בעולם אחר – חלק שני.

כשהן חזרו הבייתה,לינה הייתה שונה.
לא היה בה יותר המרץ והשמחה,והגיל שלה נתן את אותתיו.
היא אמרה לליז לא לדאוג,שרוני עכשיו קצת חולה,ומטפלים בו בבית חולים כמו שטיפלו בה אחרי התאונה,הוא לקה 'בשבץ מוחי',ליז לא זכרה שום תאונה.
ליז ואשר בילו הרבה פחות,ליז החליטה לעזור ללינה שנהייתה מוזרה קצת.
כשניסתה פעם לטגן משהו,הידיים שלה התחילו לרעוד,והמחבת נפלה על הרגליים.
"זקנה מרושלת שכמותי",אמרה והניחה את ידיה על ראשה והתיישבה סביב השולחן,בזמן שליז הרימה את המחבת וכיבתה את הגז.
"אני לא יכולה לחלות בזה,לא עכשיו,את וסבא שלך זקוקים לי."
"במה את לא יכולה לחלות?",שאלה בתמימות כשהתיישבה לידה.
"במחלה הארורה הזאת,שפוקדת זקנים כמוני,פרקינסון. מלאך קטן שלי,מה תעשי עם הקשישים שלך כבר לא יתפקדו,מלאך יפה שלא זוכר כלום."
ליז אהבה שלינה קראה לה מלאך,אשר גם אוהב לקרוא לה כך.
אחרי כמה ימים בא גבר מבוגר,שלינה קראה לו עורך דין. היא אמרה לה ללכת ולצאת לשחק עם אשר,בזמן שהם ידברו דברים של מבוגרים.
"אשר את יודע מי זה עורך דין",שאלה אותו בזמן שהתהלכו בין בתי העיירה
"כן,זה איש כזה שמסדר כל מיני עיניינים של רכוש,מגן על פושעים",חזר על מה שראה בטלוויזיה שאימו קנתה לפני שבוע.
היא לא ממש הבינה מה זה אומר,אבל זה לא היה נורא. הם התהלכו בין בתי העיירה עד שהגיעו לחוף הים.
"רוצה לראות את אמא שלי?",שאלה ליז.
"בת הים?",אמר אשר בהתלהבות.
"כן,היא כל כך יפה. יש לה שיער כמו שלי בצבע שמש,והיא אומרת לי לשמור על לינה ורוני,ושהזמן יגיע אני אזכר בהכל,כל מה שהמוח שלי החליט למחוק",חזרה על דברי בת הים.
"טוב",אמר,הוא לא חשב שזה מוזר כלל,הוא שמע את השיחות של לינה ושל אמא שלו על כך שהמלאך שלו שכח את התאונה שההורים שלה נהרגו בה.
"בוא",הושיטה את ידו ושניהם צעדו ונכנסו למים. אחרי כמה מטרים הם התחילו לשחות.
הם לא ידעו שבזמן כל זה,רוז מסתכלת עליהם,וכשראתה שילדה נכנס למים ונעלם מהאופק היא התחילה לרוץ כמו משוגעת.
"אשר,אשר שלי אל תיכנס",הדמעות התחילו לזלוג כשהבינה שהיא איחרה,ואשר נעלם לתוך הים.
"אלוקים בבקשה שלא יקרה לו כלום,אל תיקח גם אותו",בכתה ונזכרה שהשאירה סיר דולק על הגז,היא הלכה לכבות אותו בזמן שהמוח שלה דואג ומתחיל להתאבל,והלב אומר לה שהם הילדים של הים הם נולדו וימותו פה,ובעצמה לא הבינה מאיפה התובנה הזאת הגיעה אליה.

הם הגיעו לעולם אחר.
תחושת הזמן נעלמה כששחו זה לצד זו.
"עוד מעט נבוא ותראה אותה",אמרה ליז ושני הילדים שחו.
בנקודה כל שהיא ליז עצרה לשחות,ואשר עצר בעקבותיה,נזכר שבכלל לא יודע לשחות
"אמא,באתי,אמא הבאתי את אשר,זוכרת שסיפרתי עליו",אמרה בקול.
ואז התחילה ברקע מנגינה יפהיפה,וקול של אישה שרה מילים בשפה אחרת.
אשר תהה אם זה הוא הגן עדן,שאח שלו נמצא בו ושומר עליו,האם הוא גם בת או שבן ים.
התחושות נעלמו,ורק שלווה נחה על אשר,הוא הרגיש רגוע מאי פעם,ואז הוא ראה אותה.
היא קפצה מתוך הים,היא הייתה יפהפה,עם שיער בצבע שמש,ועיניים כחולות כמו המלאך שלו.
"אמא זה אשר",אמרה ליז בהתרגשות כשהיא התקרבה אליהם.
"כן ילדה שלי,אני זוכרת",ליטפה את הלחי של ליז,הביטה הצידה:"שלום אשר",אמרה.
"אמא,רוני עדיין לא חזר,ולינה אמרה שהיא חושבת שהיא חולה בפרקינסון",עדכנה אותה ליז.
"ילדה שלי את תעזבי אותם עוד מעט",אמרה בעצב והתרחקה קצת מהם,"אבל תדעי שהם מאוד אוהבים אותך ומאוד יצטערו על זה".
"לאן אני אלך?",שאלה בעצב,כל הזמן הזה אשר הביט בהן כמהופנט.
"למקום חדש,אבל את תחזרי,וכשתחזרי תישחי חזרה לפה,בחזרה שלך את תזכרי בהכל,משהו שאשר נתן לך יעזור לך להיזכר,אני ואת נפגשות פעם אחרונה,זיכרי שאני אוהבת אותך ותמיד אוהב,ילדה יפה שלי,תמיד",אמרה ושחתה בחזרה.
"לא אמא",צעקה והתחילה לשחות אחריה.
אשר לא חשב פעמיים שחה אחרי ליז ותפס את ידה:"אני לא רוצה שתעזבי",חיבק אותה,"בואי נחזור."
שעה ארוכה חיכתה להם רוז על החוף,וכמעט התחילה למרוט את שיערה מעצבים,כעס ותסכול.
ואז היא ראתה אותם בריאים ושלמים שוחים חזרה,ונאנחה,הוא חי.
כשנעמדו על החוף,היא תפסה את זרועו וסטרה לו:"ילד מטומטם,לאן שחית אתה יודע כמה דאגתי",אמרה והביטה על ליז בזעם,"ואת,אתם אף פעם לא תיפגשו יותר",התחילה ללכת ולסחוב אותו הבייתה.
אשר נאבק וצעק ליז,אבל ליז נעמדה כמו פסל והתסכלה בעיניים ריקות על הבית שלה ושל לינה ושל רוני,והמפגש עם אמא שלי חזר על עצמו עשרות פעמים בראשה.
"את מסודרת ילדה יפה שלי,מסודרת",אמרה לינה כשעמדה ליד הכיור וחייכה.
למחרת רוני חזר,על כיסא גלגלים,ובלי יכולת לדבר.
הוא גם ככה לא דיבר הרבה,אבל הסיפורים שלו היה חסרים לה. והוא נראה שונה,כאילו בובה שהוציאה לה את הבטריות,מסתכל על העולם בעיניים נפולות וריקות מחידה.
ביום למחרת אחרי שחזר,הם שעות על גבי שעות הביטו אחד על השני הוא בכסא גלגלים והיא בכיסא מהמטבח,ישובים ליד החלון,כאילו הם ידעו שכל אחד מהם עסוק בצער שלו.
בבית מאחורי ישב אשר וציפה לראות ילדה עם שיער בצבע שמש יוצאת והולכת לחוף,אבל הוא לא ראה. הוא חושב שהוא אוהב אותה,אתמול בטלוויזיה גם הראו שני ילדים שמטיילים וצוחקים ביחד,הילד אמר לילדה שהוא אוהב אותה.
אימו טרחה כל היום בשביל עוגה,בגלל חזרתו של רוני,היא ריחמה על זוג הקשישים הנהדרים האלו. והילדה החולנית שלהם,שאותה חיבבה בעבר,העבירה בה צמרמורת.
בערב היא לקחה את אשר,אחרי שהתלבטה רבות שלא לקחת אותו,אבל אין לה עם מי להשאיר אותו,בעלה בנסיעה מחוץ לעיירה,והם הלכו לבית של הקשישים והילדה המשוגעת.
היא נתנה לאשר להחזיק את העוגה,ודפקה בדלת.
לינה פתחה להם,רוז הבחינה בזה שהיא השתנתה,האישה שנתנה מכות לגיל שלה ודחפה אותו אחורה במירוץ החיים,עכשיו הוא נקם בה והשיג אותה. היא הייתה עם עיניים נפולות ועצובות.
"רוז",אמרה וחייכה קלות.
גם רוז וגם אשר נעמדו דום כשראו את המחזה המוזר של ליז ורוני והמשחק המבטים המוזר שלהם. החמלה כלפי הילדה חזרה לרגשותיה של רוז,כשהבינה שלינה ורוני כבר לא יכלו לטפל בה,והתרגשות עברה במוחו של רוני כשראה את המלאך שלו.
"שהילדים ילכו לשחק בחדרה של ליז",אמרה לינה וכשראתה את הבעת פניה של רוז,ובעצמה הרגישה צורך לשפוך למישהו את משאות שמונחים על ליבה.
אשר היה שמח על ההזדמנות למרות מילותיה של אימו אמש,והלך לכיוון ליז שישבה כמו פסל.
"בואי",אמר ונענעה אותה בכתפיה,ליז הביטה בו מבט כמישהי ששבה לחיים והלכה איתו לחדר.
כשנכנסו לחדר היא השאירה הדלת קצת פתוחה,הוא התיישב על מיטתה בחיוך גדול.
"אני רוצה להגיד שמה שראיתי אתמול זה היה באמת",ליז קטעה אותו,"חכה שניה,אני רוצה להקשיב על הן מדברות",התיישבה מול הדלת,ואשר מולה.
"איך רוני?",שאלה רוז שהתיישבה בכיסא ליד השולחן ולינה מולה.
"הוא יכול לדבר,הרופא אומר שיש תקווה שהוא יחזור לדבר אבל הסיכויים מועטים",אמרה לינה בלי רגש.
"הילדה,אתם כבר לא יכולים לטפל בה,מה יהיה איתה?",אמרה בעירבוב של עצב וחמלה.
"דיברתי עם אחותו של אביה,דודתה,הם יבואו עוד כמה לקחת אותה,בנתיים רשמתי את הבית על שמה של הקטנטונת."
ואז,ראה אשר את ליז כפי שלא ראה אותה מעולם. היא קמה והתחילה להפיל הדברים משולחן שעמד בחדר,רוז ולינה שמעו ורצו בבהלה.
כשנכנסו שתי הנשים לחדר,רוז תפסה בזרועו של אשר חזק יותר משתפסה שלשום.
"אל תתן להם לקחת אותי מפה",בכתה וצעקה ליז,אבל אימו לקחה אותו חזק והוא לא יכל לעשות שום דבר נגד זה,למרות שניסה להתנגד לזה ושרט את אימו.
"אני לא אתן לזה לקרות",אמר ואז רוז טרקה את הדלת.
ליז הלכה והתיישבה בוכה כמו כלב פצוע ליד הדלת,ולינה התיישבה בכיסא מלפני השולחן והביטה במלאך הקטן שלה מתייסר.
אחרי חצי שעה כשנרגעה,משחק המבטים המוזר נהיה בין ליז ולינה.
"מי אני? ליז,מי אני בשבילך",שאלה לינה.
"את לינה",ענתה לה והמשיכה להביט לתוך עיניה של לינה שגם היו בצבע כחול אבל קצת יותר חזק כמו שלה.
"אני לינה,אבל מי אני בשבילך,אמא,סבתא,דודה,חברה,מי אני בשבילך",שאלה ברוגע.
"את פשוט לינה,כמו שאת".
"מה בת הים אמרה לך בפעם האחרונה כשפגשת אותה?"
"שאת ורוני מאוד אוהבים אותי,ומצטערים כל כך שאני צריכה ללכת,ושאני אחזור לפה יום אחד."
"שירה שלי",התחילה לבכות לינה,"שירה שלנו".
ורוני,שגופו הזקן בגד בו,יצאה לו דמעה,הוא ידע שביתם שומרת על ביתה ועליהם גם בדמות בת ים שהמלאכית הקטנה נתנה לה.

בימים הבאים ליז ישבה על המיטה שלה שעות על גבי שעות,מביטה בתקרה בתקווה שזאת תקרוס עליה.
בבית מאחור ישב אשר והביט מחלון,הוא הצליח לקחת את הציור שהוא צייר לליז. היא חייכה לו שם בציור,בלי שום דאגות,רק היא מלאך קורן.
הוא כתב לה מאחור – אני אוהב אותך. הוא עדיין לא הבין את המשמעות המלאה שזה,אבל זה מה שהוא הרגיש.
והיום הלא מצופה הגיע.
הם באו בערב,ליז ישבה בחדר,ועשתה את התחביב האהוב עליה בימים האחרונים להביט בתקרה.
אשר ראה אותם באים במכונית הגדולה שלהם,הלב שלו סירב להאמין שזאת הפעם האחרונה שהיא ליד,בבית הקדמי.
"ברוכים הבאים",אמרה לינה בחיוך מזוייף כשפתחה להם את הדלת.
ליז שמעה את לינה,ויצאה מהחדר והביטה בהם בעיניים ריקות.
"אלוקים ישמור,איך היא דומה לשירה..",אמרה האישה.
ליז רצה ויצאה מהדלת.
"לכן היא הולכת?",שאל הדוד.
"להיפרד מילד ששיחקה איתו בחודש האחרון",אמרה לינה וקיוותה בליבה שליז לא תלך לשחות בים.
אשר ישב והביט מהחלון,והנה היא יצאה אחרי ימים ארוכים שהוא חיכה לה,זו הייתה הפגישה האחרונה שלהם.
"הבטחת לי שלא תתן להם לקחת אותי",אמרה לו והוא הוציא את ראשו יותר מהחלון,היא עמדה שם שקטה.
"אמא שלי סגרה את הדלת."
"היא לא אוהבת אותך אשר,היא עשתה אותך העתק של אחיך הגדול שמת,היא חושבת שאתה זה הוא",אמרה ליז וחזרה על דבריה של בת הים.
"שקרנית."
ליז השפילה את מבטה.
"סליחה,אני רוצה להביא לך משהו.
אשר ירד מהכיסא לקח את הציור מהמגירה,חזר לכיסא והושיט לה את הציור.ליז לקחה אותו.
"זה הציור שציירת לי?",אמרה שפתחה אותו מקיפוליו.
"כן",אמר ולא הזכיר את מה שכתב.
ואז הם הסתכלו אחד על השניה,והוא היה כמהופנט לתוך עינייה הכחולות.
"למה לא אמרת לי שהילדה משוגעת?",שאל הדוד את הדודה כיצאו מהבית הקדמי.
"תתבייש לך,הילדה עברה טראומה",אמרה וראתה את המשחק המבטים ה10 אלף שנערך בימים האחרונים.
"בואי ליז",התקרב אליה הדוד.
"אשר תעשה משהו".
ליז לא חיכתה לאשר כשראתה שהדוד מתקרב יותר מידי היא רצה לים,היא לא תעזוב את אמא שלה,ולא את אשר.
"אמא תעזרי לי אמא",צעקה בדרך לים.
"אמא תפתחי את הדלת",צעק ודפק בדלת,אבל שום דבר עזר.
"אמא",נפלה על ברכיה,והדוד לקח אותה על ידיו,היא נאבקה בו אבל שום דבר לא עזר,אשר בינתיים ניסה לצאת מהחלון. הוא ראה ברקע את ליז נאבקת בתוך ידיו של דודה.
"אשר תעזור לי",שמע קול שברירי.
הוא מעד לאחור,חזרה לחדרו,כשהיה שרוע על הגב שמע את המכונית מתניעה.
ליז הביטה מאחורי שמשת המכונית פעם אחרונה על ביתה ועל הבית של אשר,והם נסעו.
כשאשר נעמד שוב ליד החלון,הוא ראה רק את תושבי העיירה יוצאי עם מבטים שואלים.
כשכולם הלכו לישון,יצאה בת הים,ודמעה שלה ירדה לתוך הים ונעלמה לה עם כל שאר המים.

לינה חזרה שבורה אחרי שהמלאך הקטן נלקח,די באכזריות.
"אם רק היינו קצת יותר צעירים",אמרה לרוני כשהתיישבה על כיסא מולו.
הוא ישב,והסתכל עליה,במבט ישר,המוח שלנו הבין הכל,אבל סירב לדבר.
"ללל..אא… שמרר…נו..",אמר בקושי רב.
"כן,לא הצלחנו לשמור עליה",אמרה בקול עצוב והתרגשות על זה שרוני דיבר.