'במגע שלך יש אמונה' פרק ארבע עשרה

נקודת מבט כללית:

בעוד כול השכבות של הפנימיה ״כלניות״ יושבים ברחבת הקמפוס ומאזינים לנאום החודשי של המנהלת, כשעה נסיעה משם, בבית הספר ״נחשונים״ יושבת ירדן ונפרדת מחבריה לשכבה הקודמת, שוב, היא יודעת שזה לא טוב בשבילה לעבור כול כך הרבה בתי ספר בפרק זמן כול כך קצר, כיתה יא' זו שנה חשובה, שנה מלאה בבגרויות בנושאים שונים.
נאור, שתירץ לעמית שהוא הולך לרגע לשירותים יצא מניאומה של המנהלת אחרי הודעה שקיבל שבה היה כתוב, ״פגוש אותי ליד החדר שלך Xoxo״ הוא לא ידע מי זה או זאת אבל זה היה מסקרן לראות.
עמית שראתה את שנאור מהסס כאילו חושב על איזה תירוץ טוב למרוח אותה, רצתה לראות לאן הוא הולך, היא יצאה אחריו מהאולם וראתה אותו חוזר לכיוון חדרו, אולי הוא באמת הולך לשירותים והיא סתם הזתה? עברה מחשבה במוחה, הנה התשובה, בספסל שהיה מול חדרו הייתה ישובה ילדה, שערה שחור פחם וחלק גולש שהגיע עד אמצע גבה, והיא לא ראתה עוד, מהסיבה היחידה שהיא ראתה רק את המאחורה של הילדה, היא ראתה את נאור מתקדם אליה ולא היה קשה לזהות שהוא פותח את השיחה ב'היי'.

נקודת המבט של נאור:

לא זיהיתי מי זאת, לא הכרתי אותה בכלל, היא סימנה לי לשבת, ולא היה לי נוח, בכול זאת לא כול יום אני יושב לדבר עם אנשים שאין לי מושג מי הם, ״נאור קוראים לי שי, לא ידעת איך להגיד לך את זה עד עכשיו, עד שהילדה החדשה הזו הגיעה, עמית, ונהייתה חבר שלה, אני מאוהבת בך, מאז שהגענו לכאן פיתחתי אליך רגשות ואני חושבת שהתאהבתי בך.״ היא אמרה, ״תשמעי אני לא רוצה לאכזב אותך, אבל אני אוהב את עמית״ אמרתי לה, ״תגיד לי אחרי זה״ היא אמרה לי ולא הבנתי, ואז השניה אחת היא נישקה אותי, בהתחלה זרמתי עם זה, ואז הבזיקה לי תמונה של עמית, התנתקתי ממנה מהר, ״בחיים אל תתקרבי אלי״ אמרת לה וקמתי. חזרתי לכיוון האולם, ביקשתי מאלוהים בכול לשון של בקשה שאף אחד לא ראה את זה כדי שזה יגיע לעמית.

נקודת מבט כללית:

עמית סגרה את דלת חדרה בעוד היא דופקת את ראשה על המשקוף וממלמלת לעצמה ״סתומה, מפגרת, מטומטמת״, היא התקשרה למספר של אביה לאיטליה, ״עמיתי מה יש אני עובד״ הוא ענה מהצד השני, ״אבא שיניתי את דעתי אני רוצה לטוס״ היא אמרה בקול שטוף דמעות, כנראה שעמוס לא שמע את זה כי הוא חייך חיוך גדול ואמר, ״אני ידבר איתך על כול הפרטים בהמשך השבוע, כול מה שאתן צריכה לדעת בינתיים תשאלי את ירדן נדבר״ אמר וניתק, הדמעות גברו, היא הוציאה את המזוודה שהייתה מתחת למיטה, בעוד היא עושה את זה, נאור שאל את אחד הילדים שישבו לידם, 'ראיתם לאן הילדה שישבה כאן הלכה?' אחד מהם ענה לו שהיא יצאה כמה שניות אחריו, לא לא לא, הוא אמר לעצמו יש סיכוי שהיא ראתה את הנשיקה, ״כוס אמק״ הוא מילמל לעצמו קללה ופתח בריצה לכיוון חדרה.

נקודת המבט של עמית:

הדמעות לא הפסיקו לרדת אפילו לא לשניה, אבל המשכתי לארוז, לא יכולתי להמשיך להיות חזקה, הכנסתי עוד חולצות, גינסים, ושורטים, לאחר כמספר דקות דפקו בדלת, אני לא יפתח, הם יחשבו שאני בנאום וילכו לחפש אותי, השתדלתי להיות הכי בשקט שאפשר ״עמיתי אני יודע שאת שם״ נאור אמר, לא התייחסתי הוא לא ראוי לזה בכלל, ״אני מצטער״ הוא המשיך כאן נישברתי, שוב הדמעות חזרו הלכתי לכיוון הדלת ופתחתי את המנעול, פתחתי אותה, וראיתי את נאור מולי, ״על מה יבן זונה, על מה? על זה שנישקת מישהי אחרת? אני התאהבתי בך יחתיכת מגעיל״ בכיתי והתיפחתי בקול, הוא ניסה לחבק אותי והעפתי ממני את היד, כנראה שחדרי התגלה לפניו, ״מה זה לאן את אורזת?״ הוא שאל, ״למקום שבחיים אני לא אפגוש אותך בו, בחיים לא יראה את הפנים שלך שם״ עניתי לו,״ לאן?״ הוא שאל שוב, ״אני טסה לאיטליה״ אמרתי בין הדמעות וטרקתי למולו את הדלת.

———–

שי לוי:

יש לי רק אמא, לפני כמה שנים אבא שלי חלה בסרטן ונפטר, אני בת 16 וחצי, לומדת בכיתה יא' אני דלוקה על נאור כבר 3 שנים, הוא מדהים גם ביופי וגם באופי, יש לי אח קטן בשם לידור, יש לי שיער שחור פחם חלק גולש, ועינים חומות גדולות.

אקשן אקשן אקשן אוהבתתת :)