בעצם אין לי כלום- פרק 6

את כוס הקפה לקחתי ושמתי במטבח, ויצאתי בלי לדעת לאן אני הולכת. החזקתי את הלפטופ ביד. עם נעלי הבית התחלתי לצעוד לכיוון אחר לגמרי של הבית, מקום שבו אף אחד באמת לא יוכל למצוא אותי בו. לא היה לי כוח לאף אחד. 'נו לעזאזל איתך שלו! תתחילי להתמודד עם דברים לא לברוח!' אמרתי לעצמי במוח, אבל פשוט לא היו לי הכוחות להקשיב לעצמי.
התיישבתי במקום אחר בודד, ידעתי שאין סיבה שמישהו יגיע לאן שהלכתי. התחלתי לכתוב, פשוט לכתוב מחשבות, להמשיך להעביר את המחשבות שלי למחשבות של דמות בסיפור. כתבתי וכתבתי, ככה השעות עברו. מידי פעם קראתי שוב את הפסקאות שרק לפני כמה דקות כתבתי. כתיבה בשבילי תמיד הייתה תרפיה. התחברתי גם לעולם החיצון קצת ודיברתי עם כמה חברים פה ושם, המקום שהכי רציתי להיות בו עכשיו היה הבית.
"מה יש? לא טוב לך?" שאל אותי ידיד שלי שבמקרה היה לו רגע לכתוב מהמכינה. הוא צעיר ממני בשנה.
"לא.. ממש לא.. אני רוצה ללכת".
"ואת לא יכולה?" הוא שאל.
"זה סוג של נופש אז אני אמורה לנוח קצת לא? לצערי אני אגיד שאולי כן כדאי לי להישאר פה כי גם מה שקורה כאן נותן לי השראה לסיפורים של עצמי".
"סיימתי את האחרון ששלחת לי. תקשיבי הוא מעולה".
"אתה חושב?" שאלתי לא בטוחה.
"ברצינות שכן… הסיפורים שלך משתפרים ומשתפרים ככל שאת עולה בגיל".
"אמן והיית יכול להיות פה.. אני ממש צריכה תמיכה".
"מישהו פגע בך או משהו?" הוא שאל מתעניין.
"אפשר להגיד".
"מי זה? אני בא ואני מפוצץ אותו!" הוא כתב לי, אני פשוט אוהבת את ההתחשבות שלו.
"המשרת האישי שלי" כתבתי לו.
"רגע מה?.." הוא שאל לא מבין.
"אתה לא תבין.. עזוב אני מסתדרת".
"לפחות יש שם תוכניות שיעשו לנו את החיים פשוטים יותר?" הוא שאל. יש לו שאלות שישר מחזירות לי את המצב רוח.
"נראה מה יקרה בפגישה הראשונה הערב" כתבתי לו מחויכת.
"אני מאחל לך מלא מלא מלא בהצלחה! אני בטוח שאת הכי טובה שם".
"רציני שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך ג'וני, יש לי מזל שאתה קיים".
"כשתחזרי עוד נמצא לנו יום להיפגש. מת מגעגועים שלו".
"בהצלחה במכינה, אני יודעת שמעניין לך..".
"את אפילו לא יודעת כמה. נדבר!" הוא כתב לי.
"נדבר" כתבתי בחזרה עם חיוך והתנתקתי מהסקייפ.
אחרי השיחה בחוץ כבר נהיה לי קר מידי לבגדים שלבשתי, וגם הרגשתי שמקלחת קצת תעודד אותי, זה תמיד ככה. חזרתי לתוך המבנה והלכתי לכיוון החדר שלי. נכנסתי אליו, הוא היה ריק, מזל שאביב לא פה עכשיו, אין לי כוח לראות אותו. נכנסתי להתקלח, הטבעתי את כל המחשבות השליליות והמעצבנות עמוק בתוך המים. לא היה לי כוח להיות מעוצבנת יותר. הוא אמר לי שהוא בצד שלי, הוא אמר שהוא חושב כמוני, למה לעזאזל זה הרגיז אותי? לא יודעת.. המקום הזה מעצבן אותי, ההתייחסות פה לאנשים מעצבנת אותי, ומה שמעצבן אותי יכול לשגע אותי לגמרי.
יצאתי לבושה בשמלת סריג מהמקלחת. שמתי מוסיקה מהמחשב, ואחרי שהתמרחתי בשלל הקרמים שלי שכבתי במיטה מסתכלת לתקרה. לא היה לי משהו אחר לעשות. חשבתי וחשבתי, על הכל, על היום האחרון, על זה שאני רוצה להיות עכשיו בבית ולשכב באותה פוזיציה על המיטה שלי עצמי, לא להיות תקועה במקום שבו יש משרתים, יש גנים מופלאים, שהוא קרוב לים.. אני רוצה מקום פשוט. אני בחורה של דברים פשוטים.
עם המחשבות האלה לאט לאט נרדמתי, ועם המוסיקה שלי שמתנגנת ברקע.
כשהתעוררתי, אני לא יודעת אחרי כמה זמן, הרגשתי שאני מכוסה בשמיכה. היא הייתה נעימה והיה לה ריח טוב. שפשתי עם הידיים את העיניים. המוסיקה שלי כבר הפסיקה להתנגן, מעניין כמה זמן ישנתי.
"בוקר טוב" שמעתי את הקול של אביב. הסתכלתי למקום שממנו בא הקול. אביב ישב בסוף המיטה שלי וחייך אליי.
"נראה לי אחר צהריים טובים" חייכתי אליו ועברתי למצב של ישיבה.
"ישנת טוב?" הוא שאל.
"אתה כיסית אותי בשמיכה?".
"כן.. היה נראה שאת רועדת תוך כדי שינה".
"לפחות הפעם לא היה לי סיוט" נאנחתי.
"כן.. להביא לך משהו?".
"לא, תודה. מה השעה?".
"סביבות חמש, מתי הפגישה שלכם?".
"אני חושבת בשש, אין לי את הלו"ז פה".
"דקה" הוא אמר לי בחיוך וקם מהמיטה כדי להביא לי את הקלסר מהשולחן.
"תודה" חייכתי אליו ופתחתי את הקלסר בעמוד של הלו"ז. כן.. שש. אין לי באמת כוח לראות אף אחד.
"שש" אמרתי וסגרתי את הקלסר.
"ועד אז מה תעשי?".
"אין לי מושג.." אמרתי ונשכבתי שוב ושמתי את הראש על הכרית.
"את נראית מבואסת.." הוא אמר לי בקול רגוע.
"סתם לא טוב לי פה, וכשלא טוב לי במקום אז באלי לברוח..".
"זה בגללי?" הוא שאל.
"הסיבה שאני סתם כעוסה עכשיו כן… בכללי זה סתם כל מה שהולך פה".
"אני מצטער.." הוא נאנח.
"יעבור לי מתישהו" הרגעתי אותו.
"לצאת?" הוא שאל אותי. הרמתי את ראשי כדי להסתכל על הבעת פניו. היו לו עיניים חמימות וכאובות, היה נראה שבאמת קשה לו עם המצב שלי. גם אני שונאת כשאני בבאסה, זה משפיע לי על הכל.
"לא.." אמרתי לו, "בוא תצטרף". זזתי קצת והנחתי את היד שלי על המקום הפנוי לידי על המיטה. הוא עשה כדברי ובא ונשכב כשגם הוא מסתכל על התקרה.
"על מה אני אמור להסתכל?" הוא שאל אותי בקול רציני.
"תנסה לדמיין את השמיים שמעל התקרה הזו" אמרתי לו. אני הסתכלתי על התקרה ולפעמים עצמתי עיניים כדי להתחבר לשקט. בשלב כלשהו, אני חושבת שזה היה אחרי כמה שניות אבל לי זה הרגיש כמו דקות בגלל שהתחברת לעצמי, הרגשתי את היד של אביב מונחת את יד שמאל שלי. יד חמימה.
"ככה יהיה לי יותר קל" הוא אמר לי. העברתי את מבטי אליו וראיתי שהוא ממשיך להסתכל לתקרה. החזרתי את המבט לשם והמשכנו לשכב ככה ולשתוק.