בעצם אין לי כלום- פרק 24

מנקודת המבט של אביב:
את רוב יום שלישי בחרה שלו להעביר בבריכה שלנו, היא הרגישה שהיא לא עשתה יותר מידי ספורט בכל הימים האלה, שהיא בכלל לא הזיזה את הגוף, היא הרגישה כמו פדלאה. היא אמרה לי שביומיום היא רגילה ללכת לחדר כושר שלוש פעמים בשבוע, להשקיע בגוף שלה, לטפח אותו, לא להזניח אותו. היא אמרה שהיא מרגישה שהיא אכלה יותר משהיא הייתה צריכה ושהיא בכלל לא פעלה כדי לשמור על הגוף. אני ממש לא חושב שיש לה מה לדאוג בקשר להשמנה אבל אני לא אמרתי לה לא, אני עדיין מצוות לא לומר לה לא על רוב הדברים שהיא אומרת, וגם בכלל- אני אוהב אנשים שאכפת להם לעשות ספורט ולשמור על גוף בריא, גם אני אם הייתי יכול הייתי עושה את זה. ובכלל, בריכה, יש יותר טוב מלהיות מתחת למים ולהתנתק מכולם? לעשות כמה וכמה בריכות הלוך וחזור ולהרגיש שהגוף שלך אומר לך תודה על המעשים האלה? לנוח לרגע ולצוף במים ולהסתכל למעלה על התקרה? להירגע? לשמוע רק את רחש המים?
אני רוב הזמן ישבתי מחוץ לבריכה וקראתי ספר ששלו הביאה איתה ביחד. הוא דווקא היה ספר מעניין. היה לנו באמת בוקר וצהריים מאוד רגועים. אני ישבתי לי בצל והשקפתי על התנועות שלה בתוך המים וקראתי בספר, והיא הרגישה שהיא סוף סוף מפעילה קצת את הגוף. מידי פעם היא הגיעה כדי לנוח וגם כדי למרוח עוד קרם הגנה נגד השמש, איך היא שומרת על עצמה זה מדהים אותי. רציתי להעיר לה כל הזמן כמה הגוף שלה יפה, וכמה היא עושה טוב, וכמה היא בכלל יפה, אבל לא רציתי להביך אותה יותר מכל ההבכות שהיא ספגה ממני בשלושת הימים האחרונים. אני מרגיש שבאמת טוב לי איתה בפשטות של הדברים שאנחנו עושים. אנחנו בחלל משותף, היא בבריכה ואני קורא ספר, ועדיין אני נהנה כמו שהרבה זמן לא נהניתי. מידי פעם היא באה ואנחנו מפטפטים, אוכלים קצת פירות או שותים איזה שייק, הכל ברגוע. היא לא מתלוננת לא שחם לה, לא שהיא עייפה ובטח שהיא לא מבקשת ממני לעשות דברים שהאחרות בטוח היו מנצלות. אני שומע סיפורים מחברים שלי על זה שהבנות פשוט מנצלות אותם, מבקשות מהן לעשות הכל בשבילן בלי שהן בכלל זזות. להביא כזה וכזה מפה, לעשות כזה וכזה, להשתחוות אפילו שמעתי.. יש כאלה שהכוח הזה שהן קיבלו פה פשוט נוצל לרעה. אני קיבלתי מלאך.
אחרי הבריכה היא הלכה לשטוף את עצמה במהירות ואז היא יצאה לריצה. אני הייתי די מופתע. איך עוד יש לה כוחות? היא אמרה שעדיין לא חם מידי ושעדיין זו לא השעה המסוכנת להיות בשמש ושבמילא זה לא מתקרב לשמש שיא הקיץ אז אין מה לדאוג מבחינת להישרף, שהיא מבטיחה שהיא תחזור בעוד שעה. אני ביקשתי ממנה רשות להיות בחדר שלה ולהמשיך לקרוא את הספר המרתק שהיא נתנה לי, הוא באמת ריתק אותי, והיא אמרה שבוודאי ושאני בכלל לא צריך לבקש רשות. נתתי לה נשיקה קטנה על השפתיים והיא יצאה החוצה ואני עליתי לחדר.
התיישבתי על הספה שהייתה בסוף המיטה ושקעתי בספר. הוא דיבר על הדברים הפשוטים, על רעיונות אחרים של אנשים, על לצאת מהקופסא. הוא לא היה סיפור עלילתי אלא סיפור שנכתב על ידי איזשהי פסיכולוגית או משהו, מישהי שחקרה תגובות של אנשים לדברים מאוד פשוטים ודרך חשיבה של אנשים. זה גרם לי לחשוב אחרת קצת על העולם שלנו ויותר מזה על המעשים הפשוטים בחיים שאני עושה. הספר גם גרם לי לחשוב על מה העתיד מסתיר בתוכו ולמה אני כבר מעכשיו יכול להתכונן. אני הייתי בעשרים העמודים האחרונים כששלו נכנסה בדלת. היא יפה גם כשהיא עייפה ומזיעה לגמרי. עכשיו היא בטח תתקלח עוד כמה דקות.
"קופצת למקלחת? " שאלתי בצחוק כשראיתי אותה.
"ממש במהירות".
"זה בסדר קחי את הזמן, אני אסיים פה את הספר".
"אהבת?" היא שאלה כשהיא בוחרת מהארון כמה בגדים נקיים ללבוש.
"אני בטוח אתרגש מהסוף אבל הספר עד לנקודה הזו פשוט מדהים".
"שמחה שאהבת" היא אמרה בחיוך והתקרבה אליי, נתנה לי נשיקה מהירה על השפתיים ונכנסה מהר להתקלח. זה כאילו אנחנו גרים בבית ככה כבר שנים, זה מרגיש לי הכי טבעי בעולם.
כשהיא יצאה מהמקלחת לבושה בבגדים מקסימים וקלילים הספר כבר היה בידי. התרגשתי אין ספק. הוא נגמר בסוג של תהייה על מה עכשיו, מה קורה אחרי שמסיימים את הספר. חייכתי אליה והיא באה להתיישב מולי. אני נשענתי על צד אחד של הספה והיא על השני ככה שכפות הרגליים של שנינו נגעו אחד בשני.
"נהנית סוף סוף קצת לזוז?".
"וואו אתה לא יודע איזה שיחרור זה, נהניתי מכל שנייה".
"לא נתפסו לך השרירים אחרי עבודה כל כך מאמצת?" שאלתי.
"בקטנה. רוצה לעשות לי מסז' באיזור הצוואר כדי לוודא שאני לא אתעורר מחר תפוסה לגמרי?".
"בואי" אמרתי בחיוך והיא הסתובבה עם גבה, העבירה את שערה לצד שמאל ואני הנחתי את ידי על כתפיה. כתפיה החמימות והריחניות שהרגע הגיעו ממקלחת נעימה. אני לא עושה מסז' חזק מידי ולמישהי שאני אוהב אני אפילו עושה אותו בצורה הרבה יותר אוהבת, שהיא תרגיש את המגע שלי על הגוף שלה, את האהבה שלי שעוברת דרך העיסוי.
"אז מה חשבת על הספר?" היא שאלה, ואני התחלתי לדבר ולדבר, בלי לרצות לעצור לרגע. דיברתי על כל מה שהפליא אותי בספר ומה שגרם לי לחשוב על המקום שלי בעולם, על זוגיות ועל הדרכים להצליח. הכל הוצף דרך הספר הזה. באיזשהו מקום הרגשתי שהספר הזה הוא אני והמחשבות שלי.
"כשרק התוודעתי לספר הזה לראשונה אני גם הוקסמתי ממנו ככה. קראתי אותו כבר אולי חמש פעמים".
"וכל פעם מחדש גילית בו משהו חדש נכון?".
"בדיוק, איך ידעת?".
"כי זה מין ספר כזה.. הייתי רגיל לקרוא הרבה סיפורים כאלה אבל בזמן האחרון פשוט נטשתי את הקריאה".
"למה?" היא שאלה אותי בקול עדין.
"חיפשתי איך לצאת מהבית ולא להיכלא בו תחת ספר ותחת דבר שאדם כותב. חיפשתי איך אני יכול לכתוב בלי לכתוב והדרך היחידה שהגעתי אליה הייתה במעשים. עשיתי הרבה דברים כאילו אני כותב מה אני עושה, כמו אני כותב יומן. פעלתי המון בסביבה וליד הבית אחרי הצבא וביחד עם הצבא. יש לי האמת איזשהו יומן בבית שמתאר הרבה חוויות מהצבא, רק חוויות רגשיות".
"מדהים אותי שלבנים יש יומנים אתה יודע.. זה לא כל כך רגיל שבן כותב. בן בדרך כלל יתעניין בספורט ובחורות".
"את כבר למדת שאני לא כמו כל הבנים".
"נכון.." היא נאנחה, "אתה משובח יותר, אתה אמיתי יותר, אתה לא תפגע בשביל אגו. אתה תעריך לנצח את הבנאדם שיהיה לצידך".
"ואני מקווה שהבנאדם הזה יהיה את, ואני מתכוון לזה".
"באמת מתכוון לזה?" היא שאלה והפנתה את ראשה אליי. היא הסתכלה אל תוך עיניי ואני הסתכלתי עליה גם. איך אפשר להיות בחברת הנערה הזו ולא להתעלף, איך אני מחזיק את עצמי? איך בראו דבר כל כך טהור כזה?
"באמת באמת" אמרתי לה ורכנתי אליה כדי לנשק לשפתיה.