בנתיים אין שם :< חלק ב'

סיימתי לאכול וחיפשתי זוג גרביים.
באופן מיסתורי הגרביים נעלמות אצלי בקצב מטורף.
לבסוף מצאתי זוג שחורות , לבשתי אותן וירדתי חזרה למטבח למלות בקבוק קטן של מים. הסתכלתי בשעון הקיר התלוי מעל הספה בסלון. השעה עשרים לשבע, התארגנתי בול בזמן, בדקתי שלא שכחתי דבר ויצאתי החוצה. רגע לפני שהדלת נסגרה שמעתי את אימי זועפת בג'ון, הוא שוב הפיל את הספל שלו. אני תמיד אמרתי לו שיניח את הספל בצד הנגדי לצד שהוא תמיד שם , אך הוא לא מרבה להקשיב לי. הריי אני סתם אחות מעצבנת לא?
עם המחשבה הזאת התחלתי ללכת לכיוון הקונדיטוריה שנמצאת בתחילתו של הרחוב היא לא כלכך רחוקה , רק עשר דקות של הליכה . התבוננתי במכוניות שעוברות במהירות על פניי כל אחת בצבע שונה , אך למרות זאת כולן אותו דבר.
אני לא אוהבת ללכת ברחוב, כל הזמן נועצים בי מבטים כאילו שאני איזו תופעת טבע על שתיים. זה מדכא לדעת שאתה שונה, שרק בגלל שאתה לא אוהב או עושה את אותם הדברים כמו האחרים.. אתה נחשב לאחר.
זאת אחת הסיבות, לשנאתי כלפיי בני האדם. כמובן שיש כאלו שלא יסכימו איתי אבל זה לא מעניין אותי כלכך.
כבר איבדתי כל חשק לעולם הזה ואני לא חושבת שיש מישהו או משהו שיחזיר אותו כי… אני לבד. לבד בעולם הזה, לבד ביקום, תמיד לבד.
בעודי חושבת על הנושא הזה , הקונדיטוריה הופיעה מולי.
ניחוח הקוראסונים ומגוון המאפים האחרים מילו את ראותיי, אני אוהבת את הריח הזה. פתחתי את דלת הכניסה והפעמון הקטן צילצל.
האופה, בירך אותי בבוקר טוב ובירכתי אותו חזרה. הוא בן אדם טוב ואכפתי, הוא נוטה לברך כל נכנס וכל יוצא ואולי זה מה שהופך את הקונדיטוריה שלו ליחידה במינה.
לרוב , בשאר הקונדיטוריות, האופה או האופים לא נוטים לברך את הנכנסים והיוצאים וזה משאיר הרגשה קרה כזאת, למרות חום המאפים הטריים שרק יצאו מהתנור