בעצם אין לי כלום- פרק 16

מנקודת המבט של אביב:
המצב שבו אני נמצא כרגע מאוד מסובך לי. בוקר עכשיו. אני יושב עם החבר'ה והם מסתלבטים על איזה כוסית אחת שעוברת פה מידי פעם. היא משהו שקשור לזאת הראשית, אני אוהב לשכוח איך קוראים לה כי היא פשוט חתיכת מכשפה. אני פשוט נמצא בסיטואציה מעצבנת כי אני שותק כל השיחה. אני, אדם מגדירים אותו לפחות מבחוץ כאליל בנות. אז כן, מבפנים אני די ההיפך מהעניין הזה, מבפנים לא תמצאו אותי ניגש לבחורה. הרבה פעמים קיבלתי במקרה פה ושם מספרים של בנות, אף פעם לא עשיתי עם זה משהו. הדפים עם המספרים האלה בטח כבר עברו מיחזור.
הביפר בכיס שלי התחיל לצפצף. איזה מזל ששלו צריכה אותי. לא היה לי כוח עוד לשבת עם החבר'ה פה. הלכתי לכיוון החדר שלה, דפקתי על הדלת ושמעתי את הקול המתוק שלה אומר לי להיכנס.
"בוקר טוב" אמרתי ונכנסתי לחדר. ראיתי אותה יושבת בספה לבושה בכותנת לילה. כבר די מאוחר. מעניין אם היא רק התעוררה עכשיו..ובכל מקרה, ברוב הפעמים שאני מגיע אליה היא כבר לבושה. רק שלא תתחיל לשדר לי עכשיו רמזים כאלה או אחרים כי אני אתחרפן. אני גרוע בלהבין רמזים.
"בוקר מקסים. בדיוק שלחתי מייל להורים" היא אמרה בחיוך.
"על מה?" שאלתי בחיוך והתקרבתי אליה.
"על כל מיני תובנות ורעיונות שעולים לי במהלך החופשה. נקודה אחת טובה בטיול הזה היא שהוא פותח כל יצר השראתי כזה או אחר". היא כל כך מרשימה אותי. אני לא חושב שאי פעם בחורה גרמה לי להרגיש ככה. המילים המיוחדות שלה, הצניעות שבה היא הולכת.
"יש סיבה מיוחדת שקראת לי בגללה?".
"אני אשמח למסז' כזה.. טוב. הכתפיים שלי די הרוגות ואני גם חושבת שזה ירגיע אותי קצת".
"אין טעם לפרט" חייכתי אליה, "בשמחה. איפה מתי ומה?" שאלתי במהירות.
"מתי.. בקרוב.. איפה.. לא יודעת. איפה כדאי?".
"את רוצה משהו רגיל או שמנים וזה?..".
"מה ירגיע גב תפוס?" היא שאלה.
"אני אלך לארגן איזה חדר" חייכתי אליה ויצאתי החוצה. למצוא חדר היה מאוד מאוד פשוט. חזרתי לחדר שלה ואמרתי לה לאן ללכת. קבענו שנהיה שם עוד שעה. לי היה זמן לשתות קפה ולסדר את כל הרגשות שלי עד לרגע הזה. יש הרבה דברים אם הייתי יכול לעשות הייתי עושה, אבל יש לי כבוד אליה ואני אכבד אותה, אם אני אראה שהיא ממש בעניין אז.. מי יודע. אולי זה עוד יקרה.
המגע על הגוף שלה שוב פעם צימרר אותי. שאלתי אותה אם היא נהנית, היא שאלה אם יש מישהו שיוכל לא ליהנות מזה. אני חושב שהענקתי לה אושר. אני נהניתי, לי זה עזר. הרגעים הקטנים והאינטימיים בינינו עושים אותי מאושר.
"שלו" אמרתי לה והמשכתי לעסות את גבה.
"מה?" היא שאלה בקול עדין.
"אני חושב שאני ממש מתאהב בך.." אמרתי לה. זה אמנם מצב לא כל כך אידיאלי. היא לא מסתכלת לי בעיניים, אני לא מקבל ישר מהמבט שלה את התשובה הראשונית והעמוקה ביותר. אבל מצד שני אם היא כן הייתה מסתכלת עליי הייתי הולך לאיבוד.
"סליחה על השאלה ה..עקרונית וחסרת הרגש מצידי אבל מה אתה מרגיש כשאתה אומר שאתה מתאהב?.." היא אמרה לי אחרי כמה דקות.
"פרפרים" אמרתי ישר.
"עדיין? בגיל עשרים ואחת יש עדיין פרפרים?" היא שאלה.
"בכל גיל יש" אמרתי מיד, "התאהבות יכולה לקרות בכל גיל".
"כמה אתה בטוח שזה לא רק עניין של זמן עד שזה יחלוף?".
"את פוחדת להתאהב?" שאלתי.
"זו מילה חזקה בשבילי. אני לא משתמשת בה בכזו קלות".
"אבל מה את מרגישה?" שאלתי ובדיוק עיסיתי לה את הכתפיים בעדינות וברכות
"שטוב לי איתך, שכיף לי איתך, שמסקרן אותי לראות אם זה יכול להמשיך לחיים האמיתיים".
"את חושבת שיש שוני כל כך גדול בין פה לבין שם?".
"אתה באמת שואל?" היא ציחקקה, "ענק".
"נכון. פה את איתי, שם מי יודע מתי היינו נפגשים". היא השתתקה. כנראה שהיא באמת מבינה שמה שאני מרגיש זה לא סתם וזה לא צחוק. הנחתי את שתי ידי החמות על הגב שלה בלי לזוז, רק מעביר לה את חום גופי וביחד איתו אולי גם את הרגשות הכי עמוקים שלי.
"אני רוצה שזה יצליח" אמרתי אחרי כמה שניות, "ולקשר צריך שני צדדים". ראיתי אותה מושיטה את ידה הצידה ותפסתי בה. חייכתי לעצמי חיוך כשראיתי את ידינו מחובקות ככה.
"יהיה בסדר. אל תדאג" היא הרגיעה אותי, ומההבטחה הזו באמת נרגעתי. זה כאילו היא לא אמרה כלום אלא רק משפט נורמלי ורגיל של שיחה. בשבילי זה היה המון.