בלאד : השקרים של לוס פרק 47

עבר כבר חודש מאז שחזרתי לחיים, מאז שאסטרסה החזירה לי את האנושיות שלי. במשך החודש הזה הלוטוס הלבן והלוטוס השחור התחברו למשפחת לוטוס אחת, ג'ון וכול הצוות שלנו התחילו לעזור לי, לבלאד וולדאק לשחזר את הארמון שלו אחרי שג'קסון שרף אותו. לא רק אנחנו היינו עסוקים בלשחזר את הארמון של בלאד אלא גם השומרים וכול האנשים שגרים מסביב לארמון של בלאדליינס התחילו לשחזר את הארמון אחרי הטורנדו של בלאד.
לא דיברתי עם אף אחד, לא עם קיילה, לא עם ליאה ולא עם האחים סקיילרין, אפילו לא דברתי עם ג'סי. כולם נתנו לי את המרחב הפרטי שלי אחרי כול מה שקרה ואני לקחתי אותו בלי לשאול שאלות מיותרות. עם אלי זה כבר משהו אחר, אני לא מתכוונת לסלוח לו אבל אני לעולם גם לא אשכח אותו, הוא חלק מהחיים שלי, הוא האהבה הראשונה והאחרונה שלי, הוא הזיכרונות והחלומות שלי, הוא חלק ממני. יכול להיות שאני בעתיד אחזור לדבר איתו, הרי אם אני בעוד כשבע חודשים ילד את הילדה שלו הוא יצטרך להיות שם, להיות חלק מהחיים שלה גם בלי שאנחנו נהיה ביחד. אני לא יהיה אימא רעה, אני אתן לו להתקרב לילדה ולהיות לידה כול הזמן שהוא ירצה, אבל מה שאני מפחדת בעולם זה שהיא יום אחד תגלה באמת מה קרה. כי היא לא נולדה מהאהבה, היא נולדה בגלל ניצול, אני מפחדת שבכול פעם שאני אסתכל עליה אני יראה את אלי.
עכשיו הגיעה הזמן לחזור לחיים, יום ההולדת שלי הגיעה ודווקא אחרי שסיימנו לשחזר במהירות את הארמון, את החדרים, את כול הדברים שנשארו שלמים בלאד חשב לעשות מסיבה גדולה. הרחבנו את חדר הכניסה, שם תתקיים המסיבה. כול הבוקר משותללים פה הטבחים והמנקות, לא נותנים לי זמן לנשום. בלאד אמר לי שיום הולדת שמונה עשרה שלי הגיעה ואני לא צריכה לעשות כלום, אל תבינו אותי לא נכון, רציתי לעזור אבל אף אחד לא נתן לי. הם חושבים שההקרבה העצמית שלי לעולם הזה זה מעשה של גבורה אבל אני מסתכלת על זה מצד שני, ההקרבה שלי מצד אחד היה מתוך אהבה שהייתי אנושית ומצד שני של נקמה ושעמום כשאיבדתי את האנושיות שלי.
הזמנו את כול העיר העתיקה, את כול הארמון, כול מה שרצה להגיע ליום הולדת יכל להגיע ואני לא עצרתי בעדו, רוזלין כמובן הגיעה אל הארמון פעם אחת בשביל לשאול אם אני מביאה לאלי אישור להגיע ליום הולדת שלי, אחרי הכול הוא רוצה להיות חלק מהחיים שלי. כמובן שישר אמרתי לה שהוא יכול לבוא, אני לא בן אדם חרא, האנושיות שלי חזרה אלי, האהבה שלי כלפיו חזרה. רוזלין כמובן שמחה עד עמקי נשמתה וחבקה אותי, אבל זה לא הדבר היחיד שקרה בחודש האחרון. מחר בשעות הצהריים התקיים המלכת מלך ומלכה חדשים לבלאדליינס אחרי הרצח של אבא של קייטלין, ההלוויה שלו התקיימה יום אחרי ההלוויה שלי, נכחתי שם כמובן, בלי שאף אחד ידע כי התקשורת הגיעה לשם. אני וג'ון עמדנו בין העצים, בחשכה במקום שאף אחד לא יראה אותנו.
בתור מלכת הדם החדשה אני צריכה להיות נוכחת שם, ואני כמובן יגיע וייצג את אסטרסה בכבוד, אני צריכה גם להחזיר להם את העשרים אחוז כוחות שג'קסון גנב מהם ולא רק להם אלא גם לקיילה ולליאה שהן כבר יותר מחודש לא מחזיקות כוחות. אם ניתנה לי הסמכות לקחת ולהחזיר כוחות ובנוסף להתחיל חוקים חדשים, אף אחד לא אמר שחייב להיות רק דמפריית אחת ששולטת בכוחות הדם.
יצאתי מבעד למקלחת ולבשתי חלוק לבן, קשרתי אותו סביב המותניים שלי והבטתי אל עבר השעון, היה לי כה חצי שעה עד שכולם יבאו. השעה הייתה עשר בערב ורציתי לצאת לבדוק שהכול נראה בסדר וזה בדיוק מה שעשיתי. יצאתי מהחדר שלי והתקדמתי אל עבר אולם הכניסה המורחב, הוא נראה בדיוק כמו אולם הכניסה שהיה לפני זה. הטפט היה מנומר בצבע אדום, הרצפה הייתה בצבע שחור. הדלתות הקדמיות היו מפלדה, הבר היה בצד שמאל מהמדרגות, אותו בר שהיה לפני זה, צ'ייס, הברמן הפרטי של בלאד שחזר את הבר שלו לבד.
הוא עובד שם אז הוא הקים אותו בצורה שתיהיה נוחה לו, בצד ימין מהמדרגות העבות היה שולחנות פוקר, מאז ומתמיד שאני זוכרת את עצמי התעניינתי בפוקר וכשהגעתי בגיל שלוש עשרה לבלאד התחלתי לשחק לעומק, אחרי כשנה הצלחתי פעם ראשונה לנצח את בלאד בפוקר וזה לא היה דבר קל כמו שחשבתי. הסתכלתי על התקרה וראיתי את מערכת ההגברה שבלאד קנה, בוקסות שיותר גדולות מהגוף שלי בצבע שחור. המוזיקה הייתה עוד רועמת מעמדת הדי-ג'יי שכמובן היה וולדאק. הוא היה לבוש בלבוש ההיפסטרי שהוא אוהב ללבוש, הכול שחור אבל שחור שנראה טוב עליו. בלאד בדיוק ירד במדרגות כשהוא לובש חצי חליפה יותר נכון, הוא לא לבש מתחת לחליפה שום דבר חוץ משרשרת צלב הכסף שלו, המכנסיים היו לפחות חלק מהחליפה. הוא בדיוק כפתר את השרוולים שלו וכשהוא ראה איך אני לבושה אני התעצבן, הוא מפחד על כול צעד שאני עושה, יש לי אפילו שומרים מחוץ לחדר שלי בלילה. יש עלי צוות מעקב שבלאד שכר ואיים עליהם שאם משהו יקרה לי הוא ירדוף אותם על סף המוות שלהם. אני כבר לא יודעת מה לעשות בשביל שהוא לא ידאג כול כך אבל אני מבינה שזה רק מתוך אהבה.
"להתלבש, מיד!" הוא שלח אותי לחדר שלי, אני רק גלגלתי את עיניי וחייכתי. הלכתי אל החדר שלי ופתחתי את הארון שהיה במרתף של הארמון שלא נפגע בכלל, במרתף שמרנו את כול הדברים שאם יקרה משהו לארמון הוא לא יפגע, זה כאילו בלאד ראה את העתיד. השארתי לי שתי ארונות, אחד חגיגי ואחד עם בגדי יום-יום. השמלה שהוצאתי התאימה לי בדיוק לגיל שמונה עשרה, היא הייתה חשופה מספיק בשביל לגרום לאלי להוציא את העיניים מהמקום, זה בדיוק מה שרציתי לעשות. היא הייתה שמלה ללא שרוולים, קצרה וחשופה באזור החזה, עיגול גזור באמצע החזה והראה יותר ממה שהוא היה אמור להראות. פלג הגב העליון היה שקוף אבל באמצע הוא התחיל ללכת באיקסים סביב ריצרץ' שמגיע לגובה של מספר סנטימטרים. גם שם היה חשוף אבל האקסים הסתירו את פלג הגב התחתון שלי, הנעליים שלבשתי היו אולי בגובה של עשר סנטימטרים, שחורות בעלי איקסים גם שם בשביל להתאים אותם אל השמלה.
אחרי שהתלבשתי התחלתי לארגן את השיער שלי, ידעתי בדיוק איזה תספורת אני רוצה לעשות לעצמי, עשיתי סלסול בקצוות של השיער והשארתי אותו פזור, רק באזור הפוני החום הגבהתי אותו ושמתי קשת עם ניטים. זה היה יפייפה ואהבתי איך שזה יצא, הרבה יותר יפה ממה שדמיינתי, קצת מרושל באזור הסלסול אבל אהבתי את זה בדיוק בצורה הזאת.
התיישבתי בשביל לשים עיפרון שחור ואיילניר, שמתי אודם והשארתי את המסקרה לסוף בשביל שיהיה לי נוח יותר. בדיוק שהתכוונתי לשים את המסקרה שלי שמעתי את בלאד צועק שיש טקטוק בדלת. התעלמתי מהצעקות שלו ושמתי את המסקרה שלי בעדינות בלי למהר, על הריסים הארוכות והשחורות שלי. התבשמתי קצת באחד מהבשמים שגנבתי לבלאד ויצאתי מהחדר שלי, טורקת מאחורי את הדלת.
שריקה נשמעה לעברי שעמדתי במעלה המדרגות והדלתות היו סגורות, השורק היה צ'ייס שעבד כברמן אבל בדיוק באותו הרגע בלאד נעץ בו מבט וגרם לו להוריד את העיניים ממני, השפלתי את מבטי וצחקתי "אני באמת נראת טוב בשמלה הזאת?" בלאד נעץ בה מביט והניד את ראשו לשלילה.
"אין מצב שאת לובשת את השמלה הזאת." ברגע שהוא אמר את זה הבנתי שאני נראת טוב, הקנאה שלו פשוט עולה לו לראש. ואולי כי הוא דאג שיהיו יותר מידי עיניים מכוונות לחזה שלי, וזה לא בדיוק הפריע לי.
" אני חייב לשתות." בלאד נעמד מהכורסות שהיו מפוזרות ליד שולחנות הפוקר וניגש לצ'ייס "עכשיו." צ'ייס התחיל למלא לו את הכוס בוודקה חריפה ואני רק הסתובבתי לכיוון הדלתות ולקחתי נשימה עמוקה. היום הולדת שלי הגיעה וכולם מחקים שאני אפתח את הדלת, הפעם זה היה תורי לפתוח את הדלתות.
פרסתי את ידיי לצדדים וביחד נפתחו הדלתות, היה שם גל של אנשים שהכרתי, אנשים מהעיר העתיקה, ערפדים ממועדון סנאק. חייכתי חיוך שלם והתחלתי לרדת במדרגות שכולם התחילו להיכנס לארמון ולרחבת הכניסה, וולדאק שהיה אחראי על המוזיקה הדליק שיר שגרם למוח שלי לקפוץ מהאוזניים מרוב החוזק אבל רק הנדתי את ראשי לצדדים. הראשונים שנכנסו היו כמובן השומרים והראשויות העליונות, ג'ון וג'סי היו בניהם והם אלו ששמתי לב אליהם ראשונה.
"מזל טוב ילדונת, טוב כבר לא ילדונת." נישק אותי ג'סי בלחי וג'ון נישק אותי על הראש, חייכתי לעברם ונתתי להם לעבור אל תוך האולם, לא אמרתי שלום לכולם אלא לאנשים באמת חשובים לי והיה לי אכפת מהברכה שלהם. רוזלין ורקס היו השניים לברך אותי, הם ברכו אותי במזל טוב ובברכה שהייתי קצת ארוכה ומהירה ולא בדיוק שמעתי אותה מרוב המוזיקה, רק אמרתי תודה והמשכתי להבא בתור, שהיה אלי.
"מזל טוב, יום הולדת שמונה עשרה." הוא אמר ואני אפילו לא הסתכלתי עליו.
"תודה." אמרתי בלי להראות רגשות במילה.
"תראה אותה אומרת שלום לשומר הערפדים המזדיין הזה ולא לנו." ברגע ששמעתי את הקולות האלה היה אפשר לשמוע אתה צרחה שלי עד הארמון של בלאדליינס, עצרתי במקומי מסתובבת באיטיות לכיוון ג'ראררד ולטו שעמדו למטה, מתחת למדרגות שמובילות אל הכניסה וקרודילה הייתה בניהם, עישנה סיגרה.
"אלוהים אדירים." לא היה לי אכפת בדיוק מהמוזמנים האחרונים, פשוט כמשמעו טסתי לעברם, קפצתי עם נעלי העקב הגבוהות שלי והשמלה הצמודה שלי לידיים של ג'ראררד שכבר החזיק אותם למעלה, בפעם האחרונה שראיתי אותם היה לפני כחודשיים או אולי יותר, בפעם ההיא ששון הזמין אותי לסנאק ואיזה ערפד מזדיין נשנש את הגרון של קרודליה אבל עכשיו היא נראתה הרבה יותר טוב.
"אני לא מאמין, עברו כול כך הרבה דברים, שמענו עליך כול כך הרבה דברים. מתת חזרת לחיים, שוב פעם מתת ושוב פעם חזרת לחיים רק הפעם בתור מלכה הדם החדשה." אמר לטו.
"לא היה לי זמן להודות שלך שהצלת אותי מהמוות, תודה." קרודליה הודתה לי ואני הנהנתי והתחלתי לעלות במעלה המדרגות, מושכחת אותם אחרי. אחרי שבאמת אמרתי לכולם תודה שהם באו, עברתי כמו רוח בין כולם ואמרתי להם תודה שהם באו והקשבתי לברכות שלהם התפנתי לחברים שלי שישבו בבר סביב צ'ייס ושתו, בניהם היה אלי. בלאד וג'ון היו עם רקס והם באמת נראו כמו משפחה אחת גדולה, שאר הערפדים מהעיר העתיקה פשוט התחילו לרקוד למוזיקה של וולדאק.
"חשבתי שאמרת שאת לעולם לא תלבשי את השמלה הזאת, אמרת שהיא חשופה מידי." רקדתי לצידו של ג'ראררד יחד עם לטו וקרודליה, הבטתי לכיוון השמלה שלי וחייכתי כשראיתי מבטים ועיניים קורצות לכיווני, ערפדים שנראו יותר מידי טוב התקרבו ושמו את ידיהם על הגב שלי, אבל ברגע שראו את מבטו של בלאד הם ברחו כמה מטרים לכיוון המדרגות. הרמתי את ידיי באוויר והנדתי את המותניים שלי, משתלבת עם המוזיקה.
"עוד חודש תהיה לי חתיכת בטן, אני רוצה ללבוש את השמלה כול עוד יש לי זמן." אמרתי ובדקה אחת יכולתי לראות את בלאד עומד לידי, רוקד ונועץ את מבטו בג'אררד. ג'אררד עצר לרגע אחד והביט בבלאד, שואל במבטו מה קרה.
"אתה קנית לה את השמלה הזאת?" הוא שאל בעיניים פעורות.
"בלאד תרגע אני לא ילדה קטנה, אני בת שמונה עשרה. זה לא שאני מסתובבת עם השמלה הזאת כול יום." נגעתי בכתפו של בלאד בשביל להרגיע אותו אבל הוא רק תפס במותניי והקריב אותי לגופו, מחביא אותי מבעד לג'ראררד בעודו נועץ בו מבטים ומרחיק אותו ממני.
"כן בת שמונה עשרה ובהריון." נפחתי את לחיי ונשפתי בבוז.
"כן." אמרתי והשפלתי את ראשי, הולכת מבלאד לכיוון הבר כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הסוכרייה. קיילה וליאה ישבו כבר בבר בזמן שהן דיברו על רוי וארינה, שון דיבר עם בלאד ושתה איתו ואני באתי וקפצתי אל הבר, מתיישבת על הרגליים לכיוון צ'ייס שרק צחק מהשיחה המפגרת שלי עם בלאד.
"תרגעי, הקנאה של בלאד לפעמים גורמת לו להפוך למשוגע." אמר צ'ייס ומזג וודקה לאחת הכוסות, מביא אותי לאחד הערפדים ממועדון סנאק, הוא לוגם כוס של דאבל שוט ומחייך לעברי, קורץ והולך בחזרה לשולחן הפוקר שלו.
"יום אחד אני יהרוג את בלאד בכוחות עצמי אני נשבעת." אמרתי והסתובבתי לכיוון ליאה וקיילה, "אתן לא אוהבות את השמלה?" שאלתי והן הביט בו לרגע אחד ואז הסתכלו על הגב הפתוח שלי.
"השמלה מושלמת." הן אמרו בפה אחד ולקחו לגימה מכוס של השוט שלהם, ליאה הסתובבה לכיוון שון ונגעה לו בכתף, שון התנתק לרגע אחד מהדיבור שלו עם אלי והסתובב בשביל לנשק את ליאה. הם נראו כול כך אוהבים שפשוט חייכתי אליהם וגיחכתי,הם היו מאושרים ואני בטוחה שזה יחזיק הרבה זמן, וזאת לא אהבה חד-צדדית כמו שהייתה אצלי ואצל אלי. ראיתי שהוא מביט בי מזווית העין שלו, הרמתי את עיניי והבטתי בעיניים הירוקות שלו דרך הריסים השחורים והארוכים שלי. לא רציתי להמשיך להביט בו אבל המבטים שלנו לא התנתקו, אחד מאיתנו היה צריך לנתק את הקשר הזה אבל אף אחד לא העיז, הייתי רוצה לחזור לאותם ימים שבהם הוא היה אומר לי שהוא אוהב אותי ואני ידעתי שזאת הייתה האמת, אבל מאז גיל שש עשרה שלו הוא אף פעם לא אמר לי את המילים האלו, עכשיו חזרו לו הזיכרונות ואין לי מושג מה הוא מרגיש כלפיי.
"המזל שלי," הרגשתי איך המבט מתנתק וידיים תופסות אותו ומושכות את הראש שלי אחורה, שפתיים גדולות מנשקות אותי על האף וגורמות לי לצחוק. ידיים אחרונות עטפו את מותניי וחיבקו אותי, הייתי צריכה להסתובב רק בשביל לראות מי זה היה כי לא בדיוק ידעתי. אבל אחרי שהבנתי איך הוא קרא לי ידעתי מי זה היה.
"דין, לי." אמרתי והם ביקשו מצ'ייס משקאות לשולחן הפוקר, מסכנים הם נבחרו להיות המלצרים של שולחן הפוקר של בלאד. כשזרקתי את ראשי לכיוון שולחן הפוקר ראיתי שבלאד חזר בשביל לשחק איתם.
"את באה לשחק?" שאל דין, הוא אף פעם לא שיחק איתי אבל תמיד כשהוא היה משחק הייתי יושבת לידו ומביא לו מזל, בגלל זה הוא קורא לי המזל שלו. לי שהיה לצידו צחק ולקח את הכוסות עם המשקאות החריפים בידיו.
"לשחק? נגדה?" הוא הרים גבה בתהייה.
"כן, למה לא?" שאל דין בבלבול אבל לי רק הגניב אלי מבטים ואני צחקתי, הם תושבים מאוד וותיקים של העיר העתיקה, הם מכירים אותי ואת בלאד הרבה מאוד זמן. פחות ממה שג'ראררד ולטו מכירים אבל הם היו מבין הוותיקים.
"בשביל לשחק נגדה אתה צריך להיות ברמה של האלופים, בלאד לימד אותה והיא נצחה אותו." כן, זה, טוב כן אחרי שבלאד התחיל ללמד אותי לשחק בגיל ארבע עשרה התחלתי לנצח אותו במשחקים הראשונים. הוסיפו אותי לליגה האלופה כבר בין המשחקים הראשונים שלי, הם קראו לי הציידת גם בקלפים כי הייתי צדה את הכסף בכול סיבוב שהיה לי מזל מבחינת קלפים, אף אחד לא בדיוק ראה אותי דרך פוקר פייס שלי.
"אה זה בסדר, את לא צריכה לבוא לשחק. לא באתי בשביל להפסיד את הכסף שלי." צחקתי ונתתי להם ללכת. התכופפתי בשביל להרים בקבוק וודקה מהמדפים של צ'ייס וברגע שהתחלתי לפתוח אותו הרגשתי את היד שלי מעיפה את הבקבוק באוויר, הסתכלתי על היד שלי והזזתי אותה. הבקבוק נשבר וכול הוודקה הייתה על הרצפה, כשהרמתי את עיניי בשביל לראות מה קורה ראיתי את כף ידו של אלי מושטת לעברי, שכחתי שהבן זונה הזה שולט בכוחות הדם. קפצתי מהשיש והלכתי לכיוונו, מניחה את כפות ידי על הבר ומתקרבת אליו ככה שאפים שלנו היו כה קרובים שיכולתי ממש לנשק אותו. העיניים שלו דקרו אותי ולי היו את המילים היחידות שעמדו על קצה הלשון שלי "אני באמת שונאת אותך." אמרתי והסתובבתי בשביל לקחת עוד בקבוק וודקה אבל הוא נחטף על ידי צ'ייס.
"מה?" שאלתי מופתעת.
"לוס, את בהריון," הוא אמר ואני כיווצתי את הגבות שלי, "אסור לך לשתות."
"מה?!" צרחתי אליו והבטתי בו בפרצוף עצוב, מיהרתי ללכת לקיילה וחיבקתי אותה. למה אסור לי לשתות? זה לא הוגן, אני אוהבת לשתות, אני אוהבת את הלימונדלייק שלי על הבוקר, אני אוהבת את הוודקה עם האקסל ביחד בכוס, אני אוהבת לשתות בכול בוקר בשביל להתעורר.
"כול הכבוד ברמן, מצאת למי לומר שאסור לה לשתות. זה כמו לקחת ממתק מתינוק." אמר קיילה וליטפה את השיער שלי, התינוקת הזאת עומדת להרוס לי את החיים.