בעצם אין לי כלום- פרק 5

התעוררתי בבוקר והיד של אביב עטפה לי את הבטן. חייכתי לעצמי חיוך קטן. כשהוא ישן הוא היה נראה כמו מלאך, אדם טוב, בלי שום מחויבות, כמו אדם שיכול להיות חבר פוטנציאלי. במהירות אבל הוצאתי את המחשבה הזו מהראש. הורדתי לאט לאט את היד מבטני ופניתי לשירותים שהיו ליד המיטה. שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, התארגנתי לבוקר יום חדש ולקחתי בגדים מחדר הארונות והתלבשתי. שמתי נעלי בית, היה די קריר בחוץ. הסתכלתי על עצמי במראה, אני יפה מספיק בשבילו? רגע.. למה אני בכלל חושבת על זה?
יצאתי מהשירותים אחרי כל הסידורים והוא עדיין ישן במיטה, הוא כנראה ממש אוהב לישון. החלטתי לא להפריע לו. ראיתי שיש על השולחן בחדר פתקים, אז כתבתי לו פתק שהתעוררתי ושאני בטח כבר מסתובבת. את הפתק שמתי במקום שהוא בטוח יראה אותו כשהוא יתעורר. לקחתי את הלפטופ ביד ויצאתי בשקט מהחדר. התחלתי ללכת במסדרונות, מסתכלת איזה דלת כבר נפתחה ואיזה לא. השעה לא הייתה מוקדמת בבוקר ולא הייתה מאוחרת לקראת הצהריים, זו הייתה השעה שבה אני רגילה לקום. הסתכלתי בלו"ז להיום. יש לי פגישה שקבעתי עם תמר בערך בשעה שתיים ויש פגישת צוות יותר מאוחר, טוב זה אומר שאני יכולה להמשיך במה שאני אוהבת לעשות.
הלכתי לכיוון המטבח, ראיתי כמה אנשים עובדים שם.
"סליחה?" שאלתי בחיוך.
"בוקר טוב" מיד פנה אליי אחד.
"בוקר מקסים. יש לי אפשרות להכין קפה?".
"כמה סוכר?" הוא שאל בחיוך.
"אחד וחצי, עזרה?".
"שטויות, שתי דקות זה אצלך". הסתכלתי עליהם עובדים, אני מקווה שהם לא סובלים פה יותר מידי. הוא נתן לי את כוס הקפה והלכתי איתה לשבת בחוץ. היו כיסאות נוחים על דשא מול נוף עוצר נשימה. לא היה אכפת לי מהרוח הקרירה. ישבתי שם וקצת נרגעתי, היה שם שקט, אף אחד לא היה בחוץ. הדלקתי את הלפטופ והתחלתי להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת לעשות. כתבתי להורים הודעה במייל על מה שאני עוברת ומה שקורה איתי, ביקשתי מהם למסור ד"ש לאחים שלי, ואת עיסוקיי המשכתי בלי לחשוב יותר מידי. זה הרגיש כמו יום די רגיל, פשוט יום שבו אני לא בבית. אם ככה יראו כל הימים שלי פה אז אני די מסודרת, אפילו השראה לדברים שאני אוהבת לעשות יש לי.
"בוקר טוב" שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את תמר.
"בוקר טוב, איך ישנת?".
"מצוין" היא אמרה לי בחיוך מוזר.
"את רוצה לספר?" שאלתי אותה.
"איתמר מדהים.." היא נאנחה.
"הוא היה אצלך כל הלילה?".
"בטח מותק.. נו אל תשאלי שאלות מטופשות".
"שכבתם?" שאלתי.
"כן.." היא אמרה לי בחיוך קטן והסתכלה על הנוף. טוב שתעשה מה שהיא רוצה, מעניין איך היא תסתכל לו בעיניים במשך שלושת השבועות האלה. עוד המשכנו לדבר ואת מה שהיינו אמורות לדבר עליו בשעה שתיים כבר דיברנו באותו בוקר. דיברנו על אפליקציה מסוימת שרצינו ליצור, ובין דיבור כזה או אחר היא דיברה גם על יזמות שהיא חשבה להציע, משהו בנושא של עבודות לנוער.. לא באמת הקשבתי, את גיל הנעורים כבר סיימתי.
"בוקר טוב" שמעתי באמצע השיחה שלנו.
"בוקר טוב" אמרתי לאביב, ותמר חייכה אליו ואמרה גם בוקר טוב.
"איך את?" הוא שאל.
"אני אעזוב אתכם, דברי איתי אחרי זה" אמרה תמר.
"בסדר מותק" אמרתי לה בחיוך, "את יודעת איפה למצוא אותי".
"סבבה" היא ציחקקה, קמה ואביב ישב במקומה.
"למה לא הערת אותי הבוקר?" הוא שאל אותי בחיוך עם העיניים היפות שלו.
"לא הרגשתי צורך, היה נראה שאתה זקוק לשינה הזו..".
"פעם הבאה תעירי" הוא ביקש, "אני זה שאמור לקום לפנייך".
"אז חוקים יכולים להשתנות בעיקר כשמדובר בי".
"את כזו שמורדת בחוקים?" הוא שאל מתעניין.
"לא, אני נשמעת אליהם, אבל אני תמיד מחפשת את האפשרות טיפה לחרוג מהם, בעיקר פה. מה אתה חושב? שאני ממש רוצה שתעריץ את האדמה עליה אני חיה כמו שאר הבנות פה? אין לי אינטרס בזה..".
"למה לא? פעם אחת שאדם יעשה כל מה שאת מבקשת כולל הכל".
"ואתה חושב שזה טוב? להפוך חלק מהבנים פה לחיות מין שכל מה שהבנות מלאות התסכול האלה רוצות זה סקס זה יאה מבחינתך?".
"אני לא מבין למה את מנסה לגונן על זה כל כך..".
" כי זה נראה לי כל כך מזלזל ופוגעני לראות בני אדם כפלקט מין ותו לא, כי זה התייחסות לאדם בצורה הכי קרה ושטחית. אני לא הסתכלתי עלייך וישר חשבתי על הגוף, אני התחלתי לדבר איתך כדי להבין איזה בנאדם עומד מולי. תמר לא חיכתה יותר מעשרים וארבע שעות. היא ואיתמר כבר עשו את זה אתמול".
"אני חושב שחצי מהאנשים פה כבר עשו את זה..".
"מצטערת לאכזב" אמרתי לו מעוצבנת.
"נו אל תיעלבי לי עכשיו, לא התכוונתי לזה ככה".
"עזוב אביב, אין לי כוח לשיחה הזו" אמרתי, קמתי ולקחתי את הלפטופ שלי איתי ביד.
"חכי שנייה.." הוא ביקש.
"מה?" שאלתי מעוצבנת, אין לי כוח להסביר לעוד בנאדם את תפיסות העולם שלי. יש דברים שבשבילי הם חוקים שאפילו לא צריך להגיד אותם, שהם דברים מובנים מאליהם, שאפילו לא צריך לתת חשיבות ללחשוב עליהם, שזה פשוט עובדה קיימת בלתי ניתנת לשינוי. אין לי כוח להסביר לעוד בנאדם את הדברים שאף אחד חוץ ממני לא חושב.
"אני חושב כמוך.." הוא נאנח, "אל תיכעסי, אני בצד שלך".
"אני לא צריכה שאנשים יהיו בצד שלי, מספיק לי שרק אני מאמינה בדברים שאני אומרת" אמרתי לו וקמתי בלי להסתכל עליו לעוד רגע אחד.