בנים – 3

"התגעגעתי אליך, אהוב." מלמל דמיאן אל כתפי. נשימתו על עורי צמררה אותי.
"גם אני אליך, נסיך." השבתי ונשמתי עמוק.

"אנחנו צריכים לדבר." אמרתי בקול חלוש וניסיתי לשווא לאזור אומץ. הוא מיד השפיל את ראשו. "אתה נפרד ממני?" שאל בקול מוזר.
הושבתי אותנו על מיטתי ואחזתי בידיו בכוח. "ממש לא. לא." הבטחתי ונישקתי את מצחו.
"העניין הוא…. מת'יו נישק אותי." פלטתי בפחד. ראשו עדיין היה מושפל ושערו השחור הסתיר לי את פניו.
אם יש צדק כלשהו בעולם, הוא לא ייפרד ממני. אלוהים, הוא לא יכול להיפרד ממני. אני אמות.

"אהבת את זה?" הוא שאל לבסוף.
"אני מודה שזה העלה זכרונות מתקופות מאושרות, אבל הפסקתי את זה מיד. אני אוהב רק אותך."
הוא נשך את שפתו האדומה. "ראיין." הוא פלט בקול חנוק.
"אני אוהב אותך. אני מאוהב בך מעל לראש. אל תיתן לשום דבר ואף אחד לגרום לך לחשוב אחרת." ואז הוא רכן ונישק אותי בלהט.
הנשיקה הייתה אגרסיבית ותובענית ונואשת. הוא לא החזיק את עצמו בכלל. כל כולו היה מושקע בנשיקה הזאת. הוא דחף אותי על המיטה וקרע מעליי את חולצתי. כל הלילה היה תשוקה, אהבה, חייתיות.

——-בבוקר שלמחרת——-

חיפשתי את חום גופו של דמיאן לצדי ונכשלתי. פקחתי את עיניי בישנוניות וגיליתי שהחדר היה ריק מלבד אוליבר ולוק, כל אחד מנמנם בשלווה במיטתו.

לבשתי חולצה מכופתרת בצבע תכלת חיוור וג'ינס ברך כהה. נעלתי סנדלים והעברתי את אצבעותיי בשיערי בעודי יוצא מהחדר. על השעון שבמסדרון הייתה כתובה השעה 01:38. למה לעזאזל אני ער? תחושה קרה ומוזרה חלחלה בחזי כששוטטתי במסדרונות בלי לדעת לאן אני הולך. דלת כלשהי הייתה פתוחה ועוד נעה וחרקה מעט, כאילו מישהו עבר בה לא מזמן. החלטתי להיכנס לבדוק. נכנסתי למסדרון צדדי קטן ובו עוד דלת פתוחה. אור בקע מהחריץ. חיכיתי כמה דקות בדממה, מוחי המעורפל והמותש מנסה להחליט אם זה יהיה חכם להיכנס לשם.
לבסוף משכתי בכתפיי ונכנסתי לחדר.

עיניי התרחבו בהלם ומעדתי אחורה. כל שריד של ישנוניות נעלם ממני כליל. "ד…" היה כל מה שהצלחתי להוציא מפי לפני שקרסתי על הרצפה והקאתי את נשמתי. כשהעזתי להרים את מבטי לבסוף הקאתי שוב. "ד…." ניסיתי שוב.
ידי נגעה במשהו חמים וסמיך. השפלתי את מבטי ומיד הקאתי שוב. מה שידי נחה בתוכה הייתה שלולית של דם.
"ד…" התאמצתי ואז צנחתי על הרצפה, התחושות האחרונות שלי הן כאב והלם.

ואז חשכה.