בלתי צפוי (פרק 1)

ג'ק גריימס היה בחור שאף אחד לא העז להתקרב אליו. הוא היה ילד מבית הרוס, הורים גרושים ואבא אלכוהוליסט ואלים.
הוא היה הילד שישב מאחורי הכיתה וזרק מחקים על ילדים אחרים, וגנב עפרונות מאחרים שפחדו מדי להתעמת איתו, הילד שישב לבד בהפסקות ונראה היה שמעדיף ככה. כשהתבגר היה הנער שנכנס לקטטות כמעט כול שבוע, ההוא שעובדת סוציאלית ביקרה בביתו באופן שבועי, הנער ללא עתיד.
ג'ק גריימס היה ילד שבור. כולם ידעו זאת.
למרות שהוא היה בכיתה שלי מאז ומתמיד, בחיים שלי לא החלפתי איתו מילה. לא הכרתי אותו וגם לא היה לי שום צורך להכיר אותו. גם אני פחדתי ממנו כמו כול השאר, גם אני שמרתי ממנו מרחק כול השאר, גם אני חשבתי שהוא נער מתוסבך וכועס שאסור להסתבך איתו כמו כול השאר.
הייתי כמו כול השאר, עד היום שבו לא הייתי יותר.
זה היה ביום הראשון לשבוע השני של נובמבר, השנה האחרונה שלי בתיכון. זה היה יום סתווי וקריר מעט, סימן לבואו של הסתיו המבושש לבוא.
הייתי בדרך לבניין המדעים לשיעור ולקחתי את דרך הקיצור שהכרתי כי הייתי באיחור של עשר דקות, כשראיתי שלושה בחורה גדולים מהשכבה שלי שנטפלו אל קני רנדל. הם עמדו מעליו ושיחקו לו בשיער ובבגדיו והקניטו אותו. קני היה קטן וכחוש והבחנתי שמשקפיו זרוקים על הרצפה מאחוריו, הוא לא אמר דבר ורק נתן להם לעשות כרצונם בראש שפוף ומבט מבויש.
קפאתי במקומי כשראיתי אותם וזיהיתי את שלושת הבחורים כשלושה מנבחרת הכדורסל של בית הספר. בשעה שהסתכלתי עליהם דוחפים את קני ומפילים אותו ארצה כשהם מלגלגים בקולי קולות, ג'ק גריימס הופיע.
הייתי במרחק כמה מטרים מאחוריהם ואף אחד מהם לא הבחין בי מסתכלת עליהם.
ג'ק דחף אחד מהם מקני והכה בפניו באגרוף. הוא היה באותו גודל כמוהם ותנועותיו נראו מהירות וחדות כאשר הוא פנה לבחור השני ודחף אותו בעוצמה כזו שהדפה אותו אל הספסלים וגרם לו למעוד וליפול. הבחור השלישי מיד התקרב אליו כדי להתנפל עליו ולפתע ג'ק שלף דבר מה מכיסו והוא קפא במקומו ועשה צעד אחורה.
גם השניים האחרים הסתכלו על ג'ק במבטים מתעבים ולא התקרבו אליו.
"מתישהו המזל שלך ייגמר, פסיכופט אחד," אמר אחד מהם, ששמו היה קייל דין. זה היה הבחור הראשון שהוא הכה. האף שלו עכשיו דימם והוא מחה אותו בגסות. "ואז תקבל את מה שמגיע לך…"
"אני מחכה לזה בנשימה עצורה…" ג'ק ענה באדישות.
השלושה עזבו.
קני לקח חזרה את משקפיו והרכיב אותם חזרה כשג'ק משך בצווארון חולצתו והעמיד אותו על רגליו בתנועה אחת חזקה. לרגע חשבתי שהוא עומד להכות אותו גם, ונראה היה שגם קני חושב ככה כי הוא עצם את עיניו והתכווץ, אבל ג'ק שיחרר את חולצתו ורק אמר, "אם אתה לא תגן על עצמך, אף אחד אחר לא יגן עליך. אל תיתן לעשירים אידיוטים לעשות עליך טרור. אל תהיה פחדן."
ואז הוא הסתובב ללכת ופנה לכיוון שלי והבחין בי עומדת שם עם ספרים בזרועותיי ומביטה בהם, עדיין קפואה במקומי.
הוא נעץ בי את עיניו הפראיות לרגע קצר, אומד אותי, ואז פנה לכיוון השני והלך משם.
זה היה הרגע שבו שיניתי את דעתי על ג'ק גריימס.
לפתע הוא לא היה יותר ילד שכועס על כול העולם מלא בשנאה ואלימות, לפתע זיהיתי בו שמץ של רגישות ואנושיות שעד אותו רגע סירבתי להכיר בקיומו אצלו. לפתע הוא היה בחור שהגן על אחר וניסה לתת לו עצה, גם אם בוטה בדרכה.
התחלתי לבחון אותו מאותו יום, להסתכל עליו, פתאום התחלתי לראות אותו באמת. הוא כבר לא היה צל של דמות שעברה לידי במסדרונות אפוף ברכילויות ודיבורים, הוא היה בשבילי מסתורין.
ג'ק תמיד היה מסתובב עם שני חברים שהיו כמוהו, הוא בקושי היה מגיע לשיעורים וכמעט תמיד בילה את זמנו על הדשא בעישון ובדיבורים. הוא היה אדיש למורים ולשאר השכבה, לא היה מתייחס לשום תלמיד חוץ מחבריו, ולא ראיתי אותו מחליף מילה עם מישהו אחר.
עיניי תרו אחריו במסדרונות בית הספר ובמעט הזמן שבילה בתוך הכיתה, לפתע הייתי מרותקת על ידיו.
הוא היה גבוה וכתפיו רחבות, שיערו היה כהה ופרוע ועיניו פראיות. הוא התהלך בהליכה זקופה ומלאת ביטחון ובאופן מעט מעורר יראה. היו עליו הרבה שמועות שרובן היו שקריות ומעט קיצוניות אך גרמו לו להיראות מרתיע ובלתי נגיש.
מרוב שהסתכלתי עליו ובחנתי כמעט כול צעד שלו בסקרנות, הוא תפס אותי מביטה בו כמה פעמים והמבטים שלנו הצטלבו; אני הסטתי את עיניי בביישנות אבל ידעתי שהוא ממשיך לנעוץ בי את עיניו רגעים ארוכים אחר כך.
שבועות אחרי שראיתי אותו מגן על קני רנדל, היתה מסיבה אקראית בבית של אחד התלמידים מהשכבה שלנו. אני הייתי בו עם חברה טובה שגררה אותי לשם במטרה לערב אותנו יותר בשכבה.
אני לא הייתי מישהי מנודה מהשכבה ואף אחד לא נטפל אליי, אבל הייתי אף אחת. אף אחד לא ראה אותי. הייתי בחורה עם ציונים מעולים, שקטה ומופנמת שהתרחקה מצרות ומעיניים עוקבות. רציתי רק להשתלב כדי לא להיראות.
עמדתי לבד באחת הפינות של הבית כאשר שמעתי קול מאחוריי.
"את הייזל סמית'."
זה היה ג'ק. לא היה נהוג לראות אותו במסיבות כאלה.
"נכון…" עניתי לו. למה ג'ק גריימס פונה אליי?
"למה את עומדת פה לבד?" הוא שאל.
"אני עם חברה שלי, היא פשוט נעלמה לי," עניתי והרגשתי את עצמי מסמיקה ושנאתי זאת.
בנים לא באו לדבר איתי מיוזמתם אף פעם, אלא אם כן רצו להעתיק ממני שיעורי בית.
"היא לא נשמעת כמו חברה אמיתית…" הוא אמר וחייך מעט. הייתי כול כך המומה שהוא חייך אליי שלקח לי כמה רגעים ארוכים עד שעניתי לו.
"מה זאת אומרת?"
"חברות לא נוטשות חברות אחרות במסיבה, במיוחד כשזאת מסיבה שהן לא רגילות להיות בו."
"איך אתה יודע שאני לא רגילה להיות פה?" נעלבתי מעט.
"זה לא נכון?" הוא הביט בי, כאילו כבר יודע שהוא צודק. מישהו התנגש בו מאחור והדף אותו לכיווני ולפתע הוא עמד רק כמה סנטימטרים ספורים ממני. הוא היה קרוב מאוד, והוא לא ניסה לחזור על עקבותיו.
"אני…" גמגמתי במבוכה ובבלבול מהקרבה הפתאומית שלו ומסערת הרגשות שהתחוללה בתוכי. "אני חייבת לחפש אותה…" אמרתי והתכוונתי להסתלק ממנו כאשר הוא שם יד על הקיר מאחוריי וחסם את דרכי.
"את בוחנת אותי…" הוא אמר לי.
"מה?" גמגמתי מבלי להבין.
"את מסתכלת עליי כול הזמן בזמן האחרון," הוא חזר על דבריו. "למה?"
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר-" גמגמתי בתשובה והתחמקתי מעיניו.
"את כן יודעת." הוא אמר.
הרגשתי את נשימתו על פניי והרמתי את עיניי אליו לבסוף.
"אני רק-" לא ידעתי מה להגיד לו. לא ידעתי למה אני עושה זאת בעצמי.
"מה?"
"ראיתי אותך עם קני רנדל והשלושה האלה לפני כמה שבועות-"
"נכון, ראיתי אותך שם."
"למה עשית את זה?"
"למה עשיתי מה?"
"למה הגנת עליו? למה שתלך לריב עם שלושה בחורים לבד?"
הוא הסתכל עליי, בוחן אותי. "כי אני אוהב לריב עם בחורים עשירים מתנשאים."
"זאת לא הסיבה…" פלטתי.
הוא נראה מופתע מהתגובה וגבותיו התרוממו בעניין. "כן? אז מה הסיבה?"
שתקתי והחזרתי לו מבט נבוך, עדיין מבולבלת מדי מהקרבה שלו. עברו כמה רגעים שבהם לא עניתי ואז לפתע קול קטע אותנו.
"הייזל?"
זאת היתה מישל.
"את בסדר?" היא נראתה המומה מעט למצוא אותי עומדת עם ג'ק גריימס, במיוחד בתנוחה הזאת.
ג'ק הסיר את ידו מהקיר ומיהרתי להתחמק מהפינה שבה הוא דחק אותי לכיוונה של מישל.
"נסיים את השיחה הזאת אחר כך, הייזל." הוא אמר לי כשחלפתי על פניו והרגשתי את החיוך בקולו ותהיתי מה זה אומר. תהיתי למה הוא ניגש לדבר איתי.
למה ג'ק גריימס חיפש אותי?