בעולם הרוס

הלכתי ברחוב השקט, כל הבניינים ברוסים והרוסים למחצה. דמעה השתחררה מעייני ,זלגה על לחיי ,נפלה באוויר כשהגיע לסנטר והתרסק על אבן מדרכה שבורה.
פתאום התנגשתי בגבר, הוא היה גבוה ושרירי, שערו הכסוף היה אסוף בצמה רפוייה שהגיע לו עד לאמצה גבו, עיניו היו לבנות טהורות עם הבנה מסוכנת, בעורו הלבן היו אין ספור צלקות אך הצלקות נראות כחלק ממנו, הן הוסיפו ליופיו, הוא לבש מכנס ג'ינס ארוך וחולצה ארוכה מכופתרת למחצה.
הוא חייך אלי, הסמקתי והחזרתי לו חיוך. הסתכלתי על עניו הלבנות ועני הכחולות העמוקות השתקפו בהם, שערי הזהוב מתכתי נצץ לאור הירח והטיל צללים על פניו.
הוא שלח אלי את ידו אך נסוג, התקרבי אליו בצעד החלטי ופתאום היססתי. הוא חייך חיוך רחב והתקרב אלי, הרגשתי את גופו שרירי מתקשח, הרמתי את מבטי אל פניו ורגשתי דמעה על מצחי. הוא חייך חיוך עצוב, ראיתי בעיניו תשוקה משתוללת. עמדתי על קצות צבעותיי ושפתי נגעה בשלו.
הוא כרך את זרועותיו סביבי ולחץ את שפתיו על שפתי, כרכתי את זרועותיי סביב עורפו והתענגתי על הרגע.
פתאום נשמעו יריות, הבטתי לעבר מקור הקול בבהלה, ניטקתי ממנו בשנייה.
הא אחז בפרק ידי והתחיל לרוץ, רצתי אחריו בקושי מספיקה עמוד בקצב שלו.
נשמעה ירייה וכאב נורא התפשט במותני. הוא הסתובב וסחב אותי בידיו, ראייתי התערפלה אבל יכולתי לשמוע אותו מקלל מרה.
כשהתעוררתי שוב הייתי במיתה לבנה, לבושה בכותנת לבנה פשוטה, הייתי מכוסה בשמיכה לבנה וצמרירית.
הרגשתי יד מחוספסת מלטפת את פני בעדינות אין קץ. פקחתי את באטיות והוא היה שם, שערו הכסוף היה פזור סביבו כהילה טהורה.
חייכתי אליו וכאב פילח את מותני, ראשי פעם בכאב בלתי נסבל. הוא אחז בידיי בידיו הגדולות וחייך חיוך רגוע, הוא הסתכל עלי, עיניו הלבנות שלו השקיפו כאב מעורבת בתשוקה שנעצרת על ידי התבונה הקרה שנבעה מכאב לא ידוע. ראיתי התערפלה שוב וניסיתי להילחם בזה אבל זה יותר חזק ממני.
הרגשתי במעורפל את ידיו עוזבות את ידי ועוברות לפני.
"העולם הרוס" לחש "אבל לא הכל הרוס בו"