בעצם אין לי כלום- פרק 11

"יום השישי, ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלוהים את היום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות. סברי מרנן.." הקידוש של יום שישי תמיד מעורר בי תחושות טובות, מחזיר אותי למי שאני, למה שאני, לזה שיש סיבה לקיום שלי, סיבה גדולה יותר ועמוקה יותר מהסיבות שאני אמצא תמיד על עצמי. היינו שם כל הבנות, ואחד מהמשרתים של אחת הבנות עשה את הקידוש. פתאום כולם היו שווים. כולנו לבשנו שמלות לבנות, מאוד מאוד עדינות, אני הייתי בנעלי עקב חומות ופשוטות, מאחוריי עמד אביב, מחייך עם ג'ינס חגיגי וחולצה, הבטחנו שנדבר יותר מאוחר בערב על כל מה שקרה היום. אחרי העברת היין ואחרי ברכת המוציא התיישבנו והבנים הגישו לכל אחת מאיתנו את האוכל. שמחנו ונהנינו, צחקנו, אכלנו, דיברנו, הכל היה רגוע פי כמה.
"תודה רבה על הארוחה" אמרתי לעדנה.
"בשמחה" היא אמרה לי בחיוך, "איך לך לבנתיים פה?" היא שאלה.
"בסדר גמור, מקום מלא השראה". צריך קצת לגרום לה להיות מאושרת, וגם זה לא כזה שקר.
"אני מאוד שמחה. ניפגש ביום ראשון לפגישת העבודה. מחר יש לכם יום חופשי והצבנו את הרכבים לרשותכן, תוכלו לטייל קצת באיזור".
"תודה רבה" אמרתי לה ופניתי לאביב.
"אתה עוד צריך לעשות משהו? לנקות או לסדר?".
"משהו כזה" הוא אמר לי בחיוך, "אני אגיע עוד מעט".
"תרצה עזרה?" שאלתי אותו.
"את לא יכולה לעזור.. לא מרשים פה" הוא ציחקק.
"ואם אני ממש רוצה לעזור?".
"אז לא יקבלו את זה. לכי לנוח, אני מבטיח להגיע כמה שיותר מהר".
"אל תהרוג את עצמך בניקיונות.. גם בשישי מותר לך לנוח".
"בסדר מתוקה, נתראה" הוא אמר, אני חייכתי אליו ופניתי אל החדר. נשארתי בשמלה הלבנה והדלקתי את הסקייפ כדי אולי להצליח לדבר עם ההורים. צלצלתי לאבא שהיה מחובר, כנראה שכח שהשאיר את הסקייפ בטלפון דלוק, והם אחרי כמה צילצולים ענו. צרחות והתרגשויות צולמו לי מהצד השני של המחשב. הוא העביר את הטלפון שלו כך שכולם יכלו לדבר איתי, בטח הניח אותו ככה שהוא ישען על קערת סלט, וככה דיברתי עם כל המשפחה שלי. "אני כל כך מתגעגעת אליכם" אמרתי להם בחיוך. "יפה השמלה שלך" אמרה לי אמא, "חדשה?". "זה באמת מה שאת שואלת עכשיו?!" התערב אבא בצחוק, "תני לי לדבר עם הילדה שלי". "אבא תירגע הכל בסדר, ולא היא לא כל כך חדשה פשוט עוד לא יצא לי ללבוש אותה. איך אתם שם? זהו, עוד שבועיים אני חוזרת, השבוע עבר במהירות" אמרתי להם, והם התחילו לספר לי מה קרה להם ומה עבר עליהם, כולם דיברנו ביחד ולפעמים מישהו עשה שם סדר. אני כל כך מתגעגעת אליהם. הדלת של החדר נפתחה באמצע השיחה, ראיתי את אביב מחייך אליי וסימנתי לו שהוא מוזמן להיכנס ולהתיישב איפשהו. המשכתי בשיחה איתם לעוד כמה דקות עד שהכרחתי אותם להמשיך באוכל כי אמא תתחרפן על זה שהכל התקרר. הם איחלו לי שבת שלום והשיחה נותקה.
"נשמעים מקסימים" אמר לי אביב בחיוך.
"הם באמת מקסימים" אמרתי לו ושמתי דיסק בתוך המחשב. ככה אמור להתחיל ערב שישי.
"אתה בסדר? לא התישו אותך יותר מידי אני מקווה.." אמרתי.
"איך את דואגת לי.." הוא אמר לי בחיוך והתקרב אליי, "אין זה משגע" הוא התקרב עוד טיפה ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים. "ואיך את יפה בשמלה הלבנה הזו.. אני כבר לא אני" הוא חייך אליי, זה מצחיק כשהוא דפוק.
"אז מי אתה?" שאלתי אותו כשהוא עדיין היה קרוב אליי.
"מישהו שממש בקטע שלך.." הוא אמר לי בקול חושני שהעביר בי צמרמורת בכל הגוף.
"אני מקווה שלא כאבה לך יותר מידי השינה שלי על הבטן שלך".
"איזה.." הוא צחק, "נהניתי, אולי גם אני נרדמתי לכמה רגעים, אבל זה רק כי היה לי כל כך טוב".
"באמת כל כך טוב לך איתי?" שאלתי אותו ועברתי להתיישב על המיטה. הוא בא לידי.
"מושלם לי, אני מאושר על שאני פה".
"למרות כל מה שקורה פה?".
"מה כבר קורה פה? אני לא באמת עושה הרבה.. את לא מתעללת בי או גורמת לי לעשות דברים מגעילים רק כי יש לך את היכולת לזה. שלו את לא כמו כולן פה.. יש לך קצת כבוד לבנאדם". חייכתי אליו ונישקתי אותו, נשיקה מדהימה. תוך כדי הנשיקה נשכבתי לאחור באופן אוטומטי, הוא היה מעליי. הרגשתי את הנשימות שלו ולא רציתי לעזוב את השפתיים שלו. כשהשתחררנו הסתכלתי על העיניים היפות שלו וליטפתי את לחיו.
"אני שמח שאת כבר לא מרגישה אשמה כשאנחנו כאלה קרובים".
"טוב לי ואני מאושרת, אני לא אחסום ממני את האושר".
"ככה צריך" הוא אמר לי בחיוך ונישק לי את המצח. הוא עבר להישכב לידי. יד אחת שלי ויד אחת שלו אחזו אחת בשנייה.
"עוד יש על מה לדבר בקשר למה שקרה בצהריים? אני חושב שהנשיקה הזו של עכשיו די סיימה את כל השיחה" הוא אמר לי בחיוך.
"האמת שאתה צודק" חייכתי אליו וקמתי מהמיטה, "אני רק רוצה להחליף את השמלה הלבנה הזו ואני חוזרת, אני לא רוצה להרוס אותה".
"אין בעיה" הוא חייך אליי, ואני ניגשתי לארון, בחרתי בגדים מספיק מתאימים ונוחים והחלפתי אותם בשמלה הלבנה היפה. חזרתי לאביב והוא שאל אותי אם חשבתי על מה שאני רוצה לעשות מחר, ואמרתי לו שאני בעיקר רוצה קצת לטייל ולצלם תמונות, אם זה אפשרי. הוא אמר שהוא יחשוב על מסלול טוב בשביל שנינו.
"שלו.." הוא אמר לי רציני אחרי איזה זמן בתוך שיחה רנדומלית שלנו, "אני חייב לבקש ממך משהו".
"כל דבר" אמרתי לו.
"אם ובמקרה הקשר שלנו יתנתק אחרי מה שיקרה כאן, אני רוצה שתבטיחי לי שלא תפגעי בעצמך, ושלא תברחי כי קשה אלא שתתמודדי כי אני יודע שאת יכולה. אני מוכן להיות שם בשבילך, שתתקשרי, שתבכי, שתצרחי, רק שתשחררי את המקומות שכואבים לך כדי להמשיך להיות מאושרת. אני רוצה שלנצח תהיי מאושרת כמו שאת פה, עם ובלי קשר אליי". הסתכלתי עליו והתרגשתי מכל מילה שהוא אמר. הרגשתי שהוא מתכוון לכל מילה שהוא אומר, זה לא קרה לי הרבה.
"אני מבטיחה" אמרתי לו נחושה, "ואני מבטיחה גם עוד משהו והוא שהקשר שלנו לא יתנתק".
"איך את יכולה להיות כל כך בטוחה?" הוא שאל אותי וליטף את הלחי שלי.
"אני פשוט יכולה" אמרתי לו והתקרבתי אליו כדי לנשק את שפתיו.