בעצם אין לי כלום- פרק 28- אחרון

מנקודת המבט של שלו:
עדנה כינסה את כולנו באולם הישיבות הגדול. היא אמרה שהיא מאוד מקווה שכולנו נהנינו בחופשה, שלמדנו קצת על עצמנו ושבעיקר הצלחנו לנוח ולאגור כוחות לקראת המשך הדרך שלנו בחברה. היא שמחה שהיו כמה רעיונות מקוריים ויוזמות מעניינות לקראת ההמשך ואמרה שהיא שמחה להיות האחראית. היא לא הזכירה בכלל את העניין של הזוגות, היא הייתה נראית נחמדה כמה שהיא יכולה. היא אמרה שהיא שמחה שיש לחברה את היכולת לארגן כאלה מפגשים ואז נתנה לנו הבנות כמה דפים בנוגע להמשך. כל אחת גם קיבלה שובר של קנייה בחנות של קרמים וסבונים כדי שנתפנק עוד קצת. אל הבנים היא העבירה מעטפות עם השמות של כל אחד, כנראה כסף על הפעילות, אולי צ'קים. טוב אני מקווה שאביב ישתמש בזה בחוכמה.
אביב. האדם שאני כל כך אוהבת. יש לנו עוד כמה רגעים אחרונים להעביר ביחד, עוד כמה רגעים אחרונים להיות אחד ביחד עם השנייה. ישר אחרי הכינוס הזה יורידו אותנו למטה ויחלקו אותנו ללימוזינות להסעות לבתים. לכל בת אני חושבת יש אחד משלה, מעניין איך הבנים מתחלקים. אני לא יכולה לחשוב על הפרידה הקרובה מאביב, אני לא יכולה לחשוב על הזמן שאני אתעורר ואני לא אוכל לראות אותו לידי, שאני לא אוכל לדבר איתו, לצחוק איתו, לחבק אותו ולנשק אותו. אני מתגעגעת בטירוף כבר מעכשיו, קשה להסביר לאנשים אחרים את הרגשות שמתחוללים בי ברגעים האלה.
"יש לנו עוד זמן קצת אחד עם השני?" שאלה אחת הבנות.
"אין הרבה" אמרה עדנה, "אנחנו צריכים לעשות כמה סידורים ולבדוק את העניין של הלימוזינות וההסעות הביתה אז יש לכם את הזמן הזה, אבל מהרגע שנקרא לכולם לכניסה לבית כולם חייבים להיות שם".
"איך הבנים חוזרים הביתה?" שאלה עוד בת אחת.
"רובם ייסעו בלימוזינה אחת שתעצור בכמה מקומות ומשם הם יוכלו לקחת אוטובסים".
"אז אותנו אתם מסיעים עד הבית ואותם לא? כולה עוד נסיעה קצרה. תארגנו את זה לפי האנשים שנוסעים לאותם מקומות ותצוותו לבנות, למה שהם יהיו באוטובוסים ואנחנו נתפנק?" שאלה נועה המתנשאת. טוב ברגע הזה היא הייתה קצת פחות מתנשאת מקודם.
"אנחנו נסתדר. בכל מקרה תודה רבה לכם וזהו אני חושבת".
"תודה רבה.." נשמעו כל מיני קולות בחלקי החדר והאנשים התחילו לצאת מהדלת הראשית של החדר הגדול. אני הייתה מבואסת, לא יכולתי לחשוב על משהו אחר חוץ מהפרידה הקרובה מאביב. לא עניין אותי אם הוא עומד עכשיו מאחוריי, אני לא יכולתי לקום מהכיסא. החלומות הציפו אותי, דמיונות. ניסיתי לחשוב על הכל חוץ מהמציאות. השלושה שבועות האחרונים עברו לי מול העיניים, כל החוויות, הכעסים והקצת ריבים שהיו לנו, האהבה המטורפת, הרגעים האינטימיים, החיבוקים והאמת שהייתה בינינו, הכנות שהמשיכה להוביל את הקשר שלנו לכל אורך החופשה.
"שלו?" שאל אביב והתיישב לידי. אני עדיין בהיתי בנקודה אחת מסוימת בקיר שהיה מולי.
"שלו את בסדר?" אביב שאל מודאג ובקול חלש. ראיתי שאף אחד לא נשאר בחדר, אפילו עדנה כבר יצאה. אני המשכתי וזרמתי עם החלומות שלי ועם ההתנתקות שלי ככה שבכלל לא שמתי לב מה קורה מסביב. שמתי את ידי על המצח והרכנתי את ראשי.
"כן אני פה.." אמרתי מבואסת ומיואשת, "סליחה".
"את עצובה?" הוא שאל והסתכל עליי עם עיניו היפות. הסתכלתי לרגע קצר על העיניים שלו ומיד הורדתי את מבטי. לא יכולתי להסתכל על היופי שלהן, לא יכולתי לרגע אחד אפילו להמשיך להיות לידו בלי שאני ארצה לבכות. למה פרידות זה דבר כל כך קשה?
"אני עוד שנייה מתמוטטת וזה לא כדי לצאת דרמטית" אמרתי לו בלחישה קלה, "אני שבורה.. אני לא יכולה עכשיו לאבד אותך אני פשוט לא יכולה. זה לא מסתדר לי".
"שלו.." הוא ניסה להרגיע אותי ושם את ידו על ידיי. הסתובבתי אליו כדי שפניי יהיו מול פניו. הידיים שלי הונחו על הברכיים שלי והוא שם את ידו על שלי. הוא ליטף אותם ורק המגע הזה הביא לי דמעות בעיניים. ממתי אני כל כך רגישה?!
"אני לא מרשה לך לבכות" הוא אמר וליטף את שערי. גם מזה אני עוד אבכה מה הוא לא מבין? "אני לא חושב ששווה לך לבכות עכשיו ולנצל את הזמן הזה בלא לדבר או לא להיפרד. לא שווה לך לנצל עוד את הדקות האחרונות שלנו ביחד?".
"ואז מה? תעלם לי מהחיים?". ניסיתי לנשום נשימות עמוקות אבל פשוט לא הצלחתי. הבכי כבר הגיע ושטף את עיני ואת לחיי. הלחיים שלי שרפו מהבכי המלוח, כאב לי לבכות וכאב לי לבכות מול אביב. ידעתי שכשאני בוכה אני שוברת גם אותו. הרגשתי ריקנות עצומה בתוך הלב ובתוך הגוף, שלא משנה שאני חוזרת למקום שעושה לי הכי טוב בעולם ושאני קוראת לו בית, בעצם אין לי כלום.
אביב הניח את ידו על לחיי ואני הרמתי את ראשי כדי להסתכל עליו במבט מהיר. הוא קירב במהירות את שפתיו לשלי וניסה בנשיקה שלו להרגיע אותי. הנשיקה החמימה והאוהבת שלו באמת הרגיעה אותי, נתנה לי לרגע קל לזכור שפשוט כבר נמאס לבכות ונמאס להיות כל כך עצובים. אני לא חושבת שאי פעם בחיים הרגשתי שאני כל כך צריכה בנאדם לידי, שאני כל כך צריכה מישהו שיאהב אותי ושאת המישהו הזה אני פשוט לא מוכנה לשחרר.
באמצע המחשבות אני שמעתי צליל של טלפון, וואו כל כך הרבה זמן לא שמעתי צליל של הודעה.
"זה שלך אני חושבת" אמרתי לו, "שלי בתיק אני עוד לא הדלקתי אותו. העדפתי שהוא יהיה עדיין מכובה". אביב הוציא מכיסו את הטלפון ובדק את ההודעה. היה נראה שהוא בוהה בה כלא מבין.
"הכל טוב?" שאלתי לחוצה וניגבתי את הדמעות האחרונות שלי.
"כן.." הוא אמר לי מגמגם, "הכל בסדר".
"בטוח?" שאלתי. הוא העביר את מבטו אליי וחייך חיוך קטן. "כן הכל בסדר, בואי נצא קצת לאוויר, כבר חנוק לי פה".
"אוקיי" אמרתי לו וקמנו לאט לאט. בצעדים איטיים פסענו לקראת היציאה לגינה ושם התהלכנו הלוך ושוב. שותקים, מחזיקים ידיים, עוצרים את הדמעות בפנים.
'בנות ובנים יקרים, הכל מסודר. אנא בואו כדי להתפזר חזרה לביתיכם'. טוב, הנה זה מגיע.
הגענו לחצר ואז אביב לחש לי באוזן שהוא עוד שנייה חוזר והלך לדבר רגע עם עדנה. טוב הוא בטח רוצה להגיד לה תודה על הכל ושהוא נהנה, לי דווקא לא כל כך דחוף לדבר עם האישה הזאת. אני הרמתי את הידית של המזוודה שלי וחיכיתי לאות. אחרי שאביב חזר האנשים התחילו להתפזר. עמדנו שנינו עם המזוודות כשהוא מחבק אותי ועוטף אותי בחיבוק הצידי שלו, מנסה לקרב אותו עוד קצת אליי ברגעים האחרונים שלנו. הם שיחררו קודם את האנשים שנוסעים לאיזור הדרום- לא היה לי בכלל למי להגיד ביי כי לא באמת התחברתי לאף אחד. היחיד שאמרתי לו ביי בחבורה הזו היה איתי העוזר מטבח שם שיצא לי להתחבר אליו כשכל הזמן עזרתי במטבח כשאביב היה חולה. הוא אמר לי שהוא ממש שמח להכיר נערה נחמדה שכמותי והוא מהר נתן לי את המספר שלו כדי לשמור איתו על קשר ולעדכן איך הולך בחברה. הוא ממש מקסים.
אחר כך היה פיזור בלימוזינות של האנשים שנוסעים לכיוון המרכז, זה הקיו שלי.
"מוכן לפרידה?" שאלתי את אביב.
"אני לא רוצה להיפרד ממך" אמר אביב וליטף לי את הלחי.
"אנחנו חייבים" אמרתי לו בעצב, עכשיו זה לא זמן נכון לבכות בו.
"שלו" הגיעה אליי עדנה.
"היי" אמרתי בחיוך.
"הלימוזינה שלך מוכנה" היא אמרה.
"תלווה אותי?" שאלתי את אביב.
"בטח" הוא אמר בחיוך. הוא הזיז את התיקים שלו גם לכניסה כדי שהם לא יחסמו את המעבר ושהם לא ישארו סתם מאחור. נפרדתי לשלום מתמר בחיבוק, היא גם גרה במרכז ואותה אני בטח אראה בימים הקרובים. יצאנו מהדלת כשאביב סוחב את המזוודה שלי למטה. הבגאז' נפתח והוא הכניס לשם את המזוודה שלי. הדלת של הלימוזינה הייתה פתוחה. הגיע הרגע.
"אז זהו?" שאלתי אותו והסתכלתי עמוק על עיניו. הוא התקרב אליי ונישק אותי נשיקה אמיתית, נשיקה כואבת, נשיקת פרידה.
"אני אוהב אותך" הוא אמר לי כשהתנתקנו וכשמצחו מונח על מצחי.
"אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם".
"מבטיח שנדבר כל יום" הוא אמר לי.
"מבטיחה להתגעגע" אמרתי ונכנסתי ללימוזינה והתיישבתי בה. אביב הביט בי במבט אחרון ואז סגר את הדלת. נשמתי נשימה עמוקה כדי לא להתפרק. ראיתי אותו חוזר לתוך הבניין ואז העברתי מהר את מבטי משם. מזל שבלימוזינה שמו לי טישו כי אחרת לא היה לי איך לנגב את כמות הדמעות שירדו. ראיתי מהחלון שהיה קרוב אליי שהנהג נכנס אל האוטו. שמעתי שמישהו מסדר את הדברים מאחורה ואז סוגר את הבגאז'. הרכב התחיל ליסוע, אביב לא נראה באופק.
כמעט כל הדרך בכיתי, הייתי עצובה, ישבתי בישיבה מזרחית למרות המקום העצום שיכולתי לפרוש בו את הרגליים שלי. היא הייתה נסיעה חביבה ולא קשה ובלי פקקים אבל הלב שלי היה שבור, כאב לי כמו שהרבה זמן לא היה לי כואב. כשנכנסנו לרחוב של הבית שלי הבנתי שהמסע הסתיים, שזהו אני חוזרת לשגרה. לפחות אני אוכל לראות את ההורים.
הנהג עצר את הלימוזינה ויצא מהדלת. אני יצאתי מהדלת הקרובה למדרכה והשקפתי על הבית היפה שלי שכל כך התגעגעתי אליו. הנהג פתח את הבגאז' והוציא משם את המזוודות, התקרבתי כדי לקחת את המזוודות שלי. רגע מה הולך פה? יש פה יותר מידי מזוודות.
"אממ סליחה" פניתי לנהג.
"כן?" הוא שאל.
"יש כאן יותר מידי, זה שלך?".
"זה שלי" שמעתי קול מליד הדלת הראשית. פתחתי את עיניי לרווחה ולא האמנתי למה שאני רואה. אביב עמד שם עם חיוך ענק מובך בצורה בלתי רגילה. היה נראה שהוא קצת מסמיק מהשוק ומההפתעה.
"מה?.." שאלתי והוא התקרב אליי. הסתכלתי על עיניו היפות ודמעות של התרגשות עמדו לי בעיניים. העיניים שלי אני חושבת ברקו כמו העיניים שלו. הוא החזיק בידי והמשיך להסתכל עליי, אני עדיין לא הבנתי מה הולך פה.
"בבקשה" אמר הנהג וסגר את הבגאז'. "תודה רבה!" אמר אביב בחיוך, תפס את שתי מזוודות והעלה אותן למדרכה ואז תפס עוד שתיים וגם אותן שם שם. הנהג נסע לדרכו ואני נשארתי עדיין קפואה במקום.
"שלו בואי למדרכה ואני אסביר לך הכל" הוא אמר לי. הסתכלתי עליו עדיין כלא מאמינה שהוא לידי, שהוא ליד הבית שלי. הרגשתי שלמה עם עצמי פתאום, הרגשתי שהריקנות העצומה של קודם פשוט הולכת ונעלמת. צעדתי ביחד איתו לכיוון המדרכה והתיישבנו על המדרכה עם הרגליים על הכביש.
"את מכירה את אוניברסיטת שמיר?" שאל אותי אביב.
"כן היא לא רחוקה מכאן.." אמרתי לו.
"החל מהסמסטר הבא אני אלמד שם, זה ההודעה שאני קיבלתי. קיבלתי הודעה ארוכה על ההתקבלות ועל שאני צריך לעשות הסדרים של תשלומים ושל כל מיני טפסים מעצבנים, אבל משקיבלתי את ההודעה אני לא יודע אם שמת לב אבל התנהגתי אחרת. רציתי כן לשמור על סוג של מסתוריות, רציתי לבוא בהפתעה. אני יודע שלא קבענו כלום ושאולי זה יהיה נטל אבל אני רוצה לקבל את ההזמנה שלך לגור איתך בבית לפחות לתקופה. הבית שלי מאוד רחוק מפה ולהגיע בכל יום לאוניברסיטה לא יהיה לי דבר קל. בגלל זה ניהלתי איתך את השיחה על המקום שבו את גרה, בגלל זה היה לי חשוב לראות אולי יש אופציה, אולי יש סיכוי. כשהבנתי שאני כל כך מאוהב בך אמרתי שאין סיכוי שאני עוזב אותך ומאז הרצון שלי להתקבל לאוניברסיטה רק הלך וגבר. הידיעה שיש מצב שאני יכול לראות אותך בכל יום, לחבק אותך ולנשק אותך עודדה אותי. דיברתי עם עדנה ואמרתי שאני מצטרף אלייך ושאני נוסע לכיוון שלך ושממך יש הסכמה, ידעתי שלא תתנגדי. חיכיתי לטיימינג המתאים להופיע, והנה אני פה".
"אז אתה נשאר לגור איתי?" שאלתי אותו כולי רועדת.
"אם רק תסכימי. מבטיח לעזור לנקות ולבשל ולעזור למשפחה, אני מוכן אפילו לישון על הרצפה. אני רק רוצה להיות לידך, להיות איתך, לנצל איתך כל רגע שאני יכול כל עוד תמשיכי לאהוב אותי". הסתכלתי עליו וניסיתי להבין את כל מה שהוא מנחית עליי.
"בוא נעשה סדר" אמרתי לבסוף, "אלף כן אתה יותר ממוזמן להיות אצלי בעיקר אם זה יעזור לך לאוניברסיטה, יוצא מזה גם מזל טוב על ההתקבלות לאוניברסיטה" אמרתי בחיוך, "אבל חשוב יותר מכל זה- אני לא חושבת שאני אי פעם אפסיק לאהוב אותך.. אני לא חושבת שאני אוכל לא להיות לידך. אני הייתי בבכי כל הנסיעה הביתה וכשראיתי אותך אני פשוט.." אמרתי והסתכלתי עליו.
"אני כל כך אוהב אותך שלו" קטע אותי אביב.
"אני חושבת שאני אוהבת אותך יותר מאת עצמי" אמרתי בחיוך מרוגש. הוא התקרב אליי, נגע בידו הרכה בלחי שלי ונישק אותי נשיקה אוהבת. במשך כל הנסיעה התגעגעתי לנשיקות האלה שחשבתי שאני לא אזכה למגע שלהן בקרוב.
"הגיע הזמן לעלות הביתה אתה לא חושב?" שאלתי בחיוך.
"אחרייך" הוא אמר בחיוך ענק, נתן לי נשיקה קטנה נוספת על הפה, קמנו, לקחנו את המזוודות, הנחנו אותן בפתח דלת הבית, חייכתי אליו עוד חיוך בטוח ודפקתי על הדלת.