בלי לדעת כלום, פרק 19; ים סוער.

הזבוב המחורבן החליט שאני כנראה הדבר הכי טוב שקרה לו במשך כל היום, כי הוא לא עזב אותי לרגע.
נפנפתי בידיי כל כמה שניות כדי לגרום ליצור הקטן לעזוב אותי לנפשי ולהניח לי להתרכז בשיעור המשעמם, שגם ללא הזבוב היה כמעט בלתי ניתן להתרכז בו.
"בואי תוציאי לי עין כבר עכשיו, נגמור את העניין , נסגור את הספרים ונלך הביתה…" שירי עיקמה את פיה ונעצה בי מבט רצחני בגלל תנועות ידי המוגזמות.
"מה אני יכולה לעשות לגבי הידיים שלי? הם נמשכות אליך כמו שהזבוב הזה נמשך אלי," אמרתי ונופפתי בידיי מול פניה.
"ששש… אני קולטת מילים חשובות," היא הצמידה את שתי כפות ידיי והורידה אותן.
"… ואני מזכירה שלכם, זה ללילה אחד בלבד.
אתם תישנו בחוף הכנרת בשקי שינה. הבנים בצד אחד והבנות בצד השני."
"כן בטח," שירי לחשה לי באוזן בגיחוך.
"אני יהיה המורה המלווה שלכם אז שלא תנסו אותי לגבי שעת שקט או לנסות למתוח בחזרה את יב' כי אני אצטרך לקום באמצע הלילה ולעצור את זה. וזה במילא לא ילך לכם יב' תמיד יותר טובים…"
צעקות כועסות נשמעו מצד הבנים.
"יהיה קר?" שאלות החלו לעלות מיד מכל רחבי הכתה והמורה אביטל השתיקה אותם במהירות.
"אני כבר אתן לכם דף עם כל הפרטים הנחוצים. אגב, אחרי הטיול יש לכם מתכונת בהיסטוריה. "
צעקות והתנגדויות נשמעו, "הי! זה תלוי בלוח מבחנים ואנחנו לא יכולים לשנות את זה! זה קרה גם למחזור שמעליכם שנה שעברה אז אל תרגישו צורך להתלונן כי זה לא יעזור! ליאור, חלקי את הדפים הסגולים שעל השולחן שלי. להתראות."
אביטל יצאה מהכתה כשהיא מלווה בצעקות.
לקחתי לי דף, הפרטים של הטיול היו רשומים בו. זה יהיה טיול לכיתות יא ויב, היציאה הייתה מתוכננת ליום רביעי הקרוב, כך שיש לנו יומיים להתארגן לטיול.
"חיכיתי לטיול הזה מכתה א'! אני באורות כבר שבוע!" שירי קמה מהכסא והתיישבה על השולחן שמולי.
"כן… האורות האלו שלך מדבקים לגמרי! אני מאושרת ואפילו לא יודעת למה אני מרגישה ככה." ציחקקתי ביחד איתה.
מזג האוויר ברביעי, לפי הדף צפוי להיות קריר. אנחנו נישן באוהלים על החוף אחרי יום שכולו מסלולים משותפים עם השכבה העליונה. הטיול יהיה מלא בזיעה, חול ואבק. אבל הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא שרון נמצא שכבה מעלי.
"את מקשיבה לי?" שירי חטפה לי את הדף מהיד, חושבת שזה מה שהסיח את דעתי ממנה.
"בקיצור, את מאמינה שנישן ליד הבחורים המסוקסים של יב' כשרק כמה מטרים בודדים מפרידים בנינו? אני כל- כך אוהבת את יב'!" אמרה במבט חולמני.
צחקתי, כשאני בתוך תוכי מסכימה איתה לגמרי.
"אני גוועת! בואי נצא לאכול בזה הרגע, לפני שאני אוכלת לך את הראש." שירי משכה אותי לקפיטריה.
שירי קנתה לעצמה טוסט ולימונענע קרה. התיישבנו על אחד הספסלים.
"מה קורה עם רון? יש התקדמות? לא ראיתי אתכם מדברים מאז אותו יום שישי, חוץ מזה שבכלל לא הזכרת אותו מאז. אמ', אם את לא תתחילי לדווח לי אני אאלץ לברר פרטים אצל עומר, מה שזה מפריע לי בכלל אגב."
רק התיישבנו והיא כבר החלה עם החקירה הצולבת שלה.
גילגלתי עיניים ולקחתי שלוק מהלימונענע שלה.
עיקמתי את אפי, הלימונענע הייתה חמוצה.
"לא שמעת כלום מהסיבה הפשוטה- כלום לא קרה מאז."
שירי הרימה גבה יחידה כאילו היא בספק על דבריי.
"אם את לא מאמינה את יכולה לשאול את עומר, אני בטוחה שרון מדווח לו על הכל"
עומר ורון היו חברים טובים ,מאז הגן, אני תמיד זוכרת אותם ביחד. את זוג השובבים שכולם כינו שימשון ויובב בחיבה גלויה.
אבל למרות זאת היה לי קשה לדמיין את רון יושב מול עומר לשיחת נפש..הייתי בספק שעומר יודע משהו.
"הי עומר!" שירי צעקה ונופפה לעומר שישב כמה ספסלים מאיתנו עם החבורה המתמדת, לא יכולתי שלא להבחין שרון לא נמצא שם.
"מה את-" קברתי את פני בשתי ידי והתכוננתי לגרוע מכל. שירי הייתה ידועה בחוסר טאקט שלה.
כשהרמתי את פני עומר התקרב אלינו כשחיוך ענק מרוח על פניו.
"מה נשמע?" שירי שאלה וזיק השובבות שהיה בעיניה נצץ.
"מצוין כמו תמיד! מה שלומכם שתיכן? לא ראיתי אתכן הרבה זמן…" עומר נעמד מולנו כשידיו תקועות בכיסים הקדמיים של מכנסי הגינס שלו.
הוא היה נראה כמו דוגמן.
"שלומנו מעולה," שירי קרצה לי, "רציתי לשאול אותך שאלה, אני לא יכולה לשאול את החברה הכי טובה שלי משום שהיא מסרבת לענות לי, אז אני נאלצת לשאול אותך עם כל המבוכה שבעניין." עומר כיווץ את עיניו, מנסה להבין לאן היא חותרת.
ואני שידעתי טוב מאוד לאן היא מנסה להגיע נעמדתי במהירות וגרמתי לשניהם להסתכל עלי. "אני חייבת ללכת," מלמלתי.
"או לא! את חמודה?! נשארת פה." שירי תפסה בידי והושיבה אותי לצידה בחזרה.
"עומר למה רון מתחמק מאמלי בזמן האחרון?" שאלה במהירות כדי שאני לא יצליח לקטוע אותה שוב.
"מה?" עומר היה כל כך מופתע שהוא מצמץ בעיניו בערך עשרים פעם לפני שענה.
"אני… רון לא…, " הוא הביט בי עכשיו. "אני אמור לדעת את התשובה לזה? לא ידעתי בכלל שהוא מתחמק ממך, יש בניכם משהו?"
ידעתי שרון לא סיפר כלום לעומר, גם אם הוא חברו הטוב.
אבל באותו הרגע שעומר שאל אם יש ביני לבין רון משהו בכלל, הבנתי שיכול להיות שדמינתי את כל זה. אולי זה היה בסך הכל רק משיכה חד צדדית. כל כך רציתי להאמין שיש בנינו משהו שהתחלתי לדמיין דברים. אויש.
"ואם יש? זה מפריע לך?" שירי שאלה בחשד את עומר המבולבל.
"עומר, אני מצטערת, שירי לא הבינה נכון משהו. אין ביני לבין רון כלום. ממש כלום. ואתה לא חייב לענות על השאלה של שירי, ברור שזזה לא יפריע לך…"
עומר הביט בנו ברצינות לשניה ואז צחק, "ברור שזה לא מפריע לי. אמ', את רוצה שאני אסדר לך אותו?" הוא החליף כיפים עם שירי ושניהם פרצו בצחוק.
ואני כמובן הסמקתי כולי.
"תפסיקו, זה לא מצחיק." אמרתי ונעצתי בהם את המבט הכי כועס ונעלב שלי.
"אנחנו צוחקים איתך אמ', קדימה. תחייכי. " עומר התיישב וחייך אלי בעדינות.
"אז, אתן יוצאות לכנרת? תצאו. יהיה כיף. תכננו הפתעות ענקיות לשכבה שלכם." אמר בצחוק ערמומי.
שירי כיווצה את עיניה, "מה אתם מתכוונים לעשות לנו?"
"לא משהו נוראי במיוחד. יחסית לשנים קודמות, אני מתכוון. הרעיון שלנו פשוט מאוד מקורי," אמר בגאווה. "מה אתכן? זה יהיה מצחיק, גם לנו עשו את זה שנה שעברה, וגם אתם תעשו את זה שנה הבאה. זאתי המסורת. "
נכון. כי שנה הבאה רון לא ילמד פה יותר.
הטיול של שכבות יא ויב כלל מסורת מפוארת ועתיקה מאוד. יב היו חונכים את יא שהגיעו לבגרות בכל מיני שיטות מקוריות. הייתה שנה אחת שיב' הפעילו את הממטרות שהיו באזור הדשא שישנו עליו.
"אם אתן ככ מפחדות אני יכול לפסוח עליכם," אמר לנוכח מבטינו.
"לא. אני רוצה לצבור כמה שיותר חוויות מהשנים האחרונות שלי, אני בטוחה שאחכ נצחק על זה." אמרתי בחיוך.
"מחשבה נכונה," עומר אמר.
"ועם כל הכבוד לחוויות, אני חייבת ללכת כי יש לי עכשיו מתמטיקה ובזמן האחרון אני לא ככ מסתדרת עם המקסימה הזאתי,"
עומר צחק, "אם את לא מסתדרת עם מתמטיקה את תמיד יכולה לבקש מרון עזרה. הוא גאון חבוי. ככה תתפסי שתי ציפורים במכה אחת." שירי ועומר החליפו מבטים מחויכים.
"לעזאזל אתכם, " אמרתי והלכתי משם.
לא ידעתי שרון גאון. בעצם חשבתי שהוא ממש מטומטם.
לא שהוא מתנהג כמו אחד, פשוט אני לא רואה אותו הרבה בבית הספר, אז הנחתי שהוא לא משהו בלימודים.
אבל עכשיו כשאני חושבת על זה רון הוא בדיוק הבנאדם שלא ילמד ויצטיין בכל זאת בהכל.
נכנסתי לשיעור מתמטיקה והתיישבתי מול המורה.
אלירן נכנס בדיוק אחרי והתיישב לידי, "שלום ילדה," אמר ונשען לאחור על הכסא.
"אתה אמיתי או חלום שלי?" פרעתי על עיניי ועשיתי עצמי מופתעת.
אלירן צחק, "גם אמיתי וגם החלום שלך."
"היית מת. אז? מה אתה עושה פה? אין לך איזו מכונית לחסוך אליה?"
"התגעגעתי מאוד, " אמר בשקט.
"אוי, אלירן. גם אני התגעגעתי אליך חבר! אתה רוצה שנצא היום לאנשהו?"
"מה?" אלירן עטה פרצוף מבולבל.
"התכוונתי שהתגעגעתי למתמטיקה"
התגובה שהייתה לי על הפנים הייתה כל כך מצחיקה כנראה, שאלירן דפק על השולחן מהתלהבות וגרם ללא מעט ראשים מסוקרנים להסתובב אלינו.
"סתם בצחוק. איך אפשר שלא להתגעגע לפרצופים שלך?!"
"לא מצחיק, חמור! לרגע חשבתי שעשיתי מעצמי צחוק גמור!
עכשיו שתוק אני מנסה ללמוד!" אמרתי לאלירן הצוחק.
המסדרון היה מלא בתלמידים רועשים שרק רוצים להסתלק הביתה. כמה תלמידים נתקעו באלירן והוא עשה פרצוף אבל לא אמר מילה. הסתכלתי עליו וחיכיתי להתנגשות הבאה שתגרום לו להתפוצץ. והיא אכן קרתה; "אם אתה לא תיזהר, ותתחיל לאמץ את העניים שלך כדי שיראו לאן הם הולכות, אתה תחטוף כל כך חזק ששנה שלמה אתה תצעק את השם שלי!" אלירן אחז בחולצה של השישיסט המבוהל והביט בו בעניים רושפות.
"אלירן! " צעקתי עליו אבל מבפנים התפוצצתי מצחוק.
"מה?" אמר לי כשהמשכנו ללכת ונער ברח משם מיד.
"אמ' הם פשוט חיות. הבחור לגמרי דרש את זה…"
"שוחר שלום ויפה נפש שכמותך,"
יצאנו לבחוץ, קרני השמש היו עדינות והם חיממו את פני ישר והרוח הקרירה פרעה את שערי.
חייכתי אל אלירן, "בא לי ללכת לים" אמרתי.
אלירן צחק, "אני מכיר אותך כל כך טוב שאני אפילו לא אנסה לשכנע אותך להבריז וללכת איתי לים. בכל מצב אני חושב שאני אעדיף לקחת מישהי שתסכים להיות עם בגד ים לידי…" אלירן מילמל בשקט אבל מספיק בקול כדי שאני אשמע. חצי חיוך שובב הופיע לו על הפנים והוא קפץ רחוק ממני מהר אחרי שסיים לדבר.
"אלירן! חכה חכה! אתה הולך לחטוף ממני!"
הוא ניפנף לי ביד כשהוא צוחק ויצא מהשער.
זיהיתי את שירי ואושר בין כל התלמידים שישבו על המדשאות שבחוץ, התקרבתי אליהם.
"אמלי! איך היה במתמטיקה?" שירי צחקה, וסימנה לי להתישב לידה. "אחרי שהלכת אני עומר המשכנו לדבר , והוא שאל עליך ועל רון…"
"רון? יש בניכם משהו?" אושר שאלה בעניין מורגש.
"אין בנינו שום דבר בכלל. וזה בדיוק מה ששרי אמרה לעומר, נכון שירי?"
אני ככ מקווה שזה מה שהיא אמרה לו.
"בטח, " אמרה לי במבט שהבהיר לי זה ממש לא מה שהיא אמרה לו.
החזרתי לה מבט נוקב שאמר שהולכת להיות לנו שיחה ארוכה אחרי זה על רון המהולל.
"אמלי?" הוא הופיע מאחורי כשחיוך חושש היה על פניו. הוא היה נראה מדהים עם הגינס הרפוי שלו וחולצה לבנה שהדגישה את הכתפיים שלו ואת הניגוד בין החולצה לבין עורו השזוף. "אפשר לדבר איתך רגע?" הייתי מופתעת מזה שהוא פנה אלי אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותו בכלל, אבל התאוששתי במהירות והינהנתי… שירי נתנה בי מבט צוחק וכשהסתובבתי כדי ללכת אחרי רון יכולתי לשמוע אותה צוחקת בקול. רון הוביל אותנו אל הגיפ שלו שחנה מחוץ לבית הספר.
רון נכנס למושב הנהג וסגר אחריו את הדלת, נכנסתי למושב שלידו בחשש מסוים. מה כבר יש לו לומר לי?
"אני לא יודע בדיוק איך להתחיל… " הוא הביט בי ועצם את עיניו.
"אני פשוט… אמלי, את מזכירה לי את עצמי, כשאני מדבר איתך אני מרגיש שאני מדבר עם מישהי שמבינה עניין , שחושבת על אותם דברים שאני חושב עליהם. אחת שמשדרת כמעט על אותו גל כמו שלי. וזה לא משהו שאני רגיל אליו. אני לא מוצא את השיח שהיה לי איתך אצל אחרים, אני אפילו לא מגיע לשיחות עמוקות כמו שהיו לי איתך עם אנשים שאני מכיר כל חיי, אבל איתך הגעתי אל השיחות האלו בחמש דקות הראשונות שפצית את פיך. הוא הביט לי בעניים והלב שלי היה כאילו חלק נפרד מגופי, חלק שלא הפסיק לדפוק במהירות.
הרגשתי שאני נמצאת באחד מהחלומות הפרועים שלי, שבו אני מדמיינת את רון מתוודה על אהבתו אלי. שקלתי ברצינות את האפשרות שקיימות מצלמות ברכב והחברים של רון נמצאים ברגע זה במושב האחורי, צוחקים עלי.
"אני מודה שהתחמקתי ממך בזמן האחרון, וזה היה בגלל שחשבתי שאני לא מפסיק לחשוב עליך בגלל היופי שלך וזה ממש עצבן אותי. אני לא רוצה להיות עם מישהי בקטע רציני בגלל שהיא יפה. מבינה? הרי הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי אותך היה כמה שאת יפה ואולי אני משוחד, אולי אני אוהב את מה שיש בך כי רציתי לאהוב.
אני לא חושב שאני מצליח להסביר-"
"רון, "קטעתי אותו והוא נאנח ישר ונשען לאחור בכסא.
חייכתי אליו חיוך רגוע שכזה למרות שמבפנים געשתי, והוא רק הביט בי ללא כל הבעה.
הגברתי את הרדיו ששידר בלחש על גלגלצ והתרווחתי כמוהו על הכסא כשעיניי עצומות. פתאום הרגשתי בנוח, כאילו הכסא הזה הוא המקום שלי.
"זה שיר יפה. מכיר אותו?" שאלתי וסובבתי את פניי אליו. הוא הביט בי וחייך את החיוך העקום והשובר שלו, "לא…"
"תקשיב לו,"
הוא נשען אחורה ועצם עניים, הסתכלתי על הסנטר המורם שלו העטור זיפים קטנטנים. באותו רגע רציתי ככ לגעת בהם ולהרגיש את החיספוס שלהם על אצבעותיי. ראיתי ברון את הגבר הכי דומיננטי בחיי למרות שהכרתי אותו רק לא מזמן. הוא הזכיר לי את דניאל של פעם שככ הערצתי. רון היה דומה לו בהרבה מובנים, שניהם היו מופנמים מאוד ושקטים אבל בתוכם היה עולם מלא וצבעוני. והיה רק צורך בקרבה אמיתית כדי לגרום להם להפתח ולשתף. דניאל, בדיוק כמו רון ,היה מהבחורים המאיימים שהיו רכים לאנשים הקרובים אליהם, רכים ומגוננים.
הוא היה ככ דומיננטי שחשבתי עליו הרבה ומתברר שגם הוא חשב עלי.
והוא אמר שאני יפה. הסמקתי והורדתי את עיניי מפניו במהירות.
השיר נגמר כבר והתחלף בשיר שקט אחר.
הבטתי כעת קדימה אל שאר המכוניות שהיו במגרש החניה אך יכולתי לראות את רון פוקח עניים ומסובב את ראשו אלי. עברו כמה שניות שקטות עד שהוא דיבר, "אמ' ?" הוא חיכה שאני הסתכל עליו ואז דיבר. "פשוט תסמכי עלי, אוקיי?" הוא הוריד את הבלם יד ויצא מהחניה של הבית ספר.
ציחקקתי בהיסוס, "רון? לאן אתה-?"
"חכי ותראי לאן אני נוסע…"
צחקתי למרות שהייתי מעט המומה.
אם שירי או מישהו אחר היה גורם לי להבריז מבית הספר אני דיי בטוחה שהייתי מכריחה אותו להחזיר אותי לשיעור. אבל רון עושה את זה ברגע זה ואני יושבת לידו ולא מתנגדת אפילו מעט. אני מודה שהייתי סקרנית ויותר ממעוניית להיות בחברתו ולראות לאן הוא מתכוון לקחת אותי.
"אתה מבין מה אתה עושה? אתה הראשון שגרם לי להבריז מבית הספר."
רון עצר ברמזור והביט בי מבולבל, "זאת הפעם הראשונה שאת מבריזה? אוה, מצטער, את רוצה לחזור?" חלף בעיניו מבט אשם אך הוא נעלם במהירות וספק אם היה שם בכלל.
"זה בסדר" , צחקתי, "פשוט כדאי לך שזה יהיה שווה את זה."
רון צחק בשובבות ,"את תאהבי את המקום- בטוח!"
"אוהב את מה?" ניסיתי להוציא ממנו מידע, אך
רון הגביר את הרדיו וחייך, "תורך עכשיו לשמוע מוזיקה"
הרגשתי כמו שלא הרגשתי הרבה זמן.
רון היה שקט כל המשך הנסיעה, אבל זה לא היה שקט של מועקה. הוא נסע וחייך אלי כל כמה דקות. ואני לא יכולתי שלא להחזיר לו חיוך כנה ואמיתי.
זיהיתי את הדרך שנסענו בה, זאת הייתה הדרך לים. היה ברור גם לרון שאני מזהה את זה כמובן, אבל לא אמרתי דבר, רק הבטתי דרך החלון והגנבתי מבטים לרון כל הזמן.
עצרנו קרוב לחוף והיינו בין היחידים שהיו בחוף.
אני ממש מקווה שאלירן לא יראה אותנו. זה יהיה לא נעים להסביר לו למה הלכתי עם רון לאחר שסירבתי לו.
חלצנו את הנעלים והשארנו אותם בגיפ.
"החוף הקר נעים כל פעם מחדש," רון אמר והתכופף להרים חופן חול בידו.
התקדמתי לעבר הים כשרון המשיך לעמוד מאחוריי. האוויר היה קריר ונשבו רוחות חזקות שהעיפו לי את השער לפנים. הגלים היו ענקיים והתנפצו במהירות עוד לפני שהגיעו לקו החוף. הרגשתי את רון קרוב מאחורי כשהבטי על הים. "גלשת פעם במזג אוויר כזה?" שאלתי והסתובבתי אליו.
הוא הסתכל על הים ועיניו היו רגועות.
"כמה פעמים. זה היה מעולה, המים הקרים דופקים לך את הגוף אבל המוח כאילו מתעורר. הפעם הראשונה שהעזתי הייתה בהתערבות. אני לא חשוב שהייתי מסוגל להיכנס אם לא הייתי חייב."
"מי מתערב על דבר כזה! אתם כאלו משוגעים!" צחקתי והתיישבתי כמו רון על החוף .
"התערבתי עם בן. אחת ההתערבויות הכי מטומטמות שלי, חייב להודות. אבל אני שמח שעשיתי את זה…"
"אתה הולך לספר לי על מה התערבתם או שתכריח אותי להתחנן? "
כשהוא צחק ראשו נטה אחורה והרוח פרעה יותר את שערו השחור. עינוי הירוקות בלטו.
"אוקיי, אני אספר לך אם את רוצה לשמוע. נסענו לים עם כמה חברים ובאותו הזמן היה קפוא בחוץ אז כמובן שחשבנו על דרך לגרום לאחד מאיתנו להכנס למים. אז עומר הציע שנשחק אמת או חובה.
רון היה משוחרר מאוד, דבר שלא מתאים לו, ואני רק פחדתי לעשות משהו שיקלקל את זה.
"כמובן שכולנו הסכמנו מיד. אז התיישבנו על החוף ובאיזה שהוא שלב בקבוק הבירה הצביע לכיווני. ידעתי שאני בצרות כי בן היה בצד השני.
הוא ביקש ממני להכנס למים הקפואים, ונכנסתי כי אנחנו תמיד עומדים במשימות של המשחק. שנאתי את בן על מה שביקש ממני לעשות. באותו הלילה הוא נאלץ לחזור בטרמים.
"ומה הייתה השאלה בעלת התשובה המיסתורית שלא היית מוכן לענות עליה והקרבת בשבילה את חום גופך?" שאלתי את רון המביט בים בשלווה.
"את לא מספספסת דבר מה?" הוא סובב את ראשו אלי וחייך.
"הוא שאל אם הייתי מאוהב…"
לא יכולתי לנתק את עיני מעיניו ולא יכולתי גם לשאול מה תשובתו, הרגשתי שרון נפתח אליו יותר מידי בשביל חודש שלם. לא העזתי לבקש ממנו תשובה לשאלה חודרנית כזאת…
"אם הייתי עונה לו, התשובה הייתה לא." ענה אחרי כמה דקות של שקט כשהוא ממשיך להביט בי וכך חסך לי לילות שלמים של נדודי שינה.
"אוה," נפלט לי ומיהרתי לסובב את ראשי המאדים לאט.
יכולתי להרגיש את חיוכו החמים של רון איפהשהוא מעל ראשי וזה נתן לי תחושה של שייכות. כשהוא החזיר אותי הביתה אחרי שבילינו את שעות הצהריים האחרונות בצפייה בים, הוא חיכה עד שנכנסתי לבית ומבטו הבהיר לי שהפעם הוא יישאר.