בלתי צפוי (פרק 2)

ישבתי על ספסל בפארק היחיד שהיה אצלנו בעיירה ועשיתי שיעורי בית במתמטיקה בשעה שמישל ישבה לידי ובחנה את האנשים מסביב בשעמום. מישל היתה החברה הכי טובה שלי מגיל עשר. לשתינו היה רק את עצמנו כחברות בבית הספר ואף אחת מאיתנו לא היתה מעורבת מדי בחברה. זה משהו שניחם את שתינו.
"עדיין לא סיפרת לי למה ג'ק גריימס דיבר איתך…" היא אמרה לי.
"אמרתי לך שאני לא יודעת…" עניתי מבלי להרים מבט.
"הוא כאילו התחיל איתך?" היא תקעה בי מבט מסוקרן.
"לא,"
"אז מה הוא אמר לך?"
"שום דבר מיוחד…" משכתי בכתפי.
"ממתי ג'ק גריימס מדבר עם בנות בגילנו? או בנות מבית הספר בכללי? בחיים לא שמעתי שהוא יצא עם מישהי." היא אמרה.
"אני בטוחה שהוא לא נזיר." אמרתי לה.
"אולי הוא הומו," היא אמרה אבל ידעתי שהיא לא מאמינה בזה.
שתקתי.
"היית מעוניינת לצאת איתו?" היא הביטה בי.
ניסיתי מאוד לא להסמיק. "לא יודעת…"
"זה אומר שכן?"
"מישל, תפסיקי. מי אמר שהוא מעוניין בי?"
היא משכה בכתפה. "יש עליו הרבה שמועות מוזרות. אותי הוא מפחיד," היא אמרה. "שמעתי שפעם הוא דרס חתול בכוונה ואז עשה רברס כדי לעלות עליו שוב. זה חולני."
שתקתי.
"ושיש לו קעקוע של שטן על הגב."
"ואיך נראה השטן?" שאלתי בלגלוג מסוים.
"כאילו של כת או משהו, שהוא סוגד לשטן…" היא אמרה בעילגות.
"הבנתי."
"את לא מאמינה לזה?" היא שאלה.
"לא," עניתי בפשטות.
"ממתי?" היא שאלה בספקנות. "תמיד פחדת ממנו גם."
"אני פשוט חושבת שאלה רק שמועות, ויש נטייה להקצין שמועות ולהתחיל להמציא אותם אחרי תקופה מסוימת." עניתי. "במיוחד כשיש עבר כמו שיש לג'ק."
"את יודעת מה אני חושבת?" מישל הביטה בי בחיוך יודע. "שאת פשוט מחבבת אותו…"
"תפסיקי."
"את מסמיקה!"
"לא, אני לא-"
"הייזל סמית' מחבבת את ג'ק גריימס," מישל אמרה. "מי היה מאמין?".

הייתי ילדה יחידה. גרתי עם שני הוריי שהיה לי איתם קשר די קרוב ושניהם תמיד הקפידו לתמוך בי לאורך השנים. שניהם תמיד עודדו אותי להצטיינות אך אף פעם לא דחקו בי; כשהתחלתי ללמוד בתיכון, המטרה שלי היתה להתקבל לאוניברסיטת פרינסטון. הציונים שלי היו צריכים להיות מעולים, לא הברזתי משום שיעור וכול מורה הכיר אותי אישית ואהב את המסירות שלי.
יש שם לאנשים כאלה: חנונים.
מישל לא היתה כמוני, היא לא היתה מצטיינת בלימודים, היא היתה בינונית ומעלה ואם היא היתה משקיעה קצת יותר, היא היתה מצליחה יותר בציונים שלה, אבל זה לא היה בראש העדיפויות שלה. היא אהבה לשחק. היא היתה בחוג הדרמה של בית הספר והיתה מככבת בהצגות שלה במשך השנה. אף פעם לא אמרתי לה את זה אבל חשבתי שהחלום שלה להפוך לכוכבת בהוליווד הוא קצת מטופש.
אבל לכולנו יש חלומות מטופשים, לא? חלק פשוט חולמים גדול יותר.
ביום הלימודים הראשון לאחר המסיבה שבה ג'ק ניגש אליי, הייתי לחוצה לקראת המפגש איתו. לא ידעתי מה עומד לקרות, ולא ידעתי אם אני מגזימה בתגובה שלי. אולי הוא בכלל לא ייחס למפגש בינינו חשיבות כמו שאני מנפחת את זה בראש שלי.
ישבתי בשיעור הראשון וחיכיתי בקוצר רוח שהוא ייכנס לכיתה, מסתכלת על כול תלמיד שמופיע בפתח הדלת בשעה שאני יושבת דרוכה במקומי בשולחן הראשון מול המורה. עיניי דילגו לדלת כול פעם שמישהו נכנס והרגשתי לחוצה.
אבל ג'ק לא הופיע. הוא לא הופיע גם לשיעור השני.
בשיעור השלישי הייתי במתמטיקה למתקדמים והוא לא היה איתי באותה כיתה. מישל לא הבחינה בהתנהגות המוזרה שלי וגם לא הזכירה את ג'ק מאז אותו יום בפארק. בקפיטריה היא סיפרה לי על ההצגה החדשה שהם אמורים להעלות לקראת החגים הקרבים והקשבתי לה בחצי אוזן על התפקיד שנתנו לה ולמה הגיע לה התפקיד הראשי ואיך היא פספסה אותו בגלל ג'ייני קית' הכלבה שתמיד מלקקת למורה.
לקראת סוף היום הייתי בדרך לשיעור ספורט במגרש ונראה היה שג'ק גריימס לא הופיע בבית הספר כלל. מצאתי את עצמי שקועה במחשבות עליו במשך כול סוף השבוע וכול היום בציפייה לראות אותו ואז…מה? מה חשבתי שעומד לקרות?
"סמית'!" לפתע קראתי צעקה רחוקה. עצרתי בשביל שהוביל לכיוון מגרש הספורט כדי לראות מי קורא לי וראיתי את ג'ק יושב על אחד הספסלים המרוחקים ומעשן. הוא הסתכל עליי.
"בואי," הוא צעק לכיווני.
היססתי. הרגשתי את דפיקות הלב שלי מגבירות את קצבן. "יש לי שיעור ספורט עכשיו…" קראתי אליו. האחיזה שלי בתיק התחזקה.
"תבריזי…" הוא אמר. בשבילו הברזה היתה כשגרה, בשבילי זאת היתה לא אופציה אפילו.
"לא…" נענעתי את ראשי לשלילה.
הוא חייך למראה התגובה שלי ולפתע קם מהספסל שלו והתחיל לבוא לכיווני. הרגשתי שהלב שלי עומד לקפוץ מהחזה.
"אז אני יכול ללוות אותך?" הוא שאל כשהגיע אליי, הסיגריה עדיין בידו.
"בסדר…" ניסיתי לא לגמגם.
התחלנו לצעוד יחד לכיוון המגרש.
"ואתה לא הולך לשיעור?" שאלתי אותו.
הוא שאף מהסיגריה. "שיעור ספורט לא נחשב אצלי כשיעור." הוא ענה בפשטות.
"ומה עם שיעור היסטוריה? או שיעור ספרות?" שאלתי. הוא לא הופיע לשני השיעורים הללו באותו יום.
הוא חייך. "את מבחינה בכול מי שמבריז משיעורים או שאני מיוחד?"
הסמקתי מיד. נראה היה שזה מענג אותו.
"את לא מבריזה משיעורים?" הוא החליף נושא.
"לא," עניתי.
"בגלל פרינסטון?"
הסתכלתי עליו מופתעת. "איך אתה יודע על פרינסטון?" שאלתי.
"כולם יודעים שאת מכוונת לשם…" אמר.
"זה לא בהכרח נכון…" אמרתי לו. אנשים בקושי הכירו את שמי.
"אז אני יודע שאת מכוונת לשם," תיקן את עצמו.
"איך?"
"אני קשוב לסביבה…" הוא קרץ אליי.
לא ידעתי מה זה אומר אז לא עניתי. הגענו למגרש וראיתי את שאר התלמידים נכנסים לחדרי הלבשה להחליף לבגדי ספורט.
"אז אני מגדיר את הליווי שלך למגרש הספורט כהצלחה," ג'ק העיף את הסיגריה לאדמה והביט בי. "את שלמה ובטוחה."
הסתכלתי עליו מבלי להגיב. הרגשתי דרוכה, הידיים שלי היו קפוצות והייתי יותר מדי מודעת לגוף שלי ולפנים שלי ואיך השיער שלי נראה.
"את לחוצה איתי…" הוא אמר לפתע. עיניו הכהות נעצו בי מבט.
"מה?"
הוא רכן לעברי וקירב את גופו אליי ומיד עשיתי צעד אחורה באינסטינקטיביות. הוא חייך.
הסמקתי שוב.
הוא הזדקף חזרה. "השיעור שלך עומד להתחיל, סמית'…" הוא אמר לי בחיוך קטן וטמן את ידיו בכיסיו. "נתראה".