בלבול

יש לה שיער קצר, מתולתל, בתוספת לנמשים שמפוזרים על פניה והסומק, היא פשוט יפה וזה התיאור, יפה, כי יש אנשים שהמזל שיחק להם והיופי החיצוני שלהם מבטא את הפנימיות. אנחנו תמיד יושבות יחד בשיעורים, אלא אם כן אחת מהחברות האחרות שלה מעוניינת לשבת לידה, היא כמובן מסרבת, כי היא נחמדה אלי, אולי יותר מדי נחמדה, אבל אני מחייכת חצי חיוך מתנצל והולכת לשבת ליד חברה אחרת ואומרת שהכל בסדר וממילא רציתי לשבת ליד החלון.
אני מגבילה את עצמי בכמות המבטים שמותר לי לתת לה, אבל לאחרונה חשבתי שאני צריכה להגביל את עצמי גם בדיבור איתה, לא מזמן היא סיפרה לי שלאחת החברות האחרות שלה יש חבר חדש ואז היא נאנחה, גילגלה את עיניה ועשתה פרצוף חמוץ. כמובן, שאלתי מה קרה, היא נשכבה על הדשא בחצר בית הספר שלנו בייאוש "למה לי אין חבר כבר?" היא שוב נאנחה. המילים כאבו לי. כמובן, מגיע לה מישהו שיאהב אותה ויגרום לה להיות שמחה.
עמוק בתוכי רציתי שהמישהו הזה יהיה אני.
חשבתי שאני צריכה ממנה הפסקה, היא בלבלה אותי. מעולם לא חשבתי שאוכל… להתאהב בבחורה, היא אילצה אותי להתמודד עם שאלות – אני נמשכת לבנים? או לבנות? זו רק היא? או שאלו יכולות להיות גם אחרות? ואולי זה בכלל לא אהבה, אולי זה סתם קראש חולף ואולי בכלל אני לא נמשכת אליה, אולי אני אוהבת אותה כחברה מאוד מאוד טובה?
לא ידעתי את התשובות לכל השאלות האלו והן צפו בראשי כל יום, מאלצות אותי לתהות מי אני ומה לעזאזל לעשות. הראש שלי ניסה לעבוד בתרחישים אפשריים, בהנחה שאני נמשכת לבנים – היא רק משהו חולף ובהנחה שאני נמשכת לבנות, או לשני המינים – אני כנראה באמת אוהבת אותה ואם זה ככה אצטרך להתמודד עם העובדה שלעולם לא נהיה יותר מחברות, זה די כאב.
אז העדפתי לא לחשוב על זה, או לשתף אותה בכלל במה שאני מרגישה. אבל זה הלך ונעשה גרוע יותר, כי בילינו כל יום יחד ובכל יום, התאהבתי בה עוד קצת, עד שהרגשתי שאני עלולה להתפוצץ.