בעצם אין לי כלום- פרק 14

מנק' המבט של שלו:
ככה עברו להם שלושה ימים, שלושה ימים שכמעט ולא דיברנו בהם. החלפנו פה ושם מילים, מידי פעם, אבל לא הייתי צריכה אותו לשום דבר. התרכזתי בפגישה פה ושם, שאני יזמתי, שאני רציתי להוביל. פגישה יזמית, לא מעבר לזה. לא התרכזתי בו, לא היה לי כוח אליו. הרגשתי שעשיתי משהו שהוא היה בשביל שנינו, ואם הוא לוקח הכל לא בשביל ההנאה אלא כי הוא מחויב לעשות את מה שאני אומרת, זה לא שווה את זה. קשת הרגשות האדירה שאני הרגשתי רק כמה ימים לפני כן כמעט והתפרקה. אכפת לי ממנו, זה לא שלא, אבל כרגע מי ידע להגיד מה היה בזה אמת ומה רק כי הוא היה מוכרח. משלמים לו פה לא רע בכלל, וזה בלשון המעטה. הוא יכול לגרום למישהי להתאהב כדי לעשות לה חיים טובים פה. הוא כן אמר שהוא חושב על העתיד, וכן אמר שהוא דואג שלא נדבר, והשיחות הכנות ביותר שלנו היו אמיתיות, אבל בשבת הוא פשוט העלה לי את הפיוזים. שבת זה יום מנוחה ואותו הוא הרס לי. בשבילי זה כאב.
בבוקר היום הרביעי לא חשבתי שהוא יהיה יותר מעניין מהשאר. תיכננתי עוד יום רגיל של פגישה עם מישהי בעניין של פרויקט כזה או אחר. מצידי. התעוררתי לבוקר רגיל, לבשתי את מה שבא לי ללבוש בלי לדפוק חשבון מה זה ולמה זה. אני בתקופה מעוצבנת. לפחות כשאני מגיעה לדבר עם הבנות אני לא ככה.
את הבוקר העברתי בתחילתו בבריכה. שחיתי בין חמש עשרה לעשרים בריכות, סתם כי כיף לי, סתם כי יש לי את היכולת לזה. אחר כך נחתי קצת, שלחתי מייל חופר להורים, ואחרי ארוחת הצהריים ושינת הצהריים שאיכשהו הצלחתי לעשות, הלכתי אל החדר של הבת הזו.
"יבוא" שמעתי את הקול של נועה אומרת לי מפתח חדרה. כשנכנסתי גיליתי למולי את המחזה הכי מוזר, מטריד ולא הגיוני שראיתי מימי. נועה ישבה על כיסא, זה מתחיל בחלק הפשוט. מסביבה היו לא יותר ולא פחות מאשר שבעה משרתים בנים. כן, אני לא צוחקת עליכם. נגיד את זה ככה בעדינות, היא הייתה נראית כמו זונה. היא הייתה לבושה רק בחזייה. מה שהבנים עשו.. טוב.. זה הכי זלזול בכבוד של בנאדם שראיתי בחיים שלי. שנאתי אותה מהשנייה הראשונה שנכנסתי לחדר הזה.
קודם כל אחד היה בישיבת כלב ועל הגב שלו היא שמה את הרגליים שלה, כאילו הגב שלו זה משענת. עכשיו בסדר, אני מבינה שאת מטומטמת לאללה, אבל את לא מבינה שיש כאן משהו לא בסדר? חוץ מזה היה אחד מעליה שעשה לה מס'ז בכתפיים, ושניים אחרים שעשו כל אחד מס'ז בכפות הידיים. אחת שאשכרה עמד וניפנף לה ברוח, לא זה הכי הרג אותי. עוד אחד שמידי פעם הכניס לה את הקש של המשקה לפה ו/או את המזלג עם איזה משהו.. פירות או משהו, והאחרון.. וזה היה הכי הזוי והכי נוראי. כל פעם כשראיתי שהיד שלה מופנת אליו הוא היה חייב לנשק לה את שתי הרגליים. יש בכלל איך להגיב לזה?
"אפשר להבין למה את בחזייה?" שאלתי כשיצאתי מהשוק.
"הם ביקשו, שאני אגיד להם לא?" היא אמרה לי והסתכלה עלי במבט חודר עמוק אל תוך העיניים.
"תגידי אין לך טיפה של חוצפה? את לא מבינה שמה שקורה כאן הוא לא בסדר?".
"נו באמת.." היא נאנחה, "הם באו לכאן כדי לשרת אותנו, צריך לתת להם איזה עבודה קטנה. אני באתי כדי שיהיה לי טוב. עכשיו טוב לי".
"את לא מבינה שזה מוריד כל כבוד ומזלזל בכל כך הרבה מובנים במי שהם? את לא מבינה שלהשתמש בבנאדם כמשענת לרגליים שלך זה גובל בחוצפה שאין כדוגמתה? אני צריכה להמשיך?" שאלתי עצבנית על החיים.
"את באה לפה כדי לחנך אותי? נו באמת..".
"אוקיי. צאו מפה עכשיו. עכשיו" אמרתי לכל הבנים. הם הסתכלו עליי במבט מוזר והפסיקו בעבודתם.
"אתם אשכרה מקשיבים לה?".
"היא אה.." אמר אחד מהוסס, "אני קצת חייב".
"וזה למה?" שאלה נועה בהתנשאות.
"מי שמשרת אותה הוא קצת האחראי עלי.. משהו כזה..".
"טוב" היא אמרה בקול קר, "אז לך". הוא הלך. הוא התקדם לעברי. עצרתי את כתפו ושאלתי לשמו. "מתן" הוא אמר לי בחיוך. "תישאר פה" ביקשתי לרגע.
"עכשיו.." פניתי לכל השאר, "אין לי מושג מה השמות שלכם, אבל הגיע הזמן לעשות פה סדר בבלאגן. מי חושב שמה שהולך פה זה זלזול אחד גדול בכם ובמה שאתם אמורים לעשות שירים את ידו" אמרתי. מתן הוא היחיד שהרים את ידו. הוא הסתכל על חבריו, שהתחילו להרים לאט לאט את ידיהם למעלה. פה אחד הידיים הורמו למעלה.
"מה את מנסה לעשות פה בדיוק?" שאלה נועה, "צדק חברתי? זה החדר שלי יא חצופה עופי מפה".
"אני אלך" אמרתי לה, "ואני אקח מפה את כל הגדוד הזה שלך כי אין שום סיבה שאת תתייחסי אליהם ככה. מי המשרת שלה?" פניתי אל השאר. אחד הרים את ידו. "אני מאוד מצטערת בשבילך, אני לא יכולה לעזור לך פה.. אני מקווה שלא תסבול יותר מידי, ואם אתה צריך משהו, תדבר או איתי או עם אביב או עם מתן.. אחד מאיתנו בטוח יוכל לעזור". 'תודה' הוא סימן עם שפתיו ואני ושאר האנשים יצאנו מהחדר.
"אה כן מותק, בקשר להצעת ה.. רעיון. לא הולך לקרות" אמרתי לנועה במבט קר, מרוחק, דוחה. לא יכולתי לראות אותה לעוד שנייה. יצאתי מהחדר. משאירה את שובל המשרתים ההמומים מאחורי. מישהו באמת צריך לעשות סדר בבלאגן פה. אני לא יכולה לסבול התנהגות כזו כלפי אנשים, זלזול כל כך גדול באנשים. רוב הכעס שלי על אביב היה בגלל הדברים שהוא אמר, שהוא נועד וקיים בשביל כרגע לשרת אותי מה זה לשרת אותי?! לבנאדם יש פה, יש מצב רוח, יש רגשות ובטח שיש לו יכולת בחירה. אם במקום הזה לוקחים ממנו את זה, אני לא רוצה להישאר פה אפילו לדקה. הבעיה היא שאין איך לברוח.