בעולם אחר – חלק אחרון.

הריבים שלהם,התחזקו מלילה לילה,בימים הראשונים שליז הייתה אצלם.
"הוא היה אחי!",צעקה הדודה,"ואם להזכירך ביום של התאונה הם נסעו אלינו,אנחנו צריכים לעשות הכל למען הילדה הקטנה הזאת."
"היא משוגעת לכל הרוחות,אני אומר לך! אני לא רוצה לומר לך אמרתי לך,אבל את תראי זה יבוא לה לאט לאט כמו לאמא שלה. שד בדמות מלאך שפיתה את אחיך המסכן."
ואז נהיה שקט.
אחרי שנתיים,ליז תשמע שהוא הלך לפאב באותו ערב.
הזמן עבר מהר,הם ניסו לפייס אותה בכל כוחם,לפחות היא,אבל הוא הצטרף בלי רצון לבחור.
הם קנו לה כלכלב קטן,לבן יפה כזה.
ליז ליטפה אותו כל הזמן.
גופה היה אצלם,אך נשמתה הייתה ליד אשר,לינה,רוני, ואימה בת הים היפה.
"תעזבי אותי,אני לא רוצה לאכול,אני לא רוצה לנשום,לכי מפה",זה היה הדבר הראשון שאמר אשר בבוקר אחרי שליז נלקחה.
"בוקר טוב גם לך",אמרה רוז,וניסתה ללטף את הלחי שלו,אבל הוא התחרק כמו שאף פעם לא עשה זאת מעולם.
"מי אני אמא?",שאל אשר והביט לתוך עינייה.
"אשר",אמרה והחסירה פעימה.
"איזה אשר? האהוב יותר?החיקוי?הממלא מקום?",אמר וברח מהחדר מותיר את רוז בדמעות.
לבכות זה יהיה תחביבה העיקרי ב-10 שנים הבאות.
הוא הלך לחוף,וראה אותה בכל מקום. בין אם זה בכניסה לבית של לינה ורוני מחייכת לו,בין אם זה משוטטת בים וצוחקת,בין אם זה בלב שלו נשברת לרסיסים כמו אתמול.
אני צריך לשאול אותה משהו.
אשר,קפץ למים ונתן לזרם לקחת אותו.
הוא שחה הרבה,בלי תחושת זמן,ונעצר.
השירה היפהיפה עלתה כמו בפעם שעברה והיא קפצה מתוך הים כמו בפעם שעברה.
בת הים עם שיער בצבע שמש,התקרבה אליו.
"מה אתה עושה פה אשר?",שאלה עם מבט מודאג.
"למה נתת לה ללכת?",שאל ודמעה ירדה מעינו.
"היא צריכה להיזכר,פה היא לא יכולה. כל עוד היא לא זוכרת,היא תמשיך לבוא אליי. "
אשר לא הבין:"את לא אמא שלה?"
"לא ילדי,אני מעולם אחר. אני בדמיון שלה,והיא סחבה אותך אליי. אבל אני גם אמיתית,אני באה מעולם שכל האנשים באים ממנו,וחוזרים אליו רק כשהם שלמים עם עצמם."
"את מכירה את אח שלי?"
"כן,הוא בן אדם שלם. אבל אתה,אמאש שלך לא,וליז לא.",אמרה בחיוך ענו.
"מתי אני אהיה בן אדם שלם?"
"כשתיזכר",לחשה.
"אשר,בן שלי,תתעורר",אמרה בדאגה מטורפת רוז,כשראתה אותו נשטף לחוף מהים.
הוא פקח את עיניו,ירק את המים מפיו,ולקח נשימה עמוקה.
"איפה היית?",בכתה.
"בעולם אחר."
"הכל בגלל ליז הזאת",הילדה החולנית,הוא לא היה צריך להתחבר אליה.
"איזו ליז?"
"שום ליז",חייכה הצמידה אותה אליה,וליטפה את שערו.
לינה התבוננה על המחזה מחלונה,ואז היא ראתה אותה.
ליז לא שיקרה,חשבה וליבה פעם.
היא הייתה שם,בת הים,שירה שלה,מנופפת לה לשלום.

"אני כבר לא יודעת מה לעשות איתה. כמה שלא הראנו לה את התמונות של ההורים שלה,כלום,המוח שלה מחק אותם לגמרי. היא לא זוכרת. 4 שנים! , 4 שנים תמימות עברו מאז התאונה,ושום פיסת זיכרון לא שווה אליה,שום דבר. אוי כמה בעלי צדק,היא באמת משוגעת הילדה. היא זרקה את הכלב שכל כך אהבה מהחלון,אני לא יודעת למה",התלוננה הדודה באוזני הפסיכולוגית.
ליז זכרה אותה כמו ביום הראשון שנפגשו,אבל ליז שכחה הרבה דברים אחרים בגלל כל הכדורים שהיו אמורים 'לעזור לה'.
בחלקים היא ראתה ים,בחלקים האחרים היא ראתה ילד ושני קשישים,ולא היה מה שחיבר בינהם.
"ליז,מה את אומרת על זה?",שאלה הפסיכולוגית.
"על מה?"
"על דעתך על ניסיון להתאשפז אצלינו במחלקה הפסיכיאטרית לילדים",אמרה בחמימות מזוייפת.
לא יודעת,חשבה ליז,מעניין מה אמא שלה בת הים הייתה אומרת על זה.
לינה נהייתה כחושה.
המחלה הארורה תפסה אותה,ידיה רעדו כל כך,כאילו סופת שלגים בחוץ,או שהיא רואה את השטן בשם 'זיקנה',כל הזמן מולה.
המחבתות נפלו לה,הסירים נשרפו לה,הידיים הפילו את התרופות של רוני.
והמחשבות נדדו למלאך הקטן,שלא יכלו לשמור עליו,יום יום.
רוז שהייתה אסירת תודה לכל החיים ללינה הקשישה,מצאה להם מטפלת.
באה צעירה חביבה אבל בתור בשלנית היא הייתה גרועה.
היא לקחה לה את החדר של ליז,וכל פעם שדיברה את אהובה במכשיר המוזר,יכלה לשמוע את שיחה בין ליז ואשר.
הילדון נהיה ממש בוגר,אבל המסכן נשטף מהים ששטף את זכרונו.
כשיוצא כל יום מהבית ספר,אפילו לא אומר שלום ללינה הקשישה.
אחרי שחזרה מהפסיכולוגית,היא הסתכלה במראה הגדולה שתלויה לה בחדר.
היא גדולה,נערה ממש.
היא סירבה לפסיכו(לוגית),אני בסדר גמור אמרה לה,שתלך לחפש מי שינענע אותה.
ובתוך המראה,הם צצו.
הם היו בצד של החדר,ילד וילדה מחזקים יד ביד,ומנפנפים לה בחיוך למראה.
הילדה הזאת כנראה הייתה היא.
"תיזכרי ליז,תיזכרי",שמעה קול שחנק אותה מאחורה. היא הרגישה ידיים,אבל לא ראתה מי,והילדים נעלמו. היא עצמה את עינייה ונפלה על מיטתה.
כשהיא פקחה את עינייה,המראה הייתה שבורה על הרצפה,פניהם של הדודים היו כאילו שנפלה עליהם התקרה,הלוואי.
הם כבר לא היו צריכים את אישורה,לבקר 'במחלקת הילדים הפסיכיאטרית'.
השדים באו בפעם הראשונה.

"איפה היית כל הזמן הזה?",אמר אשר ששניהם נרגעו והיו ישובים על מיטתה.
"בשכחה,לינה כשבאה אליי פעם אחרונה,אמרה שאתה לא זוכר אותי".
אני מדמיין,חזר לעצמו,אני מדמיין,זאת לא יכולה להיות ליז,הוא זכר את ליז כמישהי הרבה יותר קטנה.
הוא חיבק אותה חזק.
"אני מצטער,בת הים,היא אמרה שבאים אליה רק מישהו ששוכח הכל,הלכתי אליה יום אחרי שהלכת",הרפה ממנה,"היא השכיחה ממני הכל".
"גם ממני. אבל אז ראיתי את הציור שלך,ואת מה שכתבת מאחור,ונזכרתי בהכל,השדים שלי נהפכו לאנשים אמיתיים וזכרונות מלאי חיים."
הוא הסתכל על כל הציורים המפוזרים,היו שם עשרות,ועל כל אחד התנוססה בת הים.
את באמת היית בבית משוגעים?",אמר אולי בחוסר טאקט.
"כן."
"רוצה לספר?".

אחרי שאושפזה אישפוז בכפייה,ליז הייתה קשורה כמה ימים למיטה,נעה בין עירנות לשינה,בעזרת כדורים בצבע כתום.
לאחר כמה ימים היא נרגעה.
הפסיכולוגית אמרה שעכשיו בטיפול צמוד יותר היא תיזכר בהכל,היא לא ידעה על השדים שנולדו להם לא ממזמן.
הם באו אליה במיוחד בלילה,בחלומות.
יום אחרי יום,לילה אחרי לילה,היא התהפכה במכונית שוב ושוב.
היא שברה את המראה שוב ושוב.
היא הוכתה ע"י דודה שוב ושוב.
היא שמעה,חבל על דיוד,בחור כל כך טוב,התעסק עם שטן בדמות מלאך שוב ושוב.
היא ראתה ים,ילד,ו2 קשישים שוב ושוב.
ושוב ושוב,פעם אחרי פעם לא יכלה לזכור מאיפה הם מוזכרים לה.
ככה עברה לה השנה הראשונה.
היא פתחה את הבוקר עם 3 כדורים בצבעים,לבן כחול,וורוד.
וסיימה את היום,עם לבן,כחול וכתום.
ביום הולדת 13 היא חגגה עם קופסא של כדורים כתומים,אבל הם הצילו אותה בזמן,ושמו אותה בבידוד.
אחרי השנה הראשונה באה רונה,וביחד הם היו זוג שטניות.
או כמו שהדוד שלה היה אומר:"זוג שטניות בדמות של מלאך".
רונה הייתה גם נורא יפה,למרות שלא היה לה שיער בצבע שמש,היה לה שיער ארוך בצבע שוקולד ועיניים ירוקות כחולות בצבע של הים,אותו זכרה בחלומותיה.
הם הרסו במחלקה הנחמדה הכל.
הם הרביצו לילדים האחרים,היכו גם את האחים,זרקו את הכדורים לתוך בור שחפרו בגינה.
לינה שמעה את כל זה.
הרעידות שלה נהיו חזקות יותר ויותר,והאחות הצעירה פוטרה ובאו שתיים מבוגרות במקומה.
מטפלת אחת על כל קשיש אחד.
ביום סגרירי אחד,המטפלת השמנמנה שלה קראה את המכתב של הדודה הזועמת.
"לינה היקרה",התחילה לקרוא המטפלת בקול צרוד.
"אני כבר לא יודעת מה לעשות. בפעם האחרונה שביקרתי את ליז,נודע לי שהיא וחברתה החדשה רונה כמעט הפילו אח מהחלון. הפסיכולוגית שלה אומרת שאם המצב ימשיך ככה,היא תישאר שם לעוד שנים רבות.
באמת שצר לי לצער אותך,אך לאור הנסיבות רוצה אני לחלוק איתך על מה שהחלטתי ולא אחזור מהחלטתי.
אני אבקר מחר את ליז,בפעם האחרונה.
באמת שאני מבקשת כל יום מאלוקים שתסלחי לי על זה,ושאחי גם יסלח לי על זה.
אבל במהלך ה-5 שנים האחרונות,היא הרסה לי הכל. את הנישואים,את החיים,הכל.
לולא הילד שאני מצפה לו,בעלי היה כבר ממזמן בורח.
סליחה,מכל הלב.
שלך,ליאורה."
"באיזה תאריך נכתב המכתב?",שאלה לינה בגרון חנוק כששכבה על מיטתה.
"ב11 בחודש. לפני שבוע בדיוק."
"מלאך מסכן שלי,סלח לי,שלא הצלחתי לשמור עלייך",אמרה בקול עצוב ונרדמה.
דודה ליאורה באה לביקור אחרון.
ליז חיבבה את דודה ליאורה,והצטערה על כל הנזקים שעשתה לה.
"ליז",פתחה בדרמטיות ב'חדר המבקרים' (שולחן מברזל ארוך מצד אחד ליז נצמאת ומצד שני ליאורה נמצאת ושיער שחור של אח מציץ ממלבן הזכוכית של הדלת הלבנה)
"אלוקים יודע כמה עשיתי בשבילך. כשלינה התקשרה וסיפרה על המצב,ישר אמרתי לה שאני אבוא ואטפל בך. אני עד היום לא יודעת אם אילו היו רחמים,או רגשות אשם. אבל עם הזמן,למרות בעלי,למדתי לאהוב אותך. ליבי יצאה ממקומו כל פעם שהיה מרים עלייך יד,אבל חשבתי שזה רק טוב בשבילך,ואולי תזכרי במשהו.
אבל אחרי שזרקת את שלג מהחלון,האהבה שלי אלייך מתה.
נכון מהצד זה נראה מגוחך,כלב נזרק מחלון יכול להיות מערכון מצויין לתוכנית קומדית.
אבל לעזעאל את אהבת אותו".
"שתקי כבר",לינה זאת לא הקשישה מהחלומות?.
ליז ראתה את ליאורה נכנסת לתוך עצמה כמו תינוק.
"סליחה ליאורה. אני באמת יודעת על כל זה. ניסית הרבה,למרות כל הקיטורים של בעלך,ואני מודה לך על זה מאוד. אבל הוא צדק,אני משוגעת אין מה לעשות".
"זאת הפעם האחרונה שלי פה",אמרה בקול זר ומנותק.
"למה?".
ליאורה לא ענתה וקמה והלכה לכיוון הדלת,"למה",חזרה ליז.
אבל ליאורה כבר יצאה,וליז התחילה לרוץ אחריה,האח שהבין מה קורה רץ אחריה ותפס אותה,בדיוק כמו באותו היום שעזבה את אשר, לינה ורוני והדוד שלה תפס אותה.
ליאורה הסתובבה כולה בדמעות והסתכלה על ליז.
"הלוואי שהוא יעזוב אותך,טיפשה. הוא בוגד בך עם כל אחת שעוברת לידו,הלוואי שהתינוק לא יוולד להורים אומללים כמוכם."
ליאורה התעלפה,ליז התחרטה על יותר מכמה מילים.
אחרי כמה ימים של בידוד,קשורה למיטה,חזרה ליז לרונה,רונה הייתה בהיסטריה.
"איפה היית?",צעקה ורצה לחבק אותה.
"בבידוד",ענתה ליז.
הן התחבקו עוד כמה דקות ארוכות.
"נכון שאת אף פעם לא תעזבי אותי?",שאלה ברכות ליז.
"אף פעם",ענתה רונה.
אך זה היה שקר.
אחרי שנה וחצי של תעלולים הוריה של רונה החליטו לקחת אותה,בדיוק כשליז ורונה ישנו חזק בגלל הכדור.
בבוקר כל המחלקה הרגישה את חסרונה של רונה,במיוחד מצעקותיה של ליז להחזיר אותה,ושהיא תדווח למשטרה שחטפתם אותה.
ליז הייתה הרוסה.
ביום הולדתה ה-15 ניסתה אחות נחמדה לשמח אותה בעוגת שוקולד קטנה,את התודה של קיבלה מרוחה את הרצפה.
ליז הבחינה בשינויים שחלו בגופה,היא נהפכת להיות אישה.
היא ראתה המבטים של האחים השתנו,וגם של כמה נערים מהמחלקה.
את יום הולדת ה-15 שלו אשר חגג עם המשפחה הרחבה והרבה חברים.
ליז נשטפה מזכרונו לפני 7 שנים,ואת הקשישה עם הידיים הרועדות הביאה עוגת שוקולד בכלל לא בירך לשלום כשנכנסה לביתם.
ליז ניסתה לפתות את אחד האחים שיעזור לה לברוח.
היא התנשקה פעם ראשונה עם האח עם השיער השחור.
אבל שום דבר לא יצא מזה.
ביום הולדת 15 הבחינו כולם עד כמה דומה אשר לאחיו המת אשר.
אשר שמע כל מיני לחישות,וכשכולם הלכו הוא שאל את אימו.
"אני באמת כל כך דומה לו? את באמת אוהבת אותי,או ראה אותו בי?"
רוז לא ידעה מה לומר.
גברים יכולים לטרוף בעיניים,אך להשאיר את השאריות מפוזרות בכל מקום.

עברו 10 שנים מאז שלינה ראתה פעם אחרונה את המלאך שלה.
המצב של לינה לא השתפר,המחלה השפיעה גם על הדיבור.
להוציא משפט אחד,היה מבצע צבאי.
רוני נשאר משותק לכיסא גלגלים,לא מתפקד,הרופא נותן לו רק חודשיים עד שיפגוש את שירה.
לעומתו לינה,יש לה עוד כמה שנים.
"אני רוצה לנסוע אליה,תעזרי לי לארגן את בבקשה",אמרה לרוז כשזאת באה לבקר אותם.
רוז תפסה מקום מיוחד בלב של לינה עם כל העזרה. לינה לא חשבה שמגיעה לזוג זקנים גוססים,את כל הטרחה שלה. אבל כנראה היא כל כך אוהבת את אשר,שהיא מודה לאלוקים שהביא אותו,ולכל מי שעזר להביא אותו.
בעשר השנים האחרונות רוז הייתה רוב הזמן עם עיניים אדומות
בעלה עזב אותה,ואת בנו,או ה'שיגעון של רוז' איך שהוא היה מכנה את זה.
הנחמה היחידה שלה היה אשר,ילד טוב.
כמעט כל ערב הייתה נכנסת לפטפט עם לינה,להתגאות בבנה,שמצטיין כמעט בכל מקצוע.
"עוד 3 ימים,יהיה בסדר?".
"ממ..צויין".
כשליז ראתה את הקשישה הרזה,היפה והרועדת ליבה החל לפעום חזק.
לינה,לינה,שמעה את הקול שבמוחה.
ה-6 השנים האחרונות הוכיחו לה,שלשמוע קולות לא תמיד משתלם.
לעומת זאת ליבה של לינה נעצר לשניה. היא לא הייתה בטוחה מי זאת שיושבת לידה,האם זאת ביתה או שהמלאך שלה ליז.
הן היו יותר מידיי זהות,והקשישה נכנסה לזכרונות.
למרות ההזהרות לבקר את ליז ב'חדר המבקרים',לינה פטרה כל אפשרות כזאת,היא יודעת שהמלאך הקטן שלה אף פעם לא יפגע בה.
ליז לקחה את ידה של האישה,והן הלכו עד שהתיישבו בספסל שבגינת בית חולים ל'חולי נפש'.
"את לא זוכרת אותי,נכון?",שאלה ברכות לינה.
"אני רואה אותך בחלומות,אותך וגם עוד מבוגר,וילד אבל אני לא זוכרת מי אתם" אמרה בקול חנוק.
"זה לא נורא מלאך שלי",ליטפה את שיערה בצבע שמש ככל שהייתה יכולה.
"אני לינה,ואת?",הושיטה את ידה הרועדת.
אני אשר,ואת? הזיכרון צץ במוחה של ליז,לילד קוראים אשר.
"אני ליז",לחצה בקלות.
"תשמעי ליז,זאת הפעם האחרונה שאני ואת אי פעם ניפגש. נפגשנו כבר בעבר,אבל עדיין לא הגיע הזמן שלך להיזכר",לקחה נשימה והמשיכה,"את צריכה לחזור הבייתה,לים שבתוך החלומות שלך. תקשיבי טוב,את תצטרכי לחזור על כל זה."
לינה סיפרה לה הכל,אולי בתקווה שהיא תיזכר.
היא צריכה לחזור הביתה,לאשר,לבת הים,היא צריכה לצאת מעולם של פחדים.
"אני מצטערת מלאך שלי,לא יכולתי לשמור עלייך,אבל תדעי שאני תמיד תמיד אוהב אותך,לא משנה איפה אהיה",קמה הקשישה וחיבקה את ליז,וליז חיבקה אותה.

חודשיים אחרי הביקור רוני מת.
לינה אכולת צער,אבל עם שמחה בליבה נכנסה לים,ממש כמו ליז. היא בן אדם שלם,היא הולכת לבת הים לבקש להיות עם בעלה האהוב,ועם ביתה שירה.
חמישה חודשים אחרי הביקור,ליז חזרה הבייתה.
היא זכרה הכל.
עצובה בגלל מותם של האנשים שעשו הכל בשבילה,ושמחה בשביל הפגישה עם חברה הישן.
ובלילה הראשון שלה שם,השדים חזרו הם שרטו אותה,חנקו אותה,והיא לא ידעה איך באמת היא קמה משנתה.
בבוקר,היא החליטה לחזור לבית הים,להגיד שהיא נזכרה בהכל.
היא פשטה את שמלתה,ונכנסה.
הזרם היה חזק באותו יום,אולם היא ראתה את בת הים.
"חזרתי",אמרה והופתעה לגלות עד כמה שתיהן דומות.
"עדיין לא הזמן ילדתי,עדיין לא הזמן",אמרה וליטפה את הלחי שלה.
כשפקחה את עינייה היא הייתה עירומה על החוף,וראשה כואב,ואפילו שכחה איך קוראים לה.
הבית של לינה ורוני השתנה,הקירות הוסרו,והכל נהיה חדר אחד גדול.
אולי גם החומות של ליז התפרקו,והכל חזר להיות לשלווה אחת גדולה.
וככה נעברו שבועיים,כל בוקר אחרי הישרדות נוספת עם השדים,עם כאב בראשה הייתה יוצאת לשחות.
היא לא ידעה שאשר צופה בה,והוא ראה את השיער בצבע שמש,ולא ידע למה התגעגע אליו.
"היום ילדה שלי,היום הכל ישוב אלייך,תשמרי על עצמך. סבתא וסבא מוסרים ד"ש,הם אוהבים אותך"
"מופקרת! תראי איך את מביישת את זכרונם של סבתך וסבך",הילדה החולנית חזרה חשבה רוז.
היא לקחה את השמלה ורצה חזרה הבייתה,המכה שקיבלה בראש נתנה את אותתיה.

סופים.
סוף ראשון.
באותו לילה השדים נעלמו.
אשר חיבק אותה,וחסם אותם.
רגשות אשם צפו בה,כל המשפחה של מתה,ההורים שלה,והיא מגלה את זה רק אחרי 10 שנים.
היא נזכרה כשהייתה קטנה,אמה לקחה אותה,וחייכה אליה את החיוך הכי יפה בעולם.
ולינה,אוי לינה רוני המסכנים שלה. כמה דמעות בטח ירדו להם בגללה.
אשר אמר שעליהם להתחיל דף חדש במקום אחר,אבל גם ליד הים.
הם צריכים להשתחרר סופית מכל מה שחוסם אותם.
אשר הבין שהוא לא יכול להמשיך ולהיות כפיל של בן אדם מת עוד הרבה זמן. הוא אוהב את אימא שלו,אבל הוא לא בטוח אם היא אוהבת אותו האמיתי באמת,או אותו בנה ואחיו המת בו
הוא לקח את תיק גדול ושם רק את כל הדברים שהוא היה צריך וחזר לליז.
רוז ראתה את זה,היא הבינה. בן אדם צריך לקבל את עצמו ואת הזהות שלו והיא רק מונעת את זה ממנו,הבינה למרות שליבה סירב להאמין.
הם ישנו שינה עמוקה ובבוקר עזבו את הכל.
הם הלכו לעיירה הסמוכה,ומצאו אוטובוס לדרך חדשה,לחיים חדשים ונקיים מהעבר,לעולם אחר,לעולם טוב יותר מזה שידעו.
"אני אוהב אותך",אמר וחיבק אותה באוטובוס.

סוף שני
אשר חיבק אותה,וחסם אותם.
רגשות אשם צפו בה,כל המשפחה של מתה,ההורים שלה,והיא מגלה את זה רק אחרי 10 שנים.
היא נזכרה כשהייתה קטנה,אמה לקחה אותה,וחייכה אליה את החיוך הכי יפה בעולם.
ולינה,אוי לינה רוני המסכנים שלה. כמה דמעות בטח ירדו להם בגללה.
אשר אמר שעליהם להתחיל דף חדש במקום אחר,אבל גם ליד הים.
הם צריכים להשתחרר סופית מכל מה שחוסם אותם.
אבל ליז לא רצתה לחזור לעולם,שניצל את הדברים שהיא שכחה,והעניש אותה כל כך בבית משוגעים.
גם אשר לא רצה להישאר עד סוף ימי חייו כפיל.
אך הם אנשים שלמים,אחרי כל השיכחה,וכל מה שעבר אליהם הם שלמים אחרי 18 שנות חייהם.
הם חייכו אחד לשניה,כשחזיקו את היד אחד לשניה,ושחו לבית הים.
"ברוכים הבאים,עכשיו אתם בעולם אחר,עולם טוב יותר".
רוז רצה אל החוף:"להתראות בן שלי,אתה ולא האחר.",נופפה לים.
הים לקח את ילדיו בחזרה.

"אז מי מהסופים הוא נכון?",שאלה ילדה עם שיער בצבע שמש את אימה.
"כולם. בכל אחד מהם אשר וליז הגיעו לעולם אחר,למקום הכי טוב שאלוהים נתן להם."
"טוב",חייכה הילדה.
"לילה טוב לינה",אמרה האמא ונישקה את הלחי של ביתה.
כשיצאה מהחדר,היא ראתה את התמונה מהמדף.
2 אנשים מבוגרים ויפים.
אישה עם שיער בצבע שמש וקמטים מעטים,ואיש מבוגר מחזקים כל אחד יד של ילדה קטנה.
האימא לקחה את התמונה וליטפה אותה:"אני מתגעגעת אליכם,סבא וסבתא",וחייכה.
ליז ואשר חייכו לה חזרה מהתמונה.