בסוף זה יקרה..

היא יכלה להביט בו במשך שעות.
החצר הייתה גדושה בילדים, חלקם צועקים, קוראים או משחקים,
אך היא פנתה אליו, חיפשה אותו.
היא יכלה להביט בו שעות.
עיניה קראו לו. היא רצתה לראות אותו. היא ציפתה לבואו ואהבה את הרגשתה.

סוקרת את תווי פניו הרחוקים, נראה מרוכז במשחקו.
יום אחד הוא יהיה שלה,
היא יודעת.

המבט שהיא כל כך אוהבת.
שפתיו אינן מחייכות אך עיניו שופכות את כולו, כנהר סוחף..
היא בהחלט נסחפה אחריו, מרותקת.
היא רצתה אותו. את המבט שלו ולא הרפתה.
היא לא תוותר. לא משנה כמה זמן זה יקח.
כל כך פשוט, צנוע. הוא קנה אותה.
היא ידעה.

מבט אחד, קטן, פשוט.
לרגע הבחינה כי הוא מסתכל עליה.
היא הסבה את מבטה ממנו במהירות.
שם, בחולצה השחורה, בתספורת הקבועה והזהובה שלו,
במבט החודר שלו..
שתי עיניו השקטות בצבע הים התכול שלהן סחפו אותה אליהן
והיא התבוננה בו בחיבה.
ליבה התפוצץ.
בוהה בו רץ אחרי כדור הלבן, כמו מהופנטת.
מרותקת.

היא הביטה בעצמה, מה הסיכוי בכלל?
מכל הבנות שיש, הוא לעולם לא ייגש אליה,
היא לא כמותן. זה היה ברור.
הוא בטח ככל הבנים, יעדיף להיות מתנשא מעליה.
הם לא החליפו מילה מעולם, אבל נראה כאילו הבינו אחד את השני טוב מאוד.
מעולם לא דיברו על כך, אבל היה שם משהו.
גדול.

היא חייכה לעצמה בעדינות והביטה אל השמיים, כנושאת תפילה.
התחננה לדעת.
האם זה רק נדמה לה?

בסוף זה יקרה,
בסוף.