בפעם האחרונה

"אני אשמח אם נוכל לדבר ביום שני.. אני צריך לדבר איתך."
קראתי את זה שוב, בפעם האחרונה.
הפלאפון היבהב – אין מספיק מקום איחסון.
צריך למחוק דברים.
אין לי יותר שימוש באפליקציית וויבר, כי אין לי יותר אותך.
אז עברתי בפעם האחרונה על השיחות שלנו.
הייתי אז בחו"ל. עמדתי לחזור לארץ ביום שני – ט"ו באב.
"אני אשמח אם נוכל לדבר ביום שני.. אני צריך לדבר איתך."
אפילו עכשיו, ממרחק של כמעט שנה, כשאני כבר לא אוהבת אותך ולא מרגישה אליך כלום, אני על סף בכי.
הבכי האחרון עליך.
ככה נפרדים ממישהו ? ככה נפרדים אחרי חצי שנה של אהבה ?
אפילו אם היית עונה לי אחרי שהתקשרתי וסימסתי אליך כל כך הרבה, אחרי שהייתי כל כך פאתטית, "אתה רוצה להיפרד ממני?" "לפחות תגיד לי שאתה אוהב אותי, כי אני אוהבת אותך" אולי זה היה נסלח ונשכח.
אבל לא, אתה היית חייב לסנן.
ואז, אחר כך, ב12 בלילה, אחרי 6 שעות, ענית לי סוף סוף.
"הלו."
"היי."
"היי."
"מה קורה?"
"בסדר, וכן, אני רוצה להיפרד."
קוראת את זה שוב והדמעות חונקות אותי.
הגדרות.
אפליקציית Viber.
מחק.