בלאד : השקרים של לוס פרק 46

זה היה בוקר, הרוח הייתה חזקה והרגשתי אותה. ישבתי על החול הרטוב שמול אגם בלאדליינס ונתתי לשמלה הלבנה שלי להירטב מהגלים הזעירים שמתקרבים לכיווני 'להתלכלך מהחול הרטוב שתחת כפות רגליי. נעלי העקב הלבנות שלי היו לצידי גופי ואני היבטתי במים הכחולים והנקיים כשהרוח העיפה את שערי לאחור, הנחתי את סנטרי על ברכיי שהיו מקופלות כלפי גופו, וישבתי בצורת עובר. מה אני אמורה לעשות עכשיו? לא יכול להיות איזה מקום שרוחות יכולות להסתובב ביחד? אני לא יודעת, כול דבר שישעשע אותי ולא יגרום לי לחבוט את הראש בחול.
"אולי תחשבי על זה?" הרמתי את ראשי והסתכלתי על אסטרסה שהתיישבה לידי, היא הייתה יפייפיה בשמלה הלבנה שהיא לבשה, סמית' שהתיישב לידי מהצד השני הניח עלי את זרועו. הוא גם לבש חליפה לבנה. מה שהבנתי שכשאת גופה את צריכה ללבוש שחור וכשאת רוח את צריכה ללבוש לבן, כמה נפלא, אני מחליפה בגדים בלי לדעת מה אני לובשת. כולם מחליפים לי בגדים חוץ מאשר שאני מחליפה לעצמי בגדים.
"אני לא מתכוונת לחזור לעולם החיים, השגתי את הנקמה שלי, רק תביאו לי לעבור את השער בשביל להיוולד מחדש." זה מה שאני רוצה לעשות, להיפטר מהחיים האלה. אני לא רוצה אותם, הם לא רוצים אותי ואנחנו לא בדיוק החברים הכי טובים שיכולים להיות. ג'קסון מת, טרייסון מת, לאלי חזרו הזיכרונות שלו שהוא איבד (לא שידעתי שהוא איבד אותם) ואני קבלתי את הנקמה שלי.
הוא יכול להרגיש רגשות, הוא מרגיש את מה שאני הרגשתי. הכאב שלו הוא הסיבה לכך שהוא חי ולסיבה שאני מתה.
"הממונים על השער לא יתנו לך לעבור אותו, את תמשיכי להישאר בשעמום הזה עד שתחזרי לחיים." מה הם צוחקים עלי? מה קורה לכול הנשמות שמתאבדות, הן הולכות לגהנום, אז שישלחו אותי לגהנום לפחות שם אולי יהיה עם מי לדבר ועם מי למות ביחד. לפחות לא יהיה לי משעמם, אני גם בעד ללכת לגהנום במקום לעבור את השער לגן עדן.
"באסה." נשפתי בבוז.
"אנחנו לא יכולים להכריח אותך לחזור אבל תחשבי על זה, אין לך בשביל מה לחזור? דווקא עכשיו, כשהכול נהיה כולכך מעניין?" שאלה אסטרסה והביטה בי בעיניים בורקות.
"אנחנו יכולים להגיד לך מתי המשימה שלך תגמר אבל את לא תאהבי את התשובה." לקחתי נשימה עמוקה כי אם סמית' אומר שאני לא יאהב את התשובה הוא כנראה צודק, הוא יכול להגיד לי שהמשימה שלי לא תגמר לעולם או משהו דומה.
"רק אחרי שהבת שלך תהפוך להיות מלכת הדם, המשימה שלך תגמר." אוקי.
"אני שונאת אותם, תעבירי לממונים עליך שאני שונאת אותם." אז אסטרסה אומרת לי שיש לי בת, זאת אומרת שאם אני אחזור לחיים תהיה לי בת. אבל עד שאני לא אחזור לחיים אני יהיה תקועה במקום הזה.
"טוב בסדר, תחזירו אותי לחיים המפגרים האלה." אמרתי ונשפתי בבוז.
לקח להם רגע קטן אחד בשביל להחזיר אותי לבית הקברות, ראיתי שכבר חצי חנייה ריקה ונשארו רק שלוש מכוניות, שתי אלפא רומיאו לבנות וג'יפ אחד שחור. ידעתי מי נשאר מאחור, ארון הקבורה שלי כבר היה בתוך האדמה והם כיסו אותו בשכבת אדמה נוספת. ליד עמדה מצבה שעליה היה רשום ' לוסיאן גולדינג , מאלף תשע מאות תשעים ושש עד אלפיים וארבע עשרה.' הם כתבו כמה זמן חייתי, זאת אומרת שמונה עשרה שנה. עוד מעט אני יהיה בת שמונה עשרה, כמובן שברגע שאני אחזור לחיים.
כול אחד מהם הניח זר ורדים על חלקת הקבר שלי, הם עמדו בנעצו בה מבט כאילו הם מחכים שאני יוציא את היד שלי ממנה אבל אני לא עושה את זה, עוד לא. אני מחכה שהם יסתובב וילכו וברגע שהם עושים את זה אני מסתובבת לאסטרסה וסמית' שמחייכים לעברי.
"תודה." אומרת אסטרסה, אני מרימה גבה בתהייה ועומדת לשאול אותה על מה היא מודה שלי אבל אז אני שומעת את הרעש שמגיע מתוך האדמה. אני שומעת קול, אני שומעת את הגוף שלי מתעורר לחיים. השמיים נהיים שחורים, ענני גשם עצומים מתעופפים מעלינו וגשם זלעפות מתחיל לרדת ולמלא את בית הקברות בבוץ. המצבה שלי רועדת, רועדת עד כדי כך שהיא נשברת לשניים, בדיוק באמצע תאריך המוות שלי, כול זרי הורדים התחילו ליפול מטה אל תוך האדמה. כול מי שעדיין היה בבית הקברות הסתובב אל הקבר שלי, הרמתי את ראשי כדי להסתכל אל השמיים וחייכתי.
ברגע אחד התעופפה דלת ארון הקבורה שלי מהאדמה ונחתה מספר מטרים לפני בלאד, עיניהם נפערו ברגע שראות את הגופה שלי קופצת לבחוץ, ראיתי את הגופה שלי לובשת בגד לבן שהתחלף, לבשתי שמלה לבנה ארוכה בשרוולים וקצרה באורכה, היה פתח באזור הבטן ליד הטבור מצד שמאל שהוביל אל עבר הגב, לבשתי נעלי עקב לבנות בדיוק אותן נעליים שאני לובשת עכשיו בתור רוח, על גופי היה את המעיל עור השחור והארוך שלי. העיניים שלי זהרו באדום ורוח העיפה את כול השיער שלי לאחור.
"אני מבינה שהגיע הזמן לחזור." אמרתי וסמית' הנהן לכיווני משכתי בכתפיי והרגשתי את עצמי נמשכת לכיוון הגופה שלי.
פקחתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה, הרגשתי שוב את הגוף שלי.
נערתי את ראשי והסתכלתי על כפות ידיי, הצלחתי להרגיש את הגשם שמרטיב אותי עד שד עצמותיי, הייתי עד כדי כך רטובה שחשבתי שאני יכולה פה לחצוב באר ולמלא אותה במים. כול מה שהיה לפניי הביט בי בתדהמה וזה לא היה חדש בשבילי, רק שהפעם גם בלאד הביט בי בתדהמה, אני גלגלתי את עיניי והרמתי את ראשי למעלה.
"הינה חזרתי לחיים, אתם שמחים?" הרמתי את ידיי לאוויר וראיתי שתי טיפות אור זוהרות יורדות מהשמיים, ברגע שהם פגעו באדמה יכולתי לראות את אסטרסה וסמית' עומדים לידי, הם חייכו לצידי.
"זאת הייתה המשימה שלי, לשכנע אותך לחזור לחיים. השער שלי נפתח ואני יכולה ללכת אבל לא לפני שאני מעבירה לך את ההמלכות." היא אמרה ואני הבטתי בה בתקווה שהיא לא תגיד את מה שהיא עומדת להגיד, "אני חייבת להחזיר לך את האנושיות שלך." התחלתי ללכת אחורה בעודי מנידה את הראש שלי לשלילה, לא הסכמתי לחזור בשביל זה, הסכמתי לחזור רק כדי שלא יהיה לי משעמם בעולם הרוחות. היא לא יכולה להחזיר לי את האנושיות שלי, כול הכאב, כול הרגשות, כול מה שלא קיים אצלי יחזור. כול מה שהדחקתי יחזור אלי, אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה שכול הזיכרונות שלי יחזרו אלי, אני לא רוצה את זה.
"לא, בבקשה לא," התחלתי ללכת לאחור, אסטרסה התחילה להתקרב אלי, "אסטרסה בבקשה." ניסיתי להתחנן, ניסיתי לעשות הכול בשביל שהיא לא תחזיר לי את האנושיות שלי. אבל זה היה כבר מאוחר מידי, סמית' תפס אותי מהידיים שלי והחזיק אותם מאחורי הגב שלי בשביל שאני לא הזוז, אבל אני לא מוותרת. אני עושה הכול בשביל להתחמק מהיד שלה, אני מנסה לבעוט בה, אני מנסה להתכופף אבל שום דבר מזה לא עובד.
"אני מצטערת." היא אומר ואני רואה את הדמעות זולגות בעיניה.
משכתי באפי "בבקשה." אבל הפעם זה באמת היה מאוחר מידי, היא הניחה את כף ידה על לבי והכאב הפציע אל תוך הגוף שלי, צרחה כה חזקה השתחרר ממני. כול הרגשות האלו, כול האכזבות, כול הכאב שהדחקתי ממני חזר אלי בבאת אחת. לא יכולתי לנשום הכול היה כול כך כואב, דמעות התחילו לזרום מעיניי, מתערבבות יחד עם כול הגשם הכואב הזה. אני פתאום גם מרגישה את הכוחות שלי, אני מרגישה את הכוחות שלי חוזרים אלי ובגדול, אבל אלו לא היו רק כוחות הדם שלי אלא כול הכוחות של אסטרסה שעברו אלי. אני מסתכלת על הידיים שלי ואני רואה את הקעקועים של אסטרסה עוברים לזרועותיי. אני מנסה להסדיר את הנשימות שלי שלא בדיוק עובדות, אני לא רוצה את זה , אני לא רוצה לחזור לאהוב את אלי.
כול הזיכרונות שלי חוזרים מול עיניי, גם מה שקרה מאז שנולדתי עד עכשיו. קיילה, ליאה, האחים סייקלרין, אלי. אני זוכרת את אלי, אני לא רוצה לזכור את אלי, זה כואב מידי. גם אם חזרו לו הזיכרונות אני לעולם לא יוכל לסלוח לו שוב, אני לעולם לא יחזור להיות אותה לוסי שהייתי לפני זה.
או אלוהים אדירים טרייסון מת, הרגתי את ג'קסון, אלוהים אדירים הרגתי את ג'קסון.
התחלתי להשתעל ולהקיא את הדם שהיה בגופי, מנסה להחזיר את הגוף שלי למצב שהוא היה לפני זה אבל אני לא מצליחה. אני שומעת את דפיקות הלב של התינוקת, אני שומעת שגם היא חזרה לחיים יחד איתי. הגוף שלי כה כבד שאני בקושי יכולה לזוז, אני נזכרת במה שקרה עם אלי באותו הלילה, איך הוא ניצל אותי, איך שהוא גרם לי לאבד את הכוחות שלי שעברו אליו.
אני זוכרת את הלילה של אתמול, אני זוכרת שהעברתי לו את הכוחות שלי יחד עם הכאב שלי ועכשיו שלא רק הוא מרגיש את הכאב אלא גם אני מרגישה את הכאב שלי.
כול מה שעשיתי בימים האחרונים, כול מה שהרגשתי בימים האחרונים, הייתי מפלצת. ג'קסון צדק, באמת הייתי מפלצת. אני באמת מכונת ההשמדה המושלמת שהוא יצר, לא.
הוא לא יצר אותי, אני יצרתי את עצמי בכך שגרמתי לעצמי להדחיק את הרגשות שלי, הרגשות שאני עכשיו מרגישה.
עצמתי את עיניי והתמקדתי בלהרחיק את הכאב מהגוף שלי, להרפות, לעזוב את כול מה שאני אוחזת בו. ידיו של סמית' סביבי והוא מחזיק אותי בעודי משתוללת מכאב, אסטרסה מביטה בי במבט עצוב ואני מרגישה ורואה גם בעזרת עיניים סגורות את הדמעות שלה שמטפטפות לרצפה.
לקחתי נשימה עמוקה ופקחתי את עיניי.
זרועותיו של סמית' הרפו ממני ויכולתי לחזור לעמוד על הרגליים, על האדמת הבוץ הרכה. הסתכלתי מסביבי ואז שוב הרגשתי את הכוח שלי, כוח הדם שלי שהעיף את אסטרסה לכיוון אחד ואת סמית' לכיוון שני. פערתי את עיניי כשראיתי אותם נדפקים בתוך שני עצים ומתנשמים בכבדות, הנחתי את כף ידי על פי ונערתי את ראשי בשביל לחזור לשלוט בכוחות שלי, זה לא היה קל אבל הצלחתי לעשות את זה.
"אלוהים אדירים אני מצטערת." אמרתי.
"זה בסדר, הייתי צריכה לדעת שלהחזיר לך את כול האנושיות בבאת אחת יגרום לך להפוך למכונת ההשמדה שוב." שניהם שוב עמדו לצידי, הכוח שלי לא פגע בהם כי הם מתים כבר. וזה לא משנה אם הם בשר ודם. סמית' רכן בשביל לנשק אותי במצח ואסטרסה נשקה אותי בלחי, מולי הופיע ריקון וברנדי שלא ראיתי מעולם. ריקון חייך לעברי והתקרב בשביל להניח את זרועו על גבה על אסטרסה, ברנדי וסמית' חיבקו אחד את השני וכולם נראו משפחה אחת שמחה.
"תודה לך לוסי, עכשיו כול המשפחה יכולה לעבור את השער, הכול בזכותך. אנחנו מצטערים לכול מה שגרמנו לך לעשות, לחוות את המוות שוב ושוב. ההקרבה שלך," עצר ריקון ולקח נשימה עמוקה, "את באמת חלק ממשפחת הדם, אני מצדיע לך." הוא אמר ואני חייכתי לעברם, לפעמים גם המוות יכול להיות טוב, אף אחד לא אמר שהוא רע.
"להתראות ילדונת, בכול פעם שתצטרכי אותי רק תקראי." נופפו משפחת הדם לעברי, הנהנתי לעברם והתחלתי ללכת לאחור בעודי עוצמת את עיניי ומרימה את ידיי באוויר, מרימה את הגופות שלהם לשמיים. העפתי את ידיי לאוויר ויחד עם כפות ידיי גם משפחת הדם עפה לשמיים, יכולתי לראות אותם מתרחקים ואז ברגע אחד הם נעלמו.
חייכתי לעצמי וגיחכתי, מסתובבת לכיוון כולם.
"התגעגעתם אלי?" שאלתי ועוד לפני שהספקתי להביט לכיוונם הרגשתי את בלאד עוטף את זרועותיו סביבי ומרים אותי באוויר, אני מחייכת ומחבקת אותו בחזרה. ג'ון היה הבא בתור שחיבק אותי וגם וולדאק, חזרתי למשפחה שלי, חזרתי לחיים.
יחד עם האנושיות שלי, יחד עם הזיכרונות שלי, יחד עם עצמי. כי הציידת תמיד תהיה חלק ממני, מכונת ההשמדה, המפלצת היפייפה תמיד יהיו חלק ממני.
"אלוהים אדירים, מה קרה לך שם?" קיילה וליאה התקרבו אלי, הן עדיין המשיכו לבכות אבל אני חייכתי והתקרבתי בשביל לחבק אותי, שתיהן חיבקו אותי משני הצדדים ולא חשבו לשחרר. יכולתי להרגיש את האהבה שלהם כלפי, יכולתי להרגיש בהם, יכולתי להרגיש בהכול.
"רוי, ארינה!" צעקתי לעבריהם ורצתי כול כך מהר בשביל לקפוץ עליהם, לא ראיתי אותם הרבה זמן, אני יודעת שראיתי אותם אתמול אבל לא זכרתי אותם.
"את זוכרת אותי, תודה לאלוהים." אמר רוי וחיבק אותי בחוזקה, התנתקתי ממנו בשביל לחבק את ארינה.
"תודה לוסיאן." אמרה רוזלין וחבקה אותי מאחורה, הסתובבתי רק מנימוס וחיבקתי אותה בחזרה, רקס העביר את כף ידו על השיער שלי. אחרי שחיבקתי את כולם וכולם התחילו לבכות ולהצטער שאני מתתי החלטתי לחזור עם בלאד בחזרה לעיר העתיקה. האחרון שנשאר ולא אמרתי לו כלום היה אלי, הוא התקדם לעברי צעד אחד אבל ברק עצר אותו. מצמצתי בעיניי והסתכלתי לכיוון בלאד.
"אתה לעולם לא תתקרב לילדה שלי יותר." הוא אמר בקול קר.
"בלאד." אמר רקס, אביו של אלי.
בלעתי את רוקי והרמתי את ראשי כלפיי בלאד "אל תדאג, הוא שווה אפס בעיניי." אמרתי לו ועיניו של בלאד נפערו, " כול הזיכרונות חזרו אלי, מאז שנולדתי עד היום. אני מבטיחה לך שאלי גרין מבחנתי לא קיים יותר." הצבעתי על הראש שלי בשביל לסמן שלו שהזיכרונות שלי חזרו אלי, יכולתי להרגיש את מבטו של אלי חודר לגופי ואל הלב שלי. יכולתי להרגיש אותו לוחש לעברי אבל לא רציתי את זה, הרגשתי את הכאב בלבי ולצערי הרב הפעם באמת הרגשתי אותו, זה חלק מהאנושיות שלי.
הסתובבתי לכיוון אלי והבטתי הישר בעיניו "הכרתי בעבר אלי גרין, אבל עבר זה עבר ועכשיו זה הווה. ובהווה שלי אלי גרין מת." אמרתי.
"לוסי." אמרה רוזלין.