בעצם אין לי כלום- פרק 25

מנקודת המבט של אביב:
את יום רביעי העברנו שנינו בלארוז את המזוודות שלנו, מחר זה היום האחרון, מחר מגיעות לימוזינות כדי להסיע אותנו בחזרה לבתים שלנו. זה נראה לי הזוי שזה פשוט נגמר ככה, זה נראה לי פשוט לא הגיוני ששבועיים ומשהו כאלה עברו בכזו מהירות. האמת שאני די שבור. התעוררתי בבוקר ולא רציתי לעכל שזה כמעט היום האחרון שלי פה. המנוחה הזו עשתה לי טוב. עצם זה שיצאתי מהשגרה ולא הייתי צריך לחשוב על המסלול שאני רוצה לקחת או על האחראיות שאני רוצה להטיל על עצמי עכשיו פשוט הרגיע אותי. אני במילא עסוק בזה עשרים וארבע שעות ביממה, במילא המחשבות שלי עוסקות הרבה בעתיד ומה שטמון בו. אני באמת העדפתי לנוח לרגע. אני חושב שמה שעבר עליי פה זה באמת מנוחה, זה המשמעות העמוקה של המילה מנוחה.
אחרי שסיימתי לסדר את המזוודה שלי חוץ מדברים שאני חייב להשתמש בהם ביום וחצי הבאים ומהבגדים למחר, ואחרי שסיימתי לעזור לחבר לארוז גם חלק מהבגדים שלו הלכתי לכיוון החדר של שלו. דפקתי על הדלת ושמעתי את האישור בקול המתוק שלה להיכנס. נכנסתי לחדר ולא ראיתי אותה, היא בטח ליד חדר הארונות הקטן שבחדר שלה. התקרבתי לשם וראיתי אותה מסדרת את הבגדים ומוחה דמעות ביחד עם כל קיפול.
"את בוכה?" שאלתי מיד והתקרבתי אליה.
"אני סתם עצובה.." היא אמרה בקול רגוע.
"שלו.." נאנחתי והתקרבתי אליה. עטפתי אותה בחיבוק האוהב שלי, הרגשתי אותה מתפרקת קצת בתוך החיבוק שלי. צעדתי איתה לכיוון המיטה כשאני עדיין עוטף אותה והתיישבנו עליה. היא עדיין הייתה בתוך החיבוק שלי, אני לא יכול לראות אותה בוכה, זה שובר אותי.
"שלו בבקשה תפסיקי לבכות אני לא יכול לראות אותך ככה.." אמרתי ונישקתי את ראשה ואת שערה הנעים.
"אני מצטערת" היא אמרה ומחתה את הדמעות, "אני פשוט לא רוצה שזה יסתיים. אני ממש נהניתי ברוב הזמן, והיה לי כבר ממש טוב, וכבר ממש נרגעתי וממש הרגשתי שזו לא סתם חופשה, שזה קרוב למציאות. מה אני אעשה עכשיו כשאני אקום ואתה לא תהיה לידי? מה אני אעשה כשאני לא אוכל לראות אותך? איך אני אמורה עכשיו פשוט לחזור לעבוד בחברה כשאני כל כך מעורערת נפשית? איך אני יכולה פשוט להגיד 'היה-עבר' ולהמשיך הלאה? איך אני יכולה לשכוח?".
"למה לשכוח?" שאלתי בקול רגוע, "אין טעם שתשכחי. תזכרי את החופשה הזו כאחת הטובות שהיו לך, כאחד הרגועות, תחשבי כמה היה לך טוב לצאת רגע מהשגרה ולנוח ולתת לגוף שלך מנוחה. תחשבי שהיה לך כיף איתי.. תחשבי על כל הדברים שלמדת בזכות החופשה הזו, על עצמך ועל מה שאת באמת רוצה לעשות. תחשבי על המיילים המדהימים ששלחת להורים שלך וכמה נהנית לכתוב אותם וכמה מלא היה לך לספר להם ככה שבטוח ובכל מקום שתלכי אליו תוכלי למצוא לך את היכולת לדבר איתם ולספר להם מה עובר עלייך. תחשבי שגילית אצלך פן כתיבתי.." נאנחתי. היא העבירה את מבטה אליי וחייכה חיוך קטן.
"יש משהו שאני לא סיפרתי לך, אני לא זוכרת אם אתה זוכר את זה בדיוק..".
"לא ממש" אמרתי.
"יש איזשהו משהו שאמרתי שאני מבטיחה לספר לך בסוף של כל החופשה הזו, פרט מיוחד על עצמי שאני שומרת לסוף. אני חושבת שזה הזמן לגלות עליו.." היא אמרה לי. וואו, נשמע מרתק. היא קמה והלכה להביא את הלפטופ שלה. אוקיי זה כבר נהיה יותר מעניין.
"תסתכל" היא אמרה בחיוך והעבירה אליי את הלפטופ. 'נבראתי' היה כתוב לי בתחילתו של קובץ וורד, 'סיפורה של שלו אגמי'. שלו כותבת סיפורים? מה?…
"את כותבת סיפורים?".
"זה סיפור עלילתי, על נערה ונער ועל החיים שלהם, אין לי יותר מידי מה להגיד אבל רק שתדע בקשר לזה שאמרת שאני גיליתי אצלי פן כתיבתי שהוא היה אצלי כבר הרבה זמן".
"בגלל זה ישבת הרבה וכתבת?".
"כן" היא חייכה אליי, "המקום הזה ממש נתן לי השראה לסיפור הזה, לפחות לסוף שלו. פה הצלחתי לסיים אותו. אני עובדת עליו כבר יותר משנה".
"וואו אז הוא בטח משמעותי בחיים שלך, ובטח יש בו דברים מהחיים שלך וממה שאת נחשפת אליו".
"הרבה דברים בדמויות הראשיות הם אני אבל חלק מהדברים שהם עוברים לא, ואת זה צריך להמציא כמו מחדש ופשוט צריך להשתמש בדימיון ולתאר סיטואציה. בזכותך בסוף הספר אני הצלחתי לכתוב על הרגשות בזמן הפעם הראשונה". עלה לי חיוך קטנטן על הפרצוף, כנראה שחוץ מהאינטימיות הזו שהייתה בינינו הענקתי לה גם משהו מחשבתי, משהו רוחני יותר.
"אני לא יודע אם להגיד שאני שמח אבל אני כן" חייכתי אליה, "ואני שמח שחלקת איתי את הכבוד הזה.. אני באמת לא אשכח אותך שלו".
"אני לא חושבת שאי פעם אני אוכל לשכוח אותך.. באמת.. אני לא חושבת שאהבתי מישהו בחיים כמו שאהבתי אותך" היא אמרה והסתכלה על עיניי. אני חושב שהתמוטטתי והתרגשתי. אני לא יכולתי להסתיר את זה. התקרבתי אליה ונישקתי לשפתיה, גם כדי להרגיע את העצב שלה וגם כדי להראות לה כמה באמת אני אוהב אותה.
"מה יהיה איתנו עכשיו?" היא שאלה.
"אני לא יודע.." נאנחתי, "אבל אני מבטיח לדבר איתך כל יום".
"וככה ננסה לתחזק קשר? מרחוק? אני חושבת שאני אשתגע".
"אני מבטיח לעשות הרבה כדי שנוכל להתראות כמה שיותר".
"אני מבטיחה לעדכן אותך במסלול שאני אבחר לקחת.. אני מקווה להתמקם איפשהו מתישהו, כשאני ארגיש שמילאתי את חובתי כלפי החברה".
"יש לך חוזה שנגמר עוד מעט?".
"זה במשא ומתן" היא חייכה אליי, "אני מקווה לראות מה הדרך שלי ואז להציב אותה בפניי האחראית עליי. להבדיל מעדנה היא נחמדה מאוד". צחקתי, עדנה באמת מכשפה.
"אני מבטיח להיות שם בשבילך בכל דרך שרק תבחרי, להיות שם בשבילך בעיקר בנפשי".
"יש לי הזכות להכיר אותך" היא אמרה. וואו.. לזה לא ציפיתי.
"יש לי הזכות שנכנסת לחיים שלי" אמרתי ונישקתי לידה.