בלאד : השקרים של לוס פרק 49

כולם התפזרו מהארמון של בלאד כשהשמש התחילה לעלות ואניי הייתי עייפה עד כדי כך שלא הרגשתי כבר את הרגליים שלי ולא יכולתי לעמוד עליהם, בלאד הרים אותי לחדר שלי וזרק אותי על המיטה עם השמלה שלבשתי. אני מנחשת שזה היה הוא כי מצאתי את עצמי במיטה בדיוק כמו שהייתי אתמול רק שהשיער שלי היה פרוע, השמלה שלי הייתה על חלק מגופי ונעלי העקב היו מתחת למיטה. זה נראה כאילו באתי שיכורה לחדר אבל לא שתיתי, ואם לומר את האמת אני גם לא זוכרת מה קרה אתמול.
בבוקר קבלתי הודעה משומרי הגבולות בין ממלכת בלאדליינס למדינת איידהו שקורה משהו בהרים הקרים ונזכרתי שאמרתי למנהל שם שאם הוא יזדקק לי שיתקשר אלי. הוא העביר לי הודעה שהוא מבקש את העזרה שלי, אבל התעוררתי מאוד מאוחר ובעוד שעה הייתה אמורה להתקיים ההכתרה של רוזלין ורקס ולא היה לי הרבה זמן. קמתי מהמיטה גם לחשוב על שום דבר והכנתי במהירות את הבגדים שלי, התקלחתי על השעון במשך שתי דקות והתלבשתי בשמלה שהכנתי לפני זה, היא הייתה שמלת גופייה שחורה קצרה עם פתחים לאורך הגוף, מעל לבשתי את מעיל העור השחור הארוך שלי (יש לי מלא זוגות של מעילי עור שחורים) וכפרתי אותו, על הרגליים לבשתי מגף ספורט צבאי ונתתי לבלאד נעלי עקב שאני אחליף כשאני אגיע לארמון. הוא כבר התחיל להתארגן ולא נתתי לו זמן לשאול אותי לאן אני הולכת. רציתי במהירות שלי אל עבר ההרים הקרים ובשלוש דקות הגעתי לשם. אף פעם לא התארגנתי כול כך מהר, לא הייתי חברה של השעון במשך שמונה עשרה שנה, גם אם החיים שלי נמדדו על זמן. זמן תמיד היה חלק מהחיים שלי ואני אף פעם לא עמדתי בזמנים.
"את בסדר?" שאל אותי המנהל ששמו היה כריס מנג'אטי, אני בדיוק הרמתי את ראשו מגופת הערפד שהחזקתי בידי ושברתי לו את המפרקת, השארתי עליו את עיניי עד שהשומרים של הראשויות העליונות יגיעו.
"מעולה." אמרתי מתנשמת והסתכלתי לכיוון לוח הבקרה, בואו אני אספר לכם מה בדיוק קרה כאן. איזה חבורת ערפדים שאני לא מכירה ואני לא בטוחה שהם חלק ממלכת בלאדליינס חדרו אל תוך המפעל או המפקדה החדשה ורצו לגנוב את אספקות הנשק. וזה לא רק רובים אלא נשק ממשלתי של אורגון, המדינה בה נמצאת ממלכת בלאדליינס, הממלכה הראשית של אמריקה. ואל תבינו אותי לא נכון, אלו היו חתיכת ערפדים עם רמת לחימה בין-לאומית, ממש טובה אבל כמובן שגם הם לא יכולים לעמוד בפני הכוחות שלי. לא שהשתמשתי בהם כי היה יותר מידי אנשים במקום הזה ולא רציתי לגרום לנזק ממשי, אלא רק לעלף אותם. הם רדפו אחרי כריס בשביל שהוא לא יצליח להדליק את האורות ומערכת האבטחה שהם נטרלו, וכשאני אומרת אורות אני מתכוונת לאורות של המחסנים של כלי הנשק כי עכשיו במקרה עשר בבוקר.
ואני כמובן שמאחרת להכתרה, כמו תמיד.
איך לעזאזל אסטרסה נתנה לי לייצג אותה אם אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת? כאילו אני גם מתנהגת בילדותיות, גם ישנה עד מאוחר וגם מאחרת להכתרה של מלך והמלכה של בלאדליינס, מה אני אני יגיד, מלכת דם למופת.
"נפגעת." הוא אמר ואני ניגבתי את הדם מפני, כי אחד השומרים של כריס הגיע אל הערפד שנלחם מולי וירה לו בראש עם שטגן, ממש פיצץ לו את הראש מולי. כול הדם שלו השפריץ על פניי. השיער שלי היה אסוף בפקעת בשביל שלא יתלכלך מהדם והמעיל העור השחור שלי היה סגור על הכפתורים ושמר על השמלה. מה שמזכיר לי שאני צריכה לבקש מג'ון שאם הוא יכול להביא לי מסרק , בושם וקצת איפור שלפחות בנסיעה מההרים הקרים אני יוכל להחליף את תדמית הציידת שלי למלכת הדם. וזה מה שעשיתי, שלחתי לו במהירות הודעה.
"בקטנה." הרמתי את הרגל שלי בשביל להוציא את הכדור שנתקע בו, הוא לא נכנס עמוק אז יכולתי להוציא אותו במהירות ולסגור את החור אבל זה לא היה קל כול כך שהתקדמתי אלי גל של שומרים. פערתי את עיניי והחדרתי לעברם את המבט החודר שלי, עיניי נצבעו באדום והם עצרו. לא רציתי לפגוע בהם אז פשוט רציתי לעברם ותפסתי בכתפיהם בשביל לתת ברך אל תוך הבטן וברגע שהם מתקפלים לשבור את המפרקת, הסתובבתי סביב הגב של אחד מהם והחדרתי את מרפקי אל תוך הגב של אחד מהם ושברתי לו את המפרקת. הם אמורים להתעורר עוד כמה דקות אז אני מקווה שג'ון יספיק להגיע לפני שזה באמת יקרה.
"איפה רלין והילדים?" הוא שאל בפניקה כשהצליח לחדור למערכת האבטחה והדליק את המצלמות, הבטתי אל עבר המצלמות וראיתי שעוד ועוד נכנסים אל תוך המפעל.
"אל תדאג הם מכלל סכנה, הוצאתי אותם מההרים הקרים, הם נמצאים בראשויות העליונות." אמרתי וחטפתי ממנו את המיקרופון העבה והעגול ששימש להודיע הודעות ממערכת הכריזה, הוא למרבה הפלא עבד. העברתי את עיניי לעבר כול המצלמות והסתכלתי איפה הם נמצאים כי את המחסנים חסמנו בפני פולשים, מערכת ההאבטחה הופעלה אבל עכשיו צריך רק להוציא אותם מכאן לפני שהם ימשיכו לעשות את מסע ההרג הזה.
"קוראים לי לוסיאן גולדינג, אני מאמינה שאתם לא מכירים אותי," הודעתי במערכת הכריזה ועקבתי אחרי כול חולייה שהתקדמה אל עבר מקום אחר, ראיתי איך הם מרימים את הראשים שלהם ומקשיבים לי ,"אתם מתחילים לעצבן אותי ולא כדי לכם לעשות את זה, כי אני רואה אתכם, אני רואה כול אחד מכם ואם תעשו צעד אחד נוסף מישהו ימות." אמרתי ונעצתי את מבטי החודר באחד הערפדים, לא הכרתי אותו אבל הוא תפס את מבטי ראשון. לא רציתי להרוג אותו אבל הוא פגע בהרבה שומרים, הרג חפים מפשע. אני לא הורגת חפים מפשע אבל הוא לא בדיוק אחד כזה, הוא אשם ולאשמים אין לי בדיוק דעות לגביהם.
"תמשיכו, תמשיכו," שמעתי את אחד הערפדים אומר, העברתי את מבטי החודר אליו והבנתי שהוא המפקד, בדקה אחת הוא התפוצץ ונמרח על כול הקיר. הערפדים האחרים הפילו את כלי הנשק שלהם וישבו על הברכיים עם ידיים מאחורי הראש.
"הזהרתי אתכם." אמרתי והורדתי את המיקרופון מהפה, הסתכלתי לכיוון כריס וראיתי אותו מניח את כף ידו על ליבו ונושם לרווחה, אני מחייכת ונושמת לרווחה גם כן.
אני מאחרת במאה אחוז.
שלוש דקות אחרי זה ג'ון וכול הראשויות העליונות הגיעו, הם התחילו לשים אזיקים על כול הערפדים חסרי ההכרה ששברתי להם את המפרקת ואת הערפדים שלא בדיוק הכירו אותי ואת הכוח שלי. ג'ון השאיר את הצוות שלו תחת ההנהגה של כריס ואמר לו את המיקום המדויק של אשתו והילדים שלו ואחרי שבדקתי פעמיים את האזור בשביל לבדוק שלא פספסנו אף אחד עלינו לאחד המכוניות בשביל להגיע לארמון. זאת הייתה נסיעה ארוכה של שעה או שעתיים וזה נתן לי בדיוק את הזמן להתארגן בצורה נורמלית.
"בלאד העביר לך את הנעליים והדברים שבקשת." ג'סי ישב מאחורי ההגה ולבש את החליפה הרשמית של הלוטוס הלבן, הוא לחץ על הגז בדיוק כשרכנתי בשביל לקחת את השקית שהוא הגיש לי. הוצאתי את נעליי העקב השחורות והחלפתי את מגפי הספורט הכבדים שלי, למזלי זה היה ג'יפ גבוה והיה לי מקום בשביל לעמוד ולהוריד את המעיל עור הארוך שלי ולהחליף במעיל עור חדש. הוצאתי מגבונים וניקיתי את כול הדם שהיה על גופי, על זרועותיי, על רגליי ועל צווארי. התזתי חצי בקבוק בושם שהסריח את כול הג'יפ וגרם לג'סי ולג'ון לפתוח את כול החלונות בשביל לעורר את האזור. פתחתי את הפקעת וראיתי שהשיער שלי הסתדר בסלסול בקבוקי יפה, הייתי רק צריכה לסרק אותו ולהתאפר.

אחרי שעתיים נכנסו אל מחוז בלאדליינס, עברנו את העיר העתיקה ונשארו עוד שבע דקות נסיעה. וזה לא היה איחור של חמש דקות או חצי שעה, זה היה איחור של כמעט שלוש שעות. השעה הייתה כמעט אחד בצהריים וההכתרה הייתה אמורה להתחיל בעשר בבוקר. ג'סי נהג במהירות הכי גדולה שהיה אפשר לנסוע בה בכבישים הצרים, אבל בגלל שאיחרנו ולא היה אף רכב חוץ מאיתנו נסענו כמו משוגעים אל עבר הכניסה לארמון המלכות.
הכול נראה שונה כשהגענו לשם, הוא היה שונה אחרי הטורנדו של ג'ון ובלאד שמתתי, הצליחו לשחזר אותו במהירות כמו שאנחנו עשינו עם הארמון של בלאד. הכול השתנה בחודשיים האלו, הכול נעלם והכול התחיל להיוולד מחדש.
פתחתי את מעיל העור שלי והסתכלתי במראה בשביל לראות איך אני נראת, נראתי בסדר יחסית לאיך שנראתי בפעם הקודמת ונתתי לג'ון ולג'סי אישור שאפשר להיכנס לארמון.
נפתחו הדלתות ונכנסו, רוזלין ורקס עמדו לבושים בפער בצד החדר ודיברו עם האנשים האחרים, בצידי אולם הכניסה היו שולחנות עם אוכל וזה נראה כאילו ההכתרה נגמרה.
"ההכתרה נגמרה?" שאלתי כשניגשתי לבלאד שעמד ליד רקס, הם הסתכלו עלינו והנידו את ראשם לשלילה.
"ההכתרה לא התחילה, לפי החוקים מלכת הדם והראשויות העליונות צריכים להיות נוכחים," אמרה רוזלין והביטה בי בשאלה,"איפה הייתם?" לא אמרתי כלום רק הסתכלתי על ג'ון ששתק, אם בלאד יגלה שהיינו בהרים הקרים הוא יהרוג אחד מאיתנו או את שנינו זה לא משנה, מאז שהוא נכח בהלוויה שלי וחשב שהוא איבד אותי הוא לא הסכים לי לצאת למשימות שקראו לי אליהם. והיו הרבה משימות, אבל למשימה הזאת לא יכולתי להגיד לו, הבטחתי.
"לא!" צעק בלאד כשהבין איפה היינו, "אל תגידו לי שהיתם בהרים הקרים, אמרו שהיה שם מסע הרג טרוריסטי. אבל לא חשבתי שהייתם שם." הוא צעק עלינו בעיניים פעורות, משכתי באפי והתרחקתי יחד עם ג'ון צעד אחד לאחור בעודי מחבקת את גופי ושומרת על עצמי מבלאד שעתידו להתפוצץ.
"מה עובר על המשפחה שלי שרוצה להרוג את עצמה? מה זה בדם?" הוא צעק ותפס בראשו, "זהו נמאס לי אני מתפטר מהמשפחה הזאת." הוא הלך מאיתנו וצעד אל עבר הבר, מזמין לעצמו בקבוק וודקה. הברמן שלא מכיר את הרגלי השתייה שלו פשוט מוסר לו את הבקבוק בלי להתווכח, הבקבוק נפתח ובלאד שותה את הוודקה כאילו הייתה מים.
"אפשר להתחיל את ההכרתה?" הגיעו ליאה ושון לצידה, החזיקו ידיים וליאה לבשה את השמלות האלו שבדיוק התאימו לרעיון של נשף ההכתרה. באזור החזה הבד היה שחור וחגורה כסופה מתחת לחזה, מהחזה ומטה השמלה הייתה ורודה ומנופחת כך שאי אפשר לראות את הנעליים שהיא לבשה.
"כן רק צריך לקרוא לאלי, לוקח לו הרבה זמן להתלבש." אמר רקס ורוזלין פנתה לכיוון המסדרונות של המגורים של שומרי הערפדים, היא נראתה מאוד לחוצה לכן עצרתי אותה ואמרתי לה שאני אלך לקרוא לו.
לרשום לעצמי שזאת הרעיון הכי מפגר שלי, כמובן שאני הציע ללכת לקרוא לאלי, למה לא? אחרי אתמול אני פשוט יכול לעמוד מולו ולדבר כאילו לא קרה כלום, אבל לא אני הייתי חייבת ללכת לקרוא אותו בזמן שהוא מתלבש, בחדר שלו, באותו החדר שהכול התחיל. ואנחנו לבד בחדר, לבד מכול נשמה.
מישהו יכול להחליף אותי?
הנחתי את האגרוף שלי על הדלת שלו אבל לא טקטקתי, זה נראה קצת מוזר כי הדלת שלו הייתה בצבע אחר, היא הייתה בצבע בורדו כזה, כצבע דם ותהיתי אם זה החדר שלו אבל בכול זאת מצאתי את עצמי מטקטקת.
"אמרתי לכם שאני כבר יוצא!" הוא צעק ושמעתי אותו מקלל, "עניבה מזדיינת." אלי הוא לא הטיפוס של חליפות ועניבות, הוא יותר הטיפוס של מדי השומרים שלו שאם לומר את האמת מאוד מתאימים לו.