בנתיים אין שם :< חלק א'

מאז ומעולם אני לא האמנתי בערכים כמו אהבה , חברות וכנות.
שלושתם הם רק אשלייה , ניסיון ליצור משהו שיגדיר מעשים מסויימים…
סלחו לי שלא הצגתי את עצמי, שמי הוא קטרין רוז אני בת 14 וגרה באנגליה.
אני זוכרת שמאז שהייתי קטנה , לא בטחתי באנשים. אפילו לא באלא שקרובים אליי כמו משפחתי. אני שונאת אנשים. בלי סיבה, פשוט שונאת.
את המסכות שהם כל הזמן חובשים בגלל הפחד מדעותיהם של האחרים, כולם משקרים ומנסים לתת לעצמם אשלייה שהכל בסדר, אבל אז הקושי והפגיעות גדולים יותר.

גם אני שמה מסכות, כי אני לא בוטחת באנשים.
כן, יש לי חברים ומשפחה אבל אין בינהם מישהו שבאמת אני יכולה להיות לידו… אני.
בלי מסכות, פשוט אני.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני, בניגוד לשאר הילדים, גיליתי מהו מוות בגיל צעיר. כשהייתי בת שלוש סבא שלי ,זכרונו לברכה, נפטר. הוא חלה במחלה מסויימת שאת שמה אני לא זוכרת ואז גופו פשוט נחלש והוא… פשוט נפטר.
אני זוכרת שכשהוא עוד היה בחיים הוא שיחק איתי, צייר לי ציורים, האכיל אותי וטייל איתי במקומות שונים.
אני מאוד נהנתי להיות איתו הוא היה בן אדם נפלא. באותם הזמנים עוד גרתי ברוסיה, עדיין יש לי שם משפחה והכל..
אם לומר את האמת אני לא יודעת למה הוריי החליטו לעבור לאנגליה. די נחמד פה האמת.
אני אוהבת פה את החורף, זאת העונה שאני הכי אוהבת.
הכי כייף להתעורר בבוקר הקריר , להתכסות בשמיכה החמימה, לפתוח את החלון ולתת לקור לחדור לחדר ולרענן אותו משנתו החמימה. ואם כבר לקום אז איך אפשר לא להכין ספל שוקו חם?
כשאני מתעוררת בבקרים אחרי גשם אני מתכסה בשמיכה, מכינה לי ספל שוקו חם ויוצאת למרפסת.
לפעמים כשאני מתעוררת ממש מוקדם בסביבות החמש אני נוטה לשבת בכורסא שבמרפסת ולראות את השמש עולה ומחזירה צבע לרחוב שכרגע קם משנתו.
מידיי פעם אני רואה את שכני, תום, מטייל עם כלבו ברחוב עטוף במעיל בגוון כחול עמוק.
למזלי הרב הכלב שלו , ששמו ג'ייק, לא נובח בשעות מוקדמות כלכך אז יש עוד כמה רגעי שקט עד שכל העולם יתחיל שוב בעיסוקיו.
רגע לפני שהשמש מחזירה את השמיים לגוון הבהיר שלהם אני מסתכלת עליהם ורואה איך אט אט נעלמים הכוכבים והירח המלא מתבונן עליי כאילו אומר :" אני עוד אשוב, רק חכי לי" כאילו שהוא המחזר שלי. גיחגחתי בקול, המחשבה על המחזר כלכך הצחיקה אותי. קמתי מהכורסא ונכנסתי לבית ושמעתי את הצעדיו של אחי הקטן , ג'ון , שרק עכשיו התעורר.
ניחוח של הארוחת הבוקר שאימי מכינה כרגע גרם לבטן שלי לגרגר,
ליטפתי אותה. "עוד מעט זה יהיה מוכן." לחשתי לה והנחתי את הספל הריק על השולחן. עליתי חזרה לחדרי וסגרתי את הדלת אחריי, סידרתי את המיטה והתחלתי להתלבש. עדיין יש חופש אבל יש לי לעשות כמה הליכות. למרות שאני שונאת ספורט.
הבטתי לעבר החלון השמיים כבר הבהירו וענני גשם בגוון אפור כהה שטים להם בשקט וברוגע ולגמרי לא מתייחסים לרעש המכוניות שהתחילו לנסוע לכל מיני מקומות.
העפתי מבט בשעון, השעה שש ועשרים .
יש לי חצי שעה להתארגן ולאכול, התלבשתי בבגדי ספורט חמימים וירדתי למבטח. האוכן כבר היה על השולחן ואחי הקטן ניסה לקחת לי את אחד הטוסטים עם הגבינה.
" אני רואה אותך." אמרתי לו, הוא קפץ בבהלה וכמעט הפיל את כוס המים על הרצפה. " מה את עושה?! הבהלת אותי!" הוא אמר לי בטון מאשים. מי ישמע רק אמרתי לו שאני רואה אותו ואו תרצח אותי על זה.
" אני לא אשמה שאתה כל הזמן מנסה לקחת לי את הטוסט." אמרתי ושילבתי ידיים. הוא תמיד מאשים אותי בדברים שלא עשיתי. הוא עשה מבט מתנשא , " טוב בסדר הפעם אני לא אקח לך אותו." התיישבתי וקירבתי את הכיסא לשולחן. " תודה באמת." אמרתי לו בנימה צינית.