בעצם אין לי כלום- פרק 13

מנק' המבט של אביב:
אז נסענו לים המלח. אני נהגתי באוטו והיא לידי. יפה, שקטה, הכל היה טוב ונעים. דיברנו על הכל מהכל באוטו. עלינו כזוג, על כל אחד בנפרד. על מי שהיא ומה שהיא. למדתי עליה המון רק מהנסיעה הזו. שאלתי אותה למה בעצם היא לא רצתה ליסוע לבקר את ההורים, הרי היא אומרת כל הזמן כמה היא מתגעגעת אליהם וכמה הם חסרים לה. לא באמת הבנתי למה היא לא פשוט קופצת על ההזדמנות לראות אותם ומבקשת ממני ליסוע אליהם.
"אני רוצה להתרגל" היא אמרה לי, "אני ילדה של בית ואני חושבת שההתנסות הזו להיות רחוקה מהם היא טובה. בקרוב כל החיים שלי יהיו עצמאיים ואני כן אצטרך להסתדר בעצמי. אני לא יכולה להמשיך להיות תלויה במשפחה שלי כדי שיהיה לי טוב". היא מדהימה, פשוט מדהימה.
כשהגענו לים המלח היו שם כמה וכמה אנשים. לא באמת הבנתי למה היא רצתה להגיע לפה כשלי לא היה כוח לכלום, אבל אני חייב לשרת אותה, אני חייב לעשות מה שהיא אומרת. אני כמובן לא מצטער לרגע שאני נסעתי איתה, אבל דווקא ביום המסוים הזה הרגשתי את הצורך לנוח.
"הכל בסדר?" היא שאלה אותי כשהתקרבנו אל הים.
"בטח" אמרתי לה בחיוך ונישקתי את ראשה.
"בטוח?" היא שאלה.
"כן בטוח" חייכתי אליה, "אני פשוט עייף".
"אתה יכול לנוח פה.. אני לא באמת צריכה עזרה. אני אכנס קצת לים, אשים קצת בוץ אתה יודע.. זה ירגיע אותי".
"מרשה לי לצלם אותך עם מסכת בוץ על הפנים?" שאלתי.
"ממש לא" היא צחקה. אוי החיוך שלה.. פשוט נמסתי מזה.
היא נכנסה לים. לראות אותה שוב בבגד ים צימרר אותי, אוף אני לא מאמין שאני חושב על זה כל כך הרבה! אז כן, אנחנו סוג של ביחד, אבל זה לא דבר שאני צריך לעשות. היא לא נראית בקטע שהיא רוצה שזה יקרה כל כך בקרוב ואני לא מאלה שלוחצים על זה. אני פשוט חייב להירגע. אני צריך לחשוב על מחשבות אחרות. אני כן מת עליה, אני כן חושב שהיא מדהימה ומקסימה, אבל זו מציאות שבה דברים כאלה כמעט ולא יכולים לקרות. נשארו שבועיים, פחות יום אולי.. אני לא יודע לאן אני איעלם אחרי העניין הזה. אני צריך ללמוד אולי.. להמשיך בקורס כזה או אחר. מעניין מה היא רוצה לעשות. היא בכלל רוצה להתגייס? משהו?
ישבתי ככה שעה וחצי בערך. מסתכל לפה ומסתכל לשם. ראיתי מידי פעם כמה בנות עושות לי עיניים. אין להן אלוהים הא? מצידי תסתכלו אבל תבינו.. זה לא דבר שיכול לקרות. אני מעריך כאלה שבאות ומדברות, לא עושות רמזים. אני לא משהו בלקרוא רמזים.
והכל.. הכל הרגיש יותר מידי חלומי. השמש הייתה בשמיים, הכל היה רגוע, לא הקשבתי לכלום. לא היו צרחות, בכלל לא. לא הבנתי למה אנשים בכלל לא באו לפה. בטח משתזפים בחופים הרגילים. להרבה אנשים חוף ים קרוב הרבה יותר מפה, ולכן הם לא עושים את המאמץ ומגיעים לפה. נו באמת עכשיו אני גם מתחיל לנתח למה אנשים לא פה?! ראבק משהו לא בסדר איתי.
היא חזרה, כולה מאושרת, כל הפנים שלה קורנות. היא נתנה לי נשיקה קטנה בפה, ואז התיישבה על מגבת לידי. הסתכלנו ביחד על הים ועל ההשתקפות של השמש בו.
"טוב, תתחיל לשפוך.." היא אמרה. בואנה היא קוראת אותי כמו ספר פתוח.
"אני לא באמת רוצה לדבר על זה".
"לפעמים כשמדברים על משהו זה משחרר".
"אצלי לא.. אני לא באמת יודע מה מפריע לי. זה כנראה רק פחד מהעתיד ובזה אני לא יכול לשלוט".
"למה אתה חושב על זה כל כך? תאמין לי.. אין לך על מה לחשוב. מקסימום אתה מוצא בשנייה מישהי חדשה, למה להתעסק בזה במקום ליהנות?".
"כי ככה!" התעצבנתי, "כי אני לא.. אני לא.. אני פשוט לא.." אמרתי בגמגום.
"אתה לא מה?" היא נאנחה.
"אני לא טוב במצבים כאלה.. אף פעם לא הייתי טוב. את חושבת שהכל הולך והכל טוב, אבל אני מהביישנים שאני מכיר. אני לא טוב בלהכיר אנשים חדשים, אני לא טוב בלדבר איתם, אני לא יודע איך התחברתי אלייך ככה. כשאנחנו יושבים הבנים באחוזה אני תמיד מרגיש לא קשור. אני מפחד לאבד קשר כל כך טוב שלו.. זה הכל. תנסי להבין אותי".
"אני מבינה אבל זה לא נותן לך לגיטימציה לשבת מולי עם פרצוף עצוב כל היום. אתה רוצה לחזור? זה בסדר. תגיד, תפתח את הפה, משהו".
"חייבו אותי לא להתנגד לשום דבר שאת אומרת".
"אז תצפצף על זה! במשך השבוע האחרון שמת פס על החוקים האלה כי אני ביקשתי ממך. אם לא רצית לבוא יש לך כל זכות להתנגד. אני לא יכולה לשלוט בך, לא בך ולא במחשבות שלך, לא ברגשות שלך, לא בדברים שעוברים אצלך. אתה לא יכול להיות חיה ולא יכול להיות תוכי. תפתח את הפה ראבק! אני עשיתי את זה כדי ליהנות קצת וכדי שנתחבר עוד טיפה.. אם זה לא עושה לך טוב.. באמת.. זה לא שווה את זה". היא אמרה לי. שמעתי את הפגיעה בקול שלה. היא הסתכלה עליי במבט מאוכזב. כמה רגעים אחרי זה היא החזיקה בכמה דברים שהיא יכלה והתחילה לצעוד על החוף לכיוון ההתחלה שלו, לכיוון שממנו באנו. אני ניערתי את המגבת, מנסה לא להעיף חול על אף אחת שתצרח עליי, ובאתי בעקבותיה. אני הלכתי מאחוריה כדי להסתכל כל פעם לאן היא הולכת. אני שונא לריב איתה, שונא. אבל כל כך יש משהו בדברים שלה. אפילו אני נכנסתי יותר מידי לקטע של המשרת שצריך לעשות הכל. אם היא הייתה אומרת לי לקפוץ מהגג הייתי קופץ?
"שלו.." נאנחתי כשהתקרבתי אליה ושמתי את ידי על כתפה.
"אל.." היא אמרה לי כועסת. אני שונא כשאני מעלה לה את הפיוזים, "פשוט בוא ניסע מפה".
"בסדר.." נאנחתי ונכנסנו שנינו לאוטו. הנסיעה הזו עברה בשתיקה. כשהגענו לאחוזה היא פתחה במהירות את הדלת, אמרה לי שהיא נכנסת למקלחת ושאני יכול לעשות מה שבאלי עד שהיא תחליט שהיא צריכה אותי. יופי, עכשיו בגלל הטימטום שלי היא תתייחס אליי כמו פלקט.