בעולם אחר – חלק ראשון.

היא הצליחה לצאת מעולם של פחדים.
את השלווה שלה היא מצאה בבית מאבן,בעיירה מרוחקת מכל העולם ליד הים.
הבית היה קטן,אך באווירה חמה,והרעש שהגלים שאיתם התעוררה והלכה לישון,הזכירו לה שהגיעה למקום טוב בחייה.
ביתה עמד ראשון,לידו במרחק של כמה מטרים עמד בית נוסף,קצת מאחורי ביתה עמד עוד בית,ומאחוריהם עוד 4 כאלה.
בזריחה היא הייתה יוצאת,והולכת לקראת הים,פושטת את שמלתה ונכנסת למים.
שוחה,כדי שהים יטהר אותה מהעבר,שוחה כדי לזכור ולשכוח.
היא לא ידעה,שבחלון בבית מאחורי ביתה,עומד נער.
מה שהוא לא ידע,הוא שלא הבין האם היא אמיתית או הוא מדמיין אותה.
הוא שמע,שבאה בחורה צעירה,החליפה את הזוג הזקנים מהבית הראשון.
הנער אף פעם לא ראה את פניה,רק שיער ארוך עד המותניים בצבע שמש.
היא הייתה נכנכסת למים,ונעלמת לשעה,ואז אימו קראה לו לקום ליום חדש.
אחרי שסיימה לשחות,יצאה מהים,ולבשה את שמלתה על גופה הרטוב,וחזרה לביתה.
כשנכנסה לביתה,שהיה כחדר אחד גדול,הלכה שמאלה ונשכבה על מיטתה,היא שכחה.
היא שכחה את כל מה שקרה לה,והייתה בטוחה שאימה הייתה בת ים שילדה אותה והשאירה אותה פה על החוף.
היא לא זכרה כלום.
הנער בינתיים היה נוסע עם אביו לבית הספר.
הזמן עבר לו מהר,ומחשבותיו עסקו רק בנערה,שהוא לא בטוח האם הוא לא ממציא אותה ובשיערה בצבע השמש,ואיך שהיא נעלמת לתוך הים,כאילו אף לא הייתה קיימת.
"אדוני הצעיר,נא לחזור אלינו",אמרה מורתו,בזמן שניענעה את כתפו.
הנערה עם צבע שיער שמש,הייתה יוצאת לכפר ליד,לקנות אוכל לבית.
השדים שלה רדפו אחריה,אבל היא הייתה מהירה מהם,כל כך מהירה שהם נסחפו לתוך הגלים.
"אמא מי זאת הבחורה,שעכשיו בביתם של הקשישים הנחמדים שנפטרו?",שאל הנער כשחזר לביתו,והתיישב בשולחן כדי לאכול.
"אל תתעסק איתה",אמרה הקול תקיף שניסתה להסוות,"אומרים שהיא נכדתה של הקשישים,והיא ברחה מבית משוגעים."
בית משוגעים? המוח שלו סירב להאמין.
"תגידי,ראית אותה שוחה בבקרים?",למה הוא שאל את זה לעזעזאל.
"מה?",הסתובבה ספק בבהלה ספק מכעס מעיסוקה בסיר.

ובלילה הם היו חוזרים,היא ניסתה לפתוח את עינייה אך היא לא הצליחה,היא התנודדה במיטתה מצד ולצד.
הכל חזר,המכונית שמתהפכת והיא והוריה בפנים,סבתה וסבה מחזירים אותה,כי היו יותר מידי קשישים לטפל בה,הבריחה מביתם של דודה ודודתה,השדים חזרו ,חנקו אותה, ושרטו אותה בכל גופה.
ואז היא התעוררה.
היא השתעלה,ונגעה בצווארה,הזריחה התחילה מבעד לחלון.
הנערה עם שיער בצבע שמש,נרגעה,לבשה את שמלתה ויצאה מביתה.
הוא עשה את הטעות הכי גדולה בחייו אתמול.
אימו ניסתה לדלות ממנו פרטים,מתי ואיך היא יוצאת לשחות,הוא לא אמר לה כלום,והיא הבטיחה לו שתסדר את זה,נער בגילו לא צריך לראות כאלו דברים.
למרות הכל,הוא עמד שם והביט מבעד לחלונו,פושטת את שמלתה,ונכנסת לים.
היא נעלמה למזלה מהר יותר,לפני שהוא ראה את אימו הולכת מאחוריה,מנסה לצעוק עם כל ההתנשפויות.
'מופקרת',מילמלה. אימו של הנער הביטה לאחור לביתה,וראתה אותו בחלון,כשמבטיהם נפגשו,הוא רץ אחורה,בהרגשה שהביט בעינייו של השטן ולא של אימו.
שעה תמימה היא עמדה על המשמר,ואז הנערה יצאה מהמים בלי שדים,אבל השטן בכבודו ובעצמו חיכה לה.
לפני שהספיקה להתחמק,אימו של הנער סטרה לה: "מופקרת,תראי איך את מביישת את זכרונם של סבך וסבתך!"
הנערה הסתכלה עליה בעיניים ריקות,לקחה את שמלה ורצה במהירות לביתה.
באותו היום הנער לא הפסיק לצייר אותה,את הגלים,ואת השמש. כועס את טיפשותו,ומכה את עצמו באופן דמיוני.
כשחזר הבייתה,הוא אפילו לא הסתכל על אימו,הוא רץ לחדרו בזעם,הזיז את שולחנו לדלת,התיישב על מיטתו הוציא את מחברתו,היו שם 10 ציורים,ציור מהרגע שהוא רואה אותה בבוקר,עד שהיא נעלמת לה בתוך הגלים.
הצעקות והדפיקות מחוץ לדלת התחזקו:"אל תדאג,העמדתי את החוצפנית במקומה,היא כבר לא תיצא עירומה,ואתה נער שפל שכמוך,כבר לא תהנה מכל המראות."
"שתקי",צעק.
זה עזר,הדפיקות וצעקות נעלמו.
אני אלך להתנצל אליה בערב,אני אסביר לה הכל,היא תבין,החליט הנער.
על איזה סבא וסבתא האישה דיברה? האם האישה לא ידעה,שהיא ילדה של בת ים,והשאירה אותה החוף הזה לפני שנים רבות וחזרה לים,אין לה לא אמא,לא אבא היא חסרת שורשים.
ובבוקר,היא חוזרת לתוך הים,למקום שבו נוצרה,שממנו הבת ים באה וילדה אותה.
הנערה עם שיער בצבע שמש,לקחה את הארגז בצבע חום שהביאה מביתה הקודם עם כל מיני אנשים בחלוקים לבנים,מהפינה בבית והשפכה את תכולתו על מיטתה.
על המיטה התעופפו המון ציורים וכל מיני דברים אחרים,היא התיישבה על המיטה והציור הראשון שהיא לקחה,הייתה בו ילדה קטנה.
הדף של הציור היה מקומט,אבל היא יכלה לראות ילדה קטנה עם שיער ארוך,כמו שלה,מחייכת יושבת על החול מול הגלים.
היא הפכה את הדף,ומאחוריו היה כתוב,'אני אוהב אותך'.

כשליז הקטנה הגיעה,רוני ולינה המבוגרים היו מודאגים.
ליז הייתה מלאך קטן,עם עיניים כחולות גדולות ושיער ארוך בצבע שמש,אבל היא לא זכרה כלום.
היא לא זכרה איך שהיא והוריה התהפכו במכונית,ושניהם מתו.
לינה ורוני הוזעקו לבית חולים העירוני,ושמעו את הבשורה המרה על מות ביתם האהובה,שהסתכסכה איתם בעבקות אי רצונם לקבל את בעלה.
גם הבעל מת.
למחרת הם קברו את ביתם,ובכו דמעות עזות,את בעלה קברו משפחתו שהגיעה מאוחר יותר.
הם חזרו לבית חולים,וראו את השריד,את המלאך הקטן שרוט ומחובר למכונות.
אחרי שבוע ליז התאוששה,ודיברה עם פסיכולוגית.
כשהיא יצאה מחדרה,הקשישים נעמדו על רגליהם,וחיבקו את המלאך הקטן.
הפסיכולוגית,אמרה בעצב,שהילדה הקטנה לא זוכרת כלום,אבל אין מה לדאוג היא עברה טראומה גדולה,והזיכרון ישוב אליה לאט לאט.
באותו לילה כשחזרו למלון,הם הבטיחו בינם ולבין עצמם לשמור על ליז הקטנה,כמו שלא הצליחו עם ביתם המתה. כעבור גם ימים,הם חזרו לבית האבן הקטן מול הים,עם המאלכית הקטנה וכמה כדורים שהפסיכולוגית נתנה לה לפרידה.
בימים הראשונים היא לא אמרה כמעט כלום,רק ישבה והביטה בחלון על הים.
ליז הקטנה סירבה לאכול,אבל הם שיכנעו אותה שאם היא תוכל הם יתנו לה לצאת אל הים,ביחד איתם.
והיא אכלה בתיאבון גדול,כמו אצל בן אדם בוגר.
ולמחרת שהם מצויידים ביד אחד בכיסא,וביד השניה ביד קטנטונת יצאו שלושתם אל היום.
כשהיו כמה מטרים לפני החוף,הם עזבו את ידייה הקטנות והתיישבו על כיסאותיהם זה בצד זה,והילדה רצה אל החוף.
"אל תתקרבי יותר מידיי",צעקה ברכות לינה. אבל הילדה לא אמרה שום דבר,רק הינהנה בראשה,והם צפו בשיערה בצבע שמש.
הם ישבו וצפו בילדה ובים בלי תחושת זמן,ואז רוז הופיעה בפניהם עם ילדה הקטן.
רוז הייתה אישה חביבה שגרה בבית מאחוריהם,עד שבגיל 38 איבדה את בנה בן ה20. אחרי המקרה המצער,רוז השתנתה מאוד,העצבות שלהם נתנה עקבות בכל העיירה.
אבל אחרי כמה חודשים של צער,היא החליטה לא להתייאש,לקח את בעלה איתה ושניהם נסעו לעיר גדולה בכדי לעבור טיפולים,ושיהיה להם ילד נוסף.
וזה הצליח,ביתם עמד כמעט שנה ריק,אך רוז חזרה עם בטן של חודש חמישי שמחה וקורנת.
זה היה סוער,כשלינה עזרה ליילד את בנה של רוז,אחרי שמונה עשרה שעות יצא ילד חזק ובריא לעולם.
רוז בכתה מרוב אושר,וקראה לו בשם בנה המת,אשר.
לינה אמרה לה לא לעשות זאת,אבל רוז לא הקשיבה,ולינה הצטערה מאוד על כך,כי אסור לקרוא ילדים על שם המתים,שפן יקבלו את גורלם.
חודש בדיוק אחרי לידתו של אשר,יילדה לינה את ליז. ביתה החליטה להתארח אצלם,ולפתור את הסכסוך,והם קיבלו את זה,יותר בגלל שהם יהיו סבא וסבתא מאשר שהגיע הזמן לפתור אותו.
ליז לעומת אשר,נולדה אחרי 6 שעות בלבד,ולינה שוב הרגישה לא טוב,כי מי שנולד כל כך מהר,אמור לעזוב את העולם כל מהר.
"שמעתי על התאונה,אני כל כך מצטערת",אמרה רוז.
"אמא,אימא אני יכול לשחק איתה?",הצביע אשר על ליז וטילטל את זרועה.
"כן",אמרה וחשבה כמה טוב שיש ילד נוסף בעיירה הזאת חוץ מבנה.
"זאת ליז הקטנה?",שאלה רוז אחרי שאשר רץ לעבר ליז.
"כן,המסכנה כמעט נהרגה עם הוריה",אמרה לינה.
"ואיך היא עוברת את זה?",שאלה בעצב רוז,על הילדה שנולדה חודש בדיוק אחרי אשר שלה.
"היא לא זוכרת כלום",אמר רוני.
כשסוף סוף הגיע אשר אל ליז,שעמדה כמעט על המים,הוא חשב שהוא מדמיין,הוא לא האמין שהיא אמיתית.
הוא האמין במלאכים,אמא סיפרה שעכשיו אח שלו הגדול שמת מלאך,אבל היא לא סיפרה לו שיש כאלו שמסתובבים בעולם האמיתי.
"אני אשר,ואת?",שאל והושיט את היד.
היא הסתובבה אליו ואמרה בשקט:"ליז",ונכנסה לים.
אחרי שאשר הגיע,לינה ורוני המבוגרים היו מודאגים פחות.
ליז המלאך הקטן נראתה יותר מאושרת מיום ליום,אחרי שעות שהיא ואשר שיחקו על החוף.
הדאגה שלהם התגברה,אחרי שהיא הייתה נכנסת הבייתה מעוד יום נוסף עם אשר,והייתה אומרת שאמא שלה בת ים.
לינה רצתה להגיד שאימה האמיתית מאוד אהבה אותה,והיא איננה הייתה בת ים,אבל היא חששה משום שהילדה עדיין לא זכרה כלום,והכדורים של הפסיכולוגית לא עזרו לה.
לינה החליטה שהם צריכים לחזור לפסיכולוגית,ורוני הסכים איתה.
"אתה יודע,אמא שלי היא בת ים",אמרה ליז לאשר בזמן ששניהם ישבו על חוף הים.
"זה לא אפשרי",קבע אשר,"איך את יודעת?".
"בטח שזה אפשרי,כל יום לפני שרוני ולינה מתעוררים,אני נכנסת לים ושוחה רחוק רחוק וניפגשת איתה".
לבסוף אשר החליט שהיא צודקת,אולי ליז היא לא מלאך,אלא בת ים קטנה.
אחרי כמה דקות ששניהם הביטו איך השמש שקעה,יצאה לינה יצאה בצעקות:"רוז,רוז איפה בעלך,רוני לא נושם,רוז. ליז,איפה את ילדה?"
באותו ערב נסעו רוני,לינה ובעלה של ליז לבית חולים. לינה אמרה לליז שלא תדאג ושהם יחזרו עוד כמה ימים,בנתיים שהיא תישאר עם רוז ואשר.
אחרי שהם אכלו את ארוחת הערב,רוז שמה בשביל ליז מיטה מתקפלת בחדר של אשר,הם נכנסו למיטות שלהם.
"לילה טוב מתוקים",אמרה רוז כיבתה את האור.
ליז הקשיבה לגלים המתנפצים מבחוץ,היא מאוד פחדה שרוני ימות,כמו שני האנשים שמתהפכים במכונית בכל לילה בחלומה.
"אתה חושב הכל יהיה בסדר?",שאלה את אשר.
"כן אל תדאגי,את מלאך ואלוקים שלח אותך לשמור את רוני ולינה,כמו שאח שלי שומר עליי."
"מלאך?",שאלה אבל לא הייתה תשובה,אשר נרדם.
ליז הקשיבה לגלים עד שנרדמה.
"תישני ילדתי היפה,תישני",שרה בת ים עם שיער בצבע שמש בים,והביטה באופק על הבית שליז ישנה בו.
למחרת בבוקר אחרי שיימו לאכול את ארוחת הבוקר שרוז הכינה להם,יצאו ליז ואשר לחוף הים.
"אתמול,אמרת שאני מלאך,למה התכוונת?",אמרה ליז כשהלכו זה לידו זו ופיזרו את החול לכל הכיוונים.
אשר הסמיק ולא ידע מה לענות,איך זה שהיא לא יודעת מה זה מלאכים? מוחו לא הבין.
"מישהי מאוד מיוחדת",אמר את מה שאימו אמרה אחרי שהסבירה לו מי הוא מלאך.
"באמת?",חייכה חיוך מבויש.
"כן,מישהי מאוד מיוחדת",אמר ושניהם התיישבו בחול מול הים.
לפני שנה,כשהיה בן 7,אימו שלחה אותו לחוג ציור,אחיך הגדול גם היה מצייר,זכר אותה אומרת. לא סבל את זה,הוא הרגיש עקום ולא מוכשר בכלל לעומת ציוריו של אחיו,אבל אז כשראה את המלאך שלו בוכה הוא החליט לעשות מעשה.
"אל תבכי ליז,הכל יהיה בסדר,רוני ולינה יחזרו אל תדאגי."
"אתה מבטיח?",הסתובבה והביטה בו בעיניים אדומות ונואשות.
"מבטיח. תגידי את רוצה שאני אצייר אותך?",הוא הרגיש שמצא סוף סוף תועלת מחוג הציור.
"כן",חייכה.
כשסיים לצייר ליז חשבה שהציור מאוד יפה,והילדה מאוד דומה לה,היא קיפלה אותו בעדינות ושמרה בכיס של שמלתה.
באותו ערב לינה חזרה,ללא רוני. היא הייתה ניראת מאוד עצובה ועייפה.
"תודה ששמרת עליה רוז",אמרה לינה בזמן שאחזה בידה של ליז.
"על לא דבר,לינה. אני אהיה אסירת תודה לך כל החיים,כי בלעדייך אשר שלי לא היה נולד",אמרה בכנות. לינה השפילה את מבטה בעצב,ובהסכמה ושתיהן הלכו לכיוון הדלת,ליז נופפה לאשר לשלום בזמן שהוא עמד ליד פתח חדרו.

היא זרקה את הציור על הרצפה.
היא לא עמדה בקצב של עשר שנים שהחלו לשחזר את עצמם לאט לאט,זה היה יותר מידי,היא הביטה לכיוון המטבח וראתה את לינה מחייכת אליה עומדת ליד הכיור,ואת רוני בכיסא הגלגלים.
אשר יצא מחדרו פעם ראשונה מאז הצהריים,חדר אימו היה פתוח קצר והוא ראה אותה בוכה. היא עושה זאת לעיתים קרובות,משום שהוא הגיע לגיל שאח שלו\כפיל שלו מת.
כשיצא מהבית והלך לכיוון הבית הקדמי,הבית של הנערה עם השיער בצבע שמש,הוא חזר על עשרות משפטים שהוא יגיד לה,הוא הגיע לדלת נשם עמוק ודפק.
בעודה רועדת ובוכה,היא שמעה את הדפיקות בדלת,כמישהי בתוך השפעת סמים,הלכה ופתחה את הדלת.
"אני אשר,אני מאוד מצטער על שאימא,ליז?",פעימות ליבו התחילו לרוץ מרתון.
היא התחילה להתחרק צעד צעד אחורה,והוא אחריה.
"ליז,זאת את,אני לא מאמין",מילמל והם בריקוד משונה צעדו אחורה,כל צעד ליז נזכרה בדבר חדש,האם זה אשר שעומד לידה,היא התפלאה כמה הוא גדול עכשיו.
כשהגיעו לקיר,הוא נישק את פניה וחיבק אותה.
"אשר",אמרה בשקט וחיבקה אותו.