בלתי צפוי (פרק 3)

ג'ק הופיע למחרת עם פנים חבולות ופנס בעין. הפנים שלו היו מלאות בפצעים והעין השמאלית שלו שהיתה כחולה-שחורה היתה רק חצי פקוחה. כול היום בחנתי אותו וחיפשתי אותו בעיניי, תוהה מה קרה לו ומנסה לתפוס את האומץ לגשת אליו. הייתי פחדנית מדי וביישנית מדי. הוא בילה את רוב היום בדשא, מעשן, יחד עם חבריו הקבועים, סקוט ודייב.
מישל לא הזכירה שוב את העניין עם ג'ק בפניי, נראה היה שהיא שכחה מזה לחלוטין עם כול ההכנות להצגה שהיא היתה עסוקה בהם. היא דיברה על התסריט להצגה, על השורות שלה, על העובדה שהיא נאלצת לעבוד עם בילי טרומן המעצבן, ולא שמה לב כלל שהייתי בהיסח דעת כול היום.
למחרת ישבנו בקפיטריה כשלידיה לורנס וג'ניפר לוקס חלפו על פני השולחן שלנו בדרך להתיישב בשולחן הקבוע שלהם. לידיה וג'ניפר היו הבחורות הכי פופולאריות בשכבה שלנו.
"את יודעת שלידיה היא קפטן נבחרת המעודדות השנה?" מישל שאלה אותי.
"עכשיו כן," עניתי.
"הן מגייסות בחורות חדשות לנבחרת,"
"נפלא…"
מישל בחנה את שתיהן בריכוז לכמה דקות ואמרה, "הן חיות טוב הבחורות האלה, אה?"
הסתכלתי עליהן; לידיה ישבה בחיכו של קייל דין במין תנועה פלרטטנית מתגרה, אחד הבחורים שנטפלו אל קני רנדל ביום שראיתי את ג'ק גריימס מגן עליו, וג'ניפר ישבה לידו של בריאן טריינר וצחקה איתו. שתיהן היו בחורות מאוד יפות ולבשו לרוב את מדי המעודדות שלהן והן היו מאוד מקובלות בחברת הבחורים.
"בעוד עשר שנים הן יהיו שמנות ומלצריות בפאב השכונתי," אמרתי לה. "ואת תהיי שחקנית מפורסמת שמופיעה על מגזינים ומספרת על השנים בתיכון שהיו קשות לך וגורמת לכול העולם לחבב אותך."
מישל חייכה. "אנחנו חייבות להגיד דברים כאלה לעצמנו כדי לשרוד את התיכון…"
"אני חושבת שזה באמת יהיה נכון," משכתי בכתפי.
"וקייל דין בטח יהיה שתיין נשוי שבוגד באשתו," מישל המשיכה בחיוך מסופק.
"ולוק מארס יהיה הלוזר של העיירה שממשיך לדבר על ימי התהילה שלו בנבחרת כדורסל של התיכון,"
"לידיה לורנס תתחתן עם עשיר כולשהוא, תלד שלושה ילדים, תשמין, הוא יתחיל לבגוד בה והיא תהיה אחת מהנשים האלה שתמיד יש להם כתמים על הבגדים עם שיער דליל שמתחיל לנשור ועיגולים שחורים מתחת לעיניים-"
נשמע הצלצול שבישר על סוף ההפסקה וקטע את מישל. שתינו צחקנו.
לי היה שיעור ביולוגיה ולמישל היה שיעור בספרות ולכן שתינו הלכנו לדרכים נפרדות. הלכתי להוציא מהארונית שלי את הספרים שאני צריכה והלכתי לכיתת המעבדה שבה תתקיים השיעור של היום.
הגעתי לכיתה יחד עם גברת שארפ, המורה לביולוגיה, וניגשתי לשולחן הקבוע שלי.
"שלום לכולם," גברת שארפ בירכה את כולם בשעה שהתיישבתי ולפתע הרגשתי תנועה מצידי וכשהסתובבתי, ראיתי את ג'ק גריימס גורר כיסא ומתיישב לידי.
"את צריכה שותף, לא?" הוא חייך אליי. הפצעים של פניו נראו עוד יותר גרוע מקרוב, העין שלו התחילה להחליף צבעים וחלקו היה צהוב וחלקו שחור-כחול.
"האמת שסטיבי אדוארד הוא השותף שלי," גמגמתי אליו במבוכה והרגשתי את עצמי מסמיקה.
"לא היום," הוא ענה לי.
ראיתי את סטיבי בדיוק מגיע לכיתה, מבחין בג'ק יושב לידי, תוקע בו את מבטו המופתע אך לא מעז להגיד משהו ומשנה כיוון כדי להתיישב במקום אחר.
"אז בואו נתחיל," גברת שארפ אמרה לכולם והתחילה את השיעור.
ג'ק ישב כמה סנטימטרים לידי ולא הצלחתי להתרכז בדבריה של גברת שארפ. הייתי כול כך מודעת לזרועות שלי, לפניי, לשיער שלי. הייתי דרוכה מדי, הרגשתי כאילו ג'ק סוקר אותי למרות שהקפדתי לא להביט בכיוונו ולא ידעתי לאיפה הוא מביט בכלל. הלב שלי פעם מהר וניסיתי לנשום בקצב סדיר כדי לא להיראות לחוצה.
השיעור התקדם והבחנתי שחלק מהתלמידים ממש מסתובבים כדי לבחון את ג'ק ואותי. ידעתי מה הם חושבים לעצמם; זה היה מוזר. למה ג'ק גריימס המופרע מתיישב לידו של הייזל סמית' החנונית?
לאחר עשרים דקות, גברת שארפ נתנה לנו להתחיל לעבוד לבד.
"אז," ג'ק פנה אליי. "איפה מתחילים?"
"אולי צריך להביא קודם את דפי מהעבודה מהשולחן של גברת שארפ?" הצעתי.
"חשיבה טובה," הוא קרץ אליי וניגש לשולחן שלה כדי להביא את הדף. כשהוא חזר, הוא חייך אליי. "משימה הושלמה." הוא אמר לי.
חייכתי. הוא התנהג אליי בצורה כול כך נחמדה שלא התאימה לו שזה החמיא לי.
"עכשיו צריך לכתוב את השמות שלנו על הדף?" הוא שאל בהקנטה. "נראה לי זאת תהיה הפעם הראשונה שאקבל מאה על עבודה כול שהיא," הוא אמר. "ממש יקפיץ לי את הממוצע."
ראיתי את התלמידים ממשיכים לבחון אותנו, וחלק הסתודדו ביניהם. הרגשתי לא בנוח לראות שמדברים עליי, לא הייתי רגילה לזה.
"מר גריימס," לפתע גברת שארפ הופיעה ליד השולחן שלנו והביטה גם בי. "אני רואה שמצאת לעצמך שותפה חדשה." היא אמרה לו.
"אני מנסה לשפר את הסטנדרטים שלי," הוא משך בכתפו.
"והודעת למר אדוארד שתפסת לו את השותפה שלו?" היא הנידה את ראשה לכיוון סטיבי שעכשיו ישב לידו של דייב, חברו של ג'ק והשותף שלו למעבדה עד היום. הוא נראה סובל.
"חשבתי שתהיי מרוצה מזה שאני מתחבר לשותפה שיכולה ללמד אותי כמו שצריך," ג'ק אמר לגברת שארפ.
"אני מקווה שזה כדי שתלמד ולא כדי לקבל מאה בקלות מבלי לעבוד בכלל," היא אמרה לו.
"לא הייתי חולם על זה אפילו," ג'ק ענה כאילו זה מעולם לא על דעתו אפילו.
"זה בסדר, גברת שארפ," התערבתי. "אני יודעת להגן על עצמי, ואני לא אעשה בשבילו את העבודה." אמרתי.
גברת שארפ הביטה בי. "את בטוחה?" היא שאלה. ידעתי שהיא מנסה לגונן עליי.
"בסדר גמור," הבטחתי לה.
"אוקי," היא אמרה ושוב שלחה מבט לא מרוצה בג'ק ואז עזבה.
"ואו," ג'ק אמר לי כשהיא הלכה. "היא מנסה להגן עלייך מפניי," הוא אמר לי. "אני חייב להגיד שזה מקסים."
"יש לה על מה להגן עליי?" שאלתי אותו.
ג'ק תקע בי את מבטו ובחן אותי לרגע ארוך. ואז הוא חייך. "את יכולה לבטוח בי." אמר.
"אני לא מכירה אותך כדי לבטוח בך," אמרתי לו.
"את תכירי…" הוא אמר. הוא זרק את ההערה הזאת בקלילות ובפשטות אך אני הרמתי את עיניי בהפתעה כשאמר זאת. "אז את רוצה להתחיל?".

בסיום השיעור כשאספתי את דבריי, ג'ק פנה אליי ושאל, "אז הייתי גרוע כמו שחשבת?"
"בכלל לא," עניתי. והופתעתי לגלות שזה באמת היה נכון; הבנתי שג'ק היה הרבה יותר חכם ממה שהראה בלימודים.
הוא חייך ושם את הילקוט שלו על כתפו. "אז את רוצה שאאסוף אותך היום בשמונה בערב?"
"מה זאת אומרת?" לא הבנתי.
"אמרת שאת לא מכירה אותי כדי לבטוח בי," הוא ענה. "אז הבנתי את הרמז שלך, את רוצה לבלות איתי יותר זמן-"
"לא התכוונתי לזה ככה-" גמגמתי במבוכה והסמקתי.
"אז את לא רוצה לבלות איתי יותר זמן?"
"אני לא- רק אם אתה רוצה- כאילו אני לא מכריחה אותך לבלות איתי יותר זמן- לא התכוונתי לזה ככה-" המשכתי לגמגם במבוכה.
ג'ק חייך. "אז בשמונה היום?"
הבטתי בעיניו הכהות שהחזירו לי מבט כמעט מתגרה, כאילו הוא נהנה מהמצב אליו הכניס אותי ושמעתי את עצמי עונה, "בסדר…"