בלאד : השקרים של לוס פרק 51

לכולם הייתה שאלה אחת שרצו לשאול אותי ואת ג'ון, שאלה אחת שסקרנה את כולם והפך את לא העז לשאול אותנו, ועכשיו הגיע הזמן לגלות את האמת. לגלות הכול, איך התחילו השקרים, איך התחיל המשחק עם המוות ואיך הפכתי להיות מכונת ההשמדה המושלמת.
ישבנו בחדר הישיבות, כולם, אני, בלאד, ג'ון, ג'סי, רוזלין, רקס, אלי, קיילה, ליאה,שון, ארינה ורוי.
כולם ישבו סביב השולחן העגול עם כוסות קפה לצידם ורק אני ישבתי על ברכיו של אלי והנחתי את הרגליים שלי על השולחן, ידיי היו סביב צווארו והסתכלתי עליו בחיוך, כי הוא היה הראשון שרצה לדעת את התשובות. אני לא מאשימה אותו, אחרי מה שהוא עבר, אחרי מה שאני עברתי, אחרי כול מה שכולם עברו, הגיע הזמן לתשובות ואני לא התנגדתי לתת אותם וכך גם ג'ון.
זה היה כשבוע לאחר ההכתרה, אני ואלי רצינו לבלות קצת זמן ביחד אז נסענו מחוץ לעיר העתיקה ולממלכת בלאדליינס, נסענו לווישינגטון בשביל חופשה ושם השלמנו עם כול הדברים. הוא שאל אותי את אותם שאלות שעומדים לשאול אותי כאן אבל אמרתי לו כשיגיע הזמן נענה לו, כמובן שהוא במשך שבוע לחץ עלי שאני אספר לו עד שבסוף התעצבנתי ואמרתי לו שילך להזדיין.
חלק מהחופשה גם דיברנו על מה שנמצא לי בתוך הבטן, הילדה שבעתיד תיוולד והיא תהיה סיום המשימה שלי, החלטנו שחוץ משם, לא נחשוב על שום דבר עד שהיא תיוולד.
השם כבר קיים, עכשיו הגיע הזמן לחכות לתינוקת.
"לוס, ג'ון כולנו כבר סקרנים לגלות איך זה התחיל. איך כול המבצע של חיפושים אחרינו התחיל." אמר רקס ואני הגנבתי לג'ון חיוך וקריצה, שתקנו מספר דקות בשביל לתת להם להתבשל קצת במתח אבל לבסוף ג'ון פער את פיו בשביל לספק להם את כול התשובות שהם חיכו להם.
"אז ככה, זה התחיל בכך שגירשו את לוסי מבעד לארמון של בלאדליינס, הייתי חלק מההחלטה הסופית. כשהיא הגיעה לעיר העתיקה הגעתי אליה ולקחתי אותה תחת חסותי, אבל זה היה לאחר שבלאד לקח אותה תחת חסותו. היא הייתה בת ארבע עשרה אבל אלוהים היא הייתה ציידת, בהתחלה היא אמרה לי שהיא לא רוצה לקחת חלק בבגידה בבלאד, אחרי הכול הוא הציל אותה.
כמובן שכיבדתי אותה על ההחלטה שלה, היא הייתה נועזת, צינית, וידעתי שאני חייב לקחת אותה. אז בניתי את מתחם של ציידי הערפדים ושכנעתי אותה להצטרף, אמרתי לה שיש הרבה בני אנוש שנהרגים בכול יום כי אף אחד לא שומר עליהם. היא כמובן הצטרפה, ככה נולדו ציידי הערפדים." סיפר ג'ון את ההתחלה שכבר ידעתי אבל היא הייתה אמורה לצאת מפיו ולא מפי, כי אני לא זאת שבנתה את התוכנית, ג'ון היה. אני הייתה הכלי במשפט השחמט, אני הייתי המלכה החזקה ושלטתי בכול צעד בתוכנית הזאת. אבל השנה הכול הלך חלק אבל אז זה התחיל להשתבש כשהתחילו לי הרגשות לאלי.
"כמה חודשים לאחר מכן התחילו שמועות, הרבה שמועות, אחד מהם היה שרוזלין ורקס חיים, השנייה הייתה שאלי גרין מסתיר אותם והשלישית הייתה שבלאד הוא החוטף. הם כמובן שלושת השמועות שהתעמקנו בהן. מיד לאחר מכן התחילה התוכנית, ההתחלה של התוכנית הייתה להיות כמה שיותר לצידו של בלאד, אז בשביל שהוא יבטח בי התחלתי לקחת משימות בלוטוס השחור והמשימה השנייה שלי הייתי היא לתת רייטינג לציידי הערפדים." אמרתי והעברתי את זכות הדיבור לג'ון.
"השגתי את כול שמות הערפדים שהם בני החסות של אלי, לוס עקבה אחריהם במשך חודשים והתחילה להבין שחלק מהם לא זקוקים להגנה של שומרי הערפדים, הם מושחתים. אז לוס התחילה להרוג אותם, ככה התחילו משחקי המוות שלה. כמה שבועות אחרי תחילת המשחק אלי התחיל לשים לב שערפדים שלו נרצחים וככה לוסי השיגה את תשומת הלב שלו."
"בפעם הראשונה שפגשתי את אלי," הבטתי לעבר כולם והשפלתי את מבטי, ממצמצת בעיניי בשביל להיזכר יותר טוב, "הוא לא זיהה אותי, הוא פשוט הצמיד את האקדח שלו לראש שלו. בהתחלה התחלתי לצעוק עליו ולשאול אותו מה הוא עושה, הוא ענה לי במכירים?" אמרתי את זה ככה שזה הישמע כשאלה, זה היה אחד הזיכרונות שלי שחזרו אלי כשאיבדתי את האנושיות שלי, והוא היה גם אחד הזיכרונות המרכזיים שלי.
"הבנתי שהוא לא זוכר אותי ומשהו קרה, הרי התחילו שמועות ששומר ערפדים קר, אכזר וחסר רגשות נולד. בהתחלה חשבתי, אמרו נולד כנראה שזה ילד או משהו לא ככה? אבל לקח לי כמה רגעים כדי לקרוא את המבט שלו, לראות את העיניים שלו ואז נפל לי האסימון שנמחקו לו הזיכרונות. אז עניתי לו בקול שאני מכירה שאני היא ציידת הערפדים ואנחנו ניפגש בעתיד, וטוב זה מה שקרה." אמרתי והסתובבתי להסתכל על אלי, הוא לקח את כף ידי ונישק אותה בעודו ממלמל אל תוך כף ידי את המילה 'מצטער' אני מושכת בכתפיי ומנשקת את הלחי שלו כי הגיע הזמן של ג'ון לדבר.
"לוסי הגיעה אלי, אמרה לי שאלי גרין לא זוכר אותה, היא אמרה שנמחקו לו הזיכרונות. בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת עלי ואז ראיתי את המבט המופתע שלה והבנתי שזה רציני.
זה היה בסביבות השעה חמש אם אני לא טועה, מחמש עד הבוקר שלמחרת ישבנו בסיפרייה וחיפשנו על אודות הזיכרון, בשלב מסוים נרדמתי וכשהתעוררתי בבוקר, השמש כבר זרחה וראיתי מה קורה מסביבי. ספרים היו מבולגנים בכול רחבי הסיפרייה של הראשויות העליונות. ארונות וכוננות ספרים היו על הרצפה וחלק מהם היו שבורים, בהתחלה חשבתי שעברה פה סופה עד שמצאתי את לוסי רצה על התקרה עם ספר ביד. חשבתי שאני הוזה אבל אז היא קפצה על הרצפה והצביעה לי על הספר. היא אמרה שזה קשור לטראומה וצריך למצוא את ההורים שלו. שאלתי אותה אם היא מוכנה לחפור לתוך הסודות העמוקים של בלאדליינס, להמר על החיים שלה. ואז אתם יודעים מה היא ענתה לי?" קפצתי ממקומי ודפקתי את ידיי בשולחן, זכרתי בדיוק מה הייתה התשובה שלי והיא הייתה מביכה, לא רציתי שג'ון יספר אותה אבל הוא חייך כמו ילד קטן ואיים שהוא יספר. הנדתי את ראשי והוא הנהן, דיברנו רק בעזרת המבטים שלנו וצעקתי לו בכול הכוח שלי בעזרת עיניים פעורות שהוא לא יספר אבל הוא לא השתכנע, הוא רצה בכוונה להבין אותי.
"לא," הנדתי את ראשי שוב.
"כן." הוא אמר חד וחלק ואני המשכתי להניד את ראשי.
"לא, לא, לא," נעמדתי על רגליי, "נו ג'ון אל תספר, הייתי לעזאזל בת ארבע עשרה, זה מביך אחרי ארבע שנים." שלבתי את ידיי והתיישבתי על בירכו של אלי, תפסתי את החולצה שלו באצבעותיי והטמנתי את הפנים שלי בחזו, מסתתרת מפני המבוכה כי הרגשתי שהוא מתכוון לספר את זה לכולם.
"היא אמרה לי שהיא מתגעגעת לחיוך. שאלתי אותה על איזה חיוך מדובר, היא ענתה לי כשהיא הייתה משחקת עם אלי כשהייתה קטנה הוא היה מחייך את החיוך שלו ועכשיו הוא קר, קר עד כדי כך שהיא רוצה להרוג אותו." מיד התחילו כולם לעשות קולות של 'או' כאילו אני ילדה מאוהבת, כאילו כן הייתי מאוהבת אבל גם התגעגעתי לחבר הכי טוב שלי מאז שהייתי קטנה. אלי ניסה להרים את ראשי אבל הנדתי את ראשי, הקוקו הגבוה שהיה על ראשי הטלטל לצדדים ודגדג את עורפי.
"את באמת אוהבת את החיוך שלי?" הרמתי את ראשי והסתכלתי אל תוך עיניו.
"כן." אמרתי בקול עצוב ועקמתי את שפתיי לחיוך עצוב, אלי חייך שוב את החיוך שכול כך אהבתי ונישק אותי, אהבתי להרגיש אותו ככה, בצורה הזאת ואהבתי את הקפיצה האמונה שלי מלפני שבועיים. לא התחרטתי עליה, הפסקתי לחיות בעבר ולהתחיל לחיות בהווה כי העתיד הוא קרוב, הוא יכול להיות עוד דקה, עוד שעה, עוד יום ,עוד שבוע, עוד שנה ועוד.
"ככה התחילה התוכנית. יום אחד התחילו שמועות שמתחילה מלחמה בין שומרי הערפדים לבין ערפדים שנגד בני אנוש. הראשויות העליונות שהיו חלק מהתוכנית התחילו להציע לפעמים לצרף למלחמה את ציידי הערפדים, אחרי זמן מה של שכנועים הם התחילו לעבוד על אלי והוא התקשר ללוסי והבנות. משם הכול התחיל." סיפר ג'ון, מכאן התחיל כול הסיפור שלי.
"ברגע שעבדתי לצד אלי התחלתי כבר לבדוק אותו, אם השמועה נכונה ואם הוא באמת מסתיר את ההורים שלו אבל אחרי זמן קצר, ממש כמה שעות הבנתי שהוא לא. אז עשינו מניפולציות, על אלי ועל בלאד שאחד מהם יתחיל לספר דברים אבל אף אחד מהם לא ידע כלום. אחרי כמה שבועות התחילו בעיר העתיקה שמועות על סחר כוחות, הסוחר הוא וולדאק ודרכו הצלחתי למצוא את את המפעל. קפצתי על המשאית שהגיעה ונסעתי למפעל. שם ראיתי את המכונות ושם גם פגשתי את סמית', אח של ריקון מלך הדם. הוא לימד אותי על משפחת הדם ועל המכונות. ואז גיליתי שטרייסון המודיע שלכם אז התחלתי להתאמן כי הייתי לי הרגשה שיקרה משהו והמשהו הזה קרה, ג'קסון הרג את טרייסון מול העיניים שלי ואז רוזלין הופיעה. ככה הגעתי לכאן בשביל להציל אתכם מגורדון. משם אתם כבר יודעים מה קרה." על כך שאיבדתי את האנושיות שלי, ואז חשבו שאני מתה וחזרתי, ואז באמת מתתי ושוב חזרתי לחיים. אבל ברגע שהרגתי את ג'קסון לא היה שום דבר מעניין.
"ואו, את כול התוכנית נבנתה על כך שתצליחו לשלוט באלי?" לרגע אחד לא הבנתי מה רוי שאל, הבטתי לכיוון ג'ון ושנינו חשבנו לרגע על זה.
"כן." אמרתי בפשטות.
"רגע, אז איך הצלחת למצוא אותנו? איך ידעת שאנחנו נמצאים בהרים הקרים?" שאל רקס ועל זה ג'ון כבר לא יכל לענות רק אני ובלאד, או יותר נכון רק אני כי אני הייתי זאת ששלטתי בג'קסון ובמחשבות שלי, יכולתי לשלוט גם בתשובות שהוא אמר לי.
"בקשתי מבלאד לשאול את ג'קסון למה הוא הרג את רוזלין ורקס בעודו מדגיש את המילה למה והרג, זה גרם לשליטה במוח של ג'קסון כי הוא האמין שהוא באמת הרג אותם. הוא אמר שהם נמצאים במקום הקר ביותר ואי אפשר למצוא אותם, הייתי לי מפה של המפעלים שלו והיה מפעל בהרים הקרים, הגעתי לשם, איימתי על המנהל ומצאתי אותם." משכתי בכתפיי ואמרתי את זה במהירות כאילו זה כול כך קל היה, וזאת הייתה הסיבה שגם הלכתי לעזור לו באותו היום של ההכתרה. הוא עזר לי ואני עזרתי לו, זאת הסיבה שהעדפתי את עצמי בתור אני האנושית מאשר אני בלי האנושיות שלי.
"תודה ששחקת לי במוח, זה היה מאוד נחמד מצידך." אמר אלי ואני צחקתי.
"תחשוב על זה לרגע, אם לא הייתי שולטת לך במוח לא היית מכיר אותי מחדש, לא היית מוצא את ההורים שלך ולא היו חוזרים לך הזיכרונות. אז תאמר לי איזה חיים אתה מעדיף." אלי עשה את עצמו חושב לרגע וגרם לי לפעור את עיניי לרווחה.
"ברור שאיתך אהובתי, כבר אמרתי לך." הוא אמר ונישק את כף ידי.
"אז אם כבר אנחנו שואלים פה שאלות," אמר בלאד בקול קר ,"בחרתם שם לילדה שאמורה להיוולד עוד חצי שנה?" בלאד לא אהב את הרעיון שאני ואלי ביחד אבל הוא כיבד אותו ואת ההחלטה שלי, הוא הבין שבכול אהבה נפגעים, אפילו יותר מידי אבל הוא הכיר את המושג אהבה וגם לו זה קרה. בלאד אוהב אותי כמו הבת שלו והוא בשבילי כמו אבא, וכשנתתי את הכוחות שלי לאלי ומתתי הוא נפגע, כול החיים האלו בנויים סביב האהבה שלנו.
"האלין." אמרנו בפה אחד.