בעצם אין לי כלום- פרק 15

נק' המבט של שלו:
כל הבנים עברו למקום כזה או אחר, יצאו החוצה. שמעתי כמה מתלחששים, העיקר שכרגע טוב להם יותר. אני לא יודעת מי הם בכלל, לא יודעת איך הפוסטמה הזאת הצליחה לגייס את כולם לחדר שלה, לשרת אותה בצורה הכי מכוערת שראיתי אי פעם בחיים שלי. החלטתי שאני צריכה לנקות קצת את הראש. לקחתי את הלפטופ והתחלתי להשמיע בו את השירים שלי. לקחתי מגבת ונכנסתי לאמבטיה. הכנתי לי אמבטיה מפנקת עם שמנים ריחניים. הורדתי את בגדיי ונכנסתי לשם כשאני בעיקר משכיבה את הראש לאחור וחושבת. נושמת עמוק. כל נשיקה הייתה עמוקה. לא רציתי להיות בשום מקום אחר. רציתי להיות לבד עם עצמי, לחשוב, להירגע. הגוף שלי היה צריך מנוחה. אני לא רגילה להתפרץ ככה על אנשים, לשנות, שמשהו בכלל יזיז לי. הכל בדרך כלל הולך לי לפי התוכנית, פה הכל משתבש. הרגשתי שהמקום הזה גורם לי לאבד כל דבר שיש לי, אבל מצד שני גם מעניק לי המון. מי ידע שאני, שלו, יכולה פשוט לעמוד מול מישהי, יפה ממני, טובה ממני, מוצלחת ממני, ככה לפחות אני חושבת עצם זה שהיא מובילה קצת יותר בחברה, ולצאת מולה? נגדה? להסית את כולם נגדה? אף פעם לא הייתי כזו.
ישבתי באמבטיה אולי שעה, נותנת לכל המחשבות רגע להירגע, לכל הכעסים להירגע. אפילו הקול שלי לא אוהב כשאני מתפרצת ככה, הרגשתי שהקול שלי לאט לאט מתחיל להיעלם. אני שונאת את זה, הייתי צריכה טיפה להירגע. אני מקווה שלפחות היא קיבלה את מה שהיא הייתה צריכה.
כשיצאתי לבושה בשמלה לבנה רקומה, עם סרט במותן, אביב חיכה לי בחדר. הוא התיישב על כיסא ליד השולחן. הוא הבחין בי בחיוך, חייכתי חיוך קטן חזרה.
"לא לחצתי על הכפתור" אמרתי לו. הסיפור שהיה לפני שלושה ימים עדיין לא נגמר.
"אני יודע, אני מצטער שבאתי בלי רשות".
"רשות?" שאלתי אותו וניגבתי במגבת את השיער הרטוב. התיישבתי בקצה המיטה והסתכלתי עליו. "למה רשות? מותר לך להיכנס לפה".
"אם היית ערומה זה היה קצת מביך".
"אבל אני לא" אמרתי מיד.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
"כן, תמיד.. סתם.. גם הקול שלי קצת הלך".
"להכין לך תה?" הוא שאל אותי בחיוך.
"אני אשמח, תודה".
"משהו מיוחד?" הוא שאל אותי.
"משהו כזה.. פירותי כזה, אפשרי?" שאלתי בחיוך קטן.
"כמובן" הוא אמר ויצא מהחדר. חזרתי למקלחת ולקחתי את הלפטופ משם שעדיין המשיך לנגן. כיביתי את המוסיקה ונשכבתי על המיטה, מסתכלת על התקרה, התקרה הדי משעממת, אבל בשבילי היא לא הייתה משעממת לרגע. חשבתי על מה שיש מעבר לתקרה, שוב. אולי יש שם חדר סודי, אולי רק הגג המשעמם. אבל מעבר לגג יש שם עולם שלם. עולם שבטח בו טוב יותר מאיפה שאני עכשיו בו.
"הנה" שמעתי את הקול שלו. הרמתי את ראשי והוא התקרב אליי ונתן לי את הכוס עם התה. התיישבתי ונשענתי על כריות אחורי המיטה.
"אפשר לשבת?" הוא שאל.
"בטח" אמרתי לו בחיוך והוא התיישב לצידי מביט עליי. חייכתי חיוך קטן והסטתי את מבטו ממני. העברתי את המבט ממקום אחד למקום שני. מחפשת איך להעביר את הרגעים של השתיקה המביכה. לגמתי לגימות קטנות מהתה החם שחימם לי את הגרון.
"אני מצטער" אמר לבסוף אביב, "אני מצטער שהרגזתי אותך, אני פשוט באמת לא הייתי במצב רוח".
"אתה לא רוצה להסביר לי מה באמת עבר עלייך? לפחות תן לי תשובה.. אני לא אוהבת להתעצבן סתם ככה" אמרתי לו בלחישה.
"טוב אל תדברי" הוא צחק, "הקול שלך ילך לגמרי וזה לא שווה את זה".
"נו.." זירזתי אותו, "אל תדאג לי, רק תענה לי. אני רק רוצה לשמוע מה עבר עלייך ביום שהיה אמור להיות יום כיף של שנינו, בלי חוקים..".
"מחשבות על העתיד ועל לאבד אנשים תמיד הפחידו אותי, וחשבתי שבמקרה הזה בעוד שבועיים זה יקרה שוב. אני תמיד מסתכל על העתיד, אני לא טוב בלחיות את הרגע, ולכן כשדווקא הכי היית צריכה אותי מפוקס איתך על יום כיף אני חשבתי על העתיד".
"זה לא טוב.." אמרתי לו, "זה לא נכון לחשוב ככה".
"תמיד הייתי ככה.. אני לא יודע איך הסכמתי בכלל לבוא לפה, למקום שבו חיים את הרגע ושוכחים מהשאר".
"למה באמת אתה פה?" שאלתי אותו.
"אני לא חושב שבאמת יש לי תשובה. אפשר להגיד את זה שחבר שלי חשב שיהיה כיף לנוח ובחורות והשטויות. אני לא חושב שזה באמת זה..".
"כשתגיע למסקנה תגיד לי?" שאלתי בלחישה.
"ברור" הוא חייך אליי, "אז אנחנו בסדר?".
"אנחנו בסדר.. אני שנאתי את איך שהתנהגתי אלייך אבל פשוט לא הייתה לי ברירה. אני שונאת שאנשים מורידים מערכם, ממה שהם באמת. אני שונאת שאנשים חושבים שהם הפודל או הבובה על חוטים של אדם אחר. יצא לך לשמוע מה עשיתי בשעה האחרונה?".
"שמעתי.. וואחד שמעתי.. תקשיבי את משהו".
"זה באמת שום דבר, זה להעמיד בנאדם על דבר לא נכון שהוא עשה, ואת זה אני חושבת שרכשתי פה. אני לא יכולה לראות אנשים מתנהגים לאנשים אחרים בזלזול כל כך גדול.. המראה הזה שהיה שם.. זה כל כך לא נכון. מילא היא הייתה מבקשת, היה כואב לה, היא רצתה פינוק, אבל ככה? זה פשוט לא נכון. אתה יודע מי המשרת הפרטי שלה?".
"אני יודע.. אני חושב שהוא מסתדר אבל אני מבטיח לעדכן אותך אם לא".
"תודה" אמרתי לו בחיוך קצר ולגמתי עוד שלוק מהתה.
"אז מה התוכניות להמשך היום?" הוא שאל אותי.
"כרגע לנוח כי הגרון שלי כואב, לעבוד על משהו במחשב ולדבר עם ההורים, או לשלוח להם מייל כי במצב הנוכחי אני לא יכולה לתקשר איתם.. ואתה?".
"מה שאת תרצי שאני אעשה. בשלושת הימים האחרונים די התבטלתי".
"אני הייתי ככה פה ושם, היו לי כמה פגישות טובות. יש לך משהו שתמיד חלמת לעשות בחופשה?" שאלתי אותו.
"לא משהו שעולה לי במוח, למה?".
"כי אפשר לנצל את זה.. המכוניות לרשותינו שוב בסופ"ש? אפשר כבר מעכשיו לתכנן משהו..".
"עוד נחשוב על משהו. לבנתיים כי את צריכה לנוח פשוט תנוחי. הבאתי איזה דיסק אם את רוצה לשמוע".
"משהו שכבר שמענו? " שאלתי ונשכבתי עם הראש על הכרית.
"משהו חדש" הוא אמר לי בחיוך. הוא שם את הדיסק במחשב ואני עצמתי קצת עיניים והתחברתי לשקט של לפני הצליל הראשון. אביב בא לידי ונשכב לצידי. את כוס התה שמתי על הבטן שלי, כדי לחמם אותה קצת. הרגשתי את היד של אביב מחזיקה שוב בידי, וככה נשארנו. מסתכלים על התקרה, שומעים מוסיקה טובה, ונרגעים לרגע מכל מה שהולך סביבינו. אני לפחות הרגשתי בעולם משלי.