בלאד : השקרים של לוס פרק 45 – עבדתי עליכם :P

זה היה מצחיק, לראות את ההלוויה של עצמי. מגישת החדשות מאתמול לא שיקרה, באמת הייתה לי הלוויה למחרת בבוקר. והפעם גם הייתה להם גופה לאומת אתמול. אתמול עוד חייתי, עוד הייתי יכולה ללכת על האדמה אבל עכשיו אני מרחפת לצידו של סמית' מחפשת אחרי משהו מעניין לעשות. אם לומר את האמת ורק את האמת, להיות מת זה הדבר הכי משעמם שיכול להיות.
אין כמעט עם מי לדבר, כול מהרוחות שעדיין לא עברו את השער והם תקועות בעולם הזה, אבל זה לא שאני יכולה לדבר איתם כול הזמן ומתי שאני רוצה. גם להם יש משימות בשביל לעבור את השער, אני מתה כבר יום אחד ועדיין לא קבלתי את המשימה שלי לעבור את השער.
סמית' ואסטרסה ממשיכים להגיד לי שאני גם לא אקבל משימה כי אני צריכה לחזור לעולם של החיים כי החיים שלי אמורים להמשיך, שלא הייתי צריכה באמת למות ולא הגיע הזמן שלי למות.
בכול שעה עגולה הם אומרים לי את זה ומשכנעים אותי לחזור לעולם החיים. מה שכן, גם אם אני ירצה לחזור לעולם החיים אין לי מושג איך אני עושה את זה. והאמת שאני לא רוצה לחזור לעולם החיים, טוב לי ככה, רק שיבואו לי לעבור את השער המזורגג הזה וליולד מחדש.
אתמול מיד אחרי שנפלתי חסרת הכרה על הרצפה ואיבדתי את רוח החיים שלי במידית ראיתי איך הסערה מתקרבת, כוחם המשותף של האחים גרם לסופת טורנדו בעיר העתיקה בארמון הממלכה, אני לא בטוחה שנשאר שם משהו אבל בלאד מאשים את אלי גרין בכול מה שקרה לי, באיך שאיבדתי את האנושיות שלי ובאיך שהוא איבד אותי. חשבתי שאני יהנה מזה שבלאד יאשים את אלי אבל הוא פשוט שם שומרים בכניסה לעיר העתיקה וכול פעם שאלי הסתכל עליו בזמן הכנת ההלוויה הוא היה אומר לאלי 'הכול באשמתך', בפעם השלישית זה כבר עצבן אותי.
ולא רק זה, בכול פעם שאלי הביט לשמיים כנראה הוא באמת ראה את הפנים שלי כי בכול פעם הוא השפיל את ראשו ונאנח בכבדות. עמדתי לידו והבטתי בפנים שלו, הצלחתי לקרוא אותם, הם הראו חרטה אבל זה לא בדיוק השפיעה עלי.
"משעמם לי." צעקתי בזמן שישבתי ארון הקבורה שלי שהיה על השולחן, אנשים שאני אפילו לא מכירה הגיעו והחלו לבכות לפניו, פיהקתי לרווחה וניסיתי להבין על מה הם בדיוק בוכים. כשהם ימותו אנחנו ניפגש, גם אם זה יהיה עוד כמה שנים. כולם מתים בסופו של דבר, רק שאני ידעתי מתי זמן המוות שלי יבוא, אני הרי חייה את המוות מאז שנולדתי.
"לא היית צריכה להרוג את עצמך." נעמד סמית' לידי בתור רוח, טוב כי אם הוא היה מופיע בתור בשר ודם היו חושבים שהוא משוגע כשהוא היה מדבר עם עצמו. אני לא יודעת למה אבל תמיד שמתים לובשים בגדים לבנים ואת הגופות מלבישים בבגדים שחורים. שתי בנות הלבישו אותי, אני לא בטוחה מי הן אבל שמעתי את השמות, קראו להן קיילה וליאה. הן הלבישו אותי בשמלה סטרפלס שחורה צמודה עם קו חשוף מתחת לחזה ועוד שני קווים חשופים באזור הבטן, היה שרוול אחד במעלה הכתף הימנית שלי. במשך שעתיים וחצי ליאה, הנערה בעלת השיער האדמוני והחלק שמה עלי כול כך הרבה איפור שהיה עדיף לצלם אותי, לעצב בפוטושופ, להדפיס ולהדביק את זה על הפנים.
"לא היית צריכה להרוג את עצמך, ני,ני,ני." אמרתי בקול ילדותי ונופפתי בידיי מול פניו של סמית', הוא נשף בבוז והביט בשורה של האנשים שהמשיכו להתקרב לארון הקבורה ולבכות מולו, אם הייתי יודעת שכול כך הרבה אנשים אוהבים אותי אולי לא הייתי הורגת את עצמי.
אבל היי, בואו נסתכל על הצד החיובי, אני יכולה לחזור לחיים אם יהיה לי כוח.
"את חושבת שהנקמה הזאת הייתה יותר טובה? בסופו של דבר הייתה מתקיימת הלוויה, או שלך או של אלי." הוא אמר ואני משכתי בכתפיי.
"אני חושבת שהחלטתי בסוף של מי הייתה הלוויה." אמרתי והרמתי את ראשי מהרצפה, ישרתי את גופי על ארון הקבורה והתקופפתי בשביל לראות את עצמי מחזיקה זר של ורדים, ורדים אדומים. הם הלבישו על הרגליים שלי את מגפי הספורט שאני הכי אוהבת ואת מעיל העור הארוך שלי, אני רואה שהן מכירות אותי טוב מאוד, אני אוהבת את המעיל הזה הוא המעיל הכי נוח שקיים על פני כדור הארץ.
"אני רואה שלעולם לא תפסיקי לשחק את תפקיד האלוהים." השמש סינוורה אותי והייתי צריכה למצמץ בעיניי בשביל להרים אותם מהרצפה, פניתי בחצי סיבוב אל סמית' שריחף קצת מעל פני האדמה ואז הוא ריחף לכיווני והתיישב לידי על ארון הקבורה. נפחתי את לחיי ושחררתי את האוויר מרוב תסכול, היה לי מאוד משעמם להסתכל על ההלוויה שלי. חשבתי שזה עוד יהיה מהנה בצורה מסוימת, שזה יהיה מצחיק אבל זה משעמם.
"לעולם לא, אתה יודע," המשכתי להסתכל לכיוון השמש "אם אלוהים היה נגדי הוא עוד היה עוצר אותי כשהייתי בת ארבע עשרה והתחלתי את כול מסע ההרג הזה." סמית' לא התווכח איתי כי הוא ידע שאני צודקת, לא סתם נתנו לי למות כול כך הרבה פעמים ולקום לחיים כול כך הרבה פעמים. מי שבאמת שולט בי ומשחק זה בי אלוהים והוא היחיד שיכול לשלוט בי, הוא גם זה שנתן לי את המזל הזה ואת החיים האלו, אז מצד אחד הם טובים ומצד שני הם מזדיינים.
"את חייבת לחזור לעולם החיים." סמית' פשוט לא מוותר, הוא לא מבין שאני לא רוצה לחזור לעולם החיים, אחת הסיבות שהצלתי את אלי בשביל שבשביל לנקום את נקמת הלב שלי, הלב שהיה שלי ועכשיו הוא כבר לא שלי, הוא נשבר, נעלם ולא חזר מעולם.
"לא." אמרתי והתרוממתי מארון הקבורה, מתקרבת אל שער בית הקברות בשביל לראות מכוניות שמגיעות מבלאדליינס. אני מכירה את הרכב המתקרב, הג'יפ השחור והגדול כמו בסרטים. זה היה הג'יפ של בלאד, הוא החנה אותו במקום הכי מרוחק של בחניה, כמה שיותר רחוק ממני. כשהוא יצא הוא לבש את החליפה השחורה שלו שאני מכירה, על רגליו הוא לבש את הנעליים האלגנטיות השחורות שלו. כשהוא יצא ממושב הנהג יכולתי לראות את משקפי השמש השחורות שהוא לבש בזמן שהוא כפתר את השרוול שלו וסידר את השעון הלבן שלי.
מהמושב השני יצא ג'ון עם אותה חליפה שחורה ואותם נעליים, אחים תאומים רק ששיערו של ג'ון היה קוצני לעומת השיער של בלאד שהיה קצוץ. במושבים האחוריים ישבו וולדאק וג'סי, ג'סי היה לבוש בבגדי הלוטוס הלבן השחורים שלו ווולדאק לבש חולה שחורה רחבה ומכנסי ג'ינס שחורים עם שרשראות ברזל שמחוברות מכיס לכיס, הוא מראה לכולם שלא אכפת לו מהלבוש שלו.
חייכתי, ראיתי שוולדאק עדיין עומד על ההעקרונות שלו.
בטור ישר נכנסו ארבע מכוניות אחד אחרי השני, מכוניות לבנות שלא בדיוק השתלבו לנכון עם כול הג'יפים שהיו שם. הם החנו אחד ליד השני בצד השני של החניה, כמה שיותר רחוק מהג'יפ של בלאד. ממכונית האלפא רומאו הלבנה הראשונה יצאו מהמושבים הראשונים רוזלין ורקס, היה לה מבט עצוב בעיניים ואני לא הבנתי למה, היא הרי בקשה ממני להציל את הבן שלה ולהרוג את עצמי, אז מה פתאום היא נראת עצובה? היא לבשה שמלה שחורה ארוכה גם באורכה וגם בשרוולים, היא הייתה פשוטה, על רגליי היו נעלי עקב שחורות גבוהות שהגיבו אותה לגובה של רקס ושל אלי, שהם היו באותו הגובה. כול הגברים כמעט בהלוויה הזאת לבשו חליפות שחורות, כבר נמאס לראות כול כך הרבה חליפות שחורות במקום הזה. לא ידעתי שמצלמים גברים בשחור ארבע, אם הייתי יודעת לא הייתי הורגת את עצמי, אני חייבת לקבל חתימה של וויל סמית'.
מהמושבים מאחורה יצא אלי, הוא לבש חליפה שחורה שלא הייתה סגורה למעלה אלא פתוחה, אני לא בטוחה אם הוא באה ככה בבוז או פשוט נוח לו, אבל זה גם לא בדיוק אכפת לי.
אני לא מבינה למה הוא בא להלוויה שלי, אני הזמנתי אותו ? לא, לא הזמנתי אותו.
מהמכונית השנייה יצאו מהמושבים הראשונים האחים סקיילרין, רוי וארינה, מהמושבים האחוריים יצאו קיילה, ליאה ושומר ערפדים בשם שון. מהריכולים ששמעתי כשהן הכינו את הגופה שלי ואיפרו אותה כאילו היא הייתה בובת ניסויים , שמעתי אותם מדברות עד כמה הייתי שמחה שליאה ושון יוצאים, הדבר הכי מצחיק שאין לי מושג מי זה שון. חלק מהזיכרונות שלי חוזרים, ממש חלק קטן ואני יודעת שהן החברות הכי טובות לי אבל אני לא זוכרת אותן לגמרה.
ליאה לבשה שמלה קצרה באורכה וארוכה בשרוולים, זאת הייתה שמלה פשוטה עם יהלומים אפורים בצווארון השמלה, שון לבש חליפה שהתאימה בצורה מוזרה לשמלה והם החזיקו ידיים, כשהרמתי את עיניי בשביל להביט בעיניה של ליאה ראיתי איך דמעות זולגות בעודה מדברת, היא מדברת ועם כול מילה, דמעה חדשה זולגת.
האחים סייקלרין, רוי שאמור להיות החבר הכי טוב התחבא מאחורי משקפי השמש שלו והאזין למוזיקה בעודו מחבק את ארינה אחותו שהבנתי שהיא אמורה להיות הציידת שלי. היא לבשה שמלה שהייתי קצרה מקדימה וארוכה מאחורה, חלק מהשמלה היה שקוף, זה הלך פס שחור, פס שקוף מצווארון השמלה לאורך הבטן שלה ונעצר בקו המותניים שלה, על השמלה היה מעיל עור ארוך, דומה למעיל שלי. על רגליה לבשה נעלי עקב גבוהות, ולא היה לה מצב רוח, היא נראתה מעוד עייפה.
האחרונה שלא הסתכלתי עליה הייתה קיילה, היא לבשה שמלה גופייה פשוטה בצבע שחור ופרח לבן קטן היה מתחת לחזה שלה, נתן לשמלה שלה קצת צבע. הם התקדמו אל עבר ארון הקבורה שלי בקבוצה, יכולתי לראות אותם יורדים במורד הדשא לכיוון בית הקברות אבל הם לפתע נעצרו.
בלאד התקדם אל משפחת גרין ואני בעקבותיו "מה אתה לעזאזל עושה כאן? אני לא רוצה לראות את הבן זונה הזה בהלוויה של הילדה שלי." ירק בלאד לפני אלי, אלי שלבש משקפי שמש על עיניו הביט בבלאד וידעתי שהוא הביט בו. יכולתי לחוש את המבט שלו עובר דרכו.
"אני מצטער, אני מצטער על הכול." אמר אלי, "אין לי מילים בשביל לתאר את מה שאני מרגיש." כאב? עצב? שמחה? אני לא יודעת, אתה חייב להרגיש במשהו, אפילו שהדחקתי את הרגשות שלי יכולתי להרגיש בכעס, בנקמה, ברגשות השליליות שמלוות אותי לאורך כול הדרך.
"יש לך בכלל רגשות?" כיווץ בלאד את עיניו מבעד למשקפי השמש והביט בו בתהייה, אף אחד לא התערב בשיחה שלהם ואילו יכולתי להתערב הייתי מתערבת. הכעס של בלאד לא שווה אותו.
"סליחה." אמר אלי, "יש לי רגשות, בזכות לוסי קבלתי את כול הזיכרונות שלי, אני זוכר הכול. ואין מילים שבהם אני יכול לתאר מה אני מרגיש עכשיו." הוא אמר וראיתי את בלאד מושך באפו ומסובב את ראשו לכיוון ארון הקבורה.
"זה מאוחר כבר להתנצל, סליחה לא תחזיר את הילדה שלי לחיים." אני יכולה לחזור לחיים מתי שאני ירצה, אבל הבעיה שאני לא רוצה. אני נהנת להיות חסרת בעיות, חסרת רגשות, חסרת כול מה שיכול לעצור אותי מלעשות מה שאני רוצה.
הם התחילו להתקדם לעבר ארון הקבורה עצמו ואני בעקבותיהם "אני לא יכולה לעשות כלום?"
"לא," אמר סמית', "יש לך עשרים אחוז של כוח בגוף שלך, זה חלש בשביל לשבור את חוקי החיים והזמן. אם היה לך מאה אחוז את יכולה להשתמש בכוח שלך כרוח." התעצבנתי.
"הכוח שלי אצל גרין, אני רוצה אותו בחזרה." שלבתי את ידיי וחזרתי לשבת על ארון הקבורה שהיה פתוח, אין לי כובד את יכולתי לשבת גם על המכסה הפתוח ואת רגליי הנחתי על הגופה שלי, זה לא בדיוק עניין אותי כי הייתי כבר מתה. מבחינה מוחשית ונפשית.
"האמת שנתת לו את הכוחות שלך פעמיים." הרמתי את מבטי מארון הקבורה ולא הבנתי מה הוא בדיוק רוצה ממני, הייתי זוכרת אם הייתי נותנת לו את הכוח שלי סתם ככה.
אה, לא רגע אחד. זה היה בלילה הזה ששכבנו אני חושבת, הזיכרון הראה לי שאמרתי לו מזל טוב ושהוא התחדש על הכוחות החדשים שלו.
"אז למה הייתי צריכה לתת לו שוב?" שאלתי מעוצבנת, רציתי לעלות את אלי גרין הזה באש, פעם אחד הוא איבד את הכוחות שלי כשהוא ניצל אותי ופעם שנייה הוא לקח את הכוחות שלי והרג אותי, מה אני אגיד, בן אדם נחמד.
"כי הכוחות שהיו לג'קסון היו כוחות קללה, הם היו מעורבבים עם הדי.אן.איי הערפדי של ג'קסון וברגע שזה נוגע בדם של דמפייר הוא הורג. כוחות הדם היחידים שיכולים להסיר את הקללה הזאת, בגלל זה הוא היה צריך מאה אחוז כי הכוחות שהיו לו לפני זה נוטרלו, נעלמו." אז שישמור עליהם פעם קודמת כי אם משהו יקרה לכוחות האלה, אני אחזור לחיים רק בשביל להרוג אותו ואז יהרוג את עצמי שוב.
"אז למה הוא לעזאזל ישב שם כמו ילד מסכן ולא הרג את ג'קסון?" הייתי עוד יותר עצבנית.
"הוא לא ידע איך לשלוט בכוחות שלו, ליאה וקיילה לא יכלו ללמד אותו בלי הכוחות שלהן, הוא ידע שהכוח קיים אבל הוא פחד להשתמש בו." זה בדיוק מי שאלי גרין, בן זונה פחדן, חסר רגשות שרוצה להיות בראש הפירמידה. הוא רוצה להיות בלתי מנוצח כמו ג'קסון בגלל זה הוא גרם לי לסבול לפני זה, כי כולם רוצים משהו ששייך לי. עכשיו הוא קיבל את זה, אבל הכוחות האלה יהיו לו כקללה כי הוא יזכור אותי בכול פעם שישתמש בהם בעתיד.
"ילדונת אני מצטער שלא שמרתי עליך, נתתי לך להקריב את עצמך בשביל אנשים אחרים." שמעתי את בלאד לוחש לגופה שלי, נמאס לי לראות את כולם מתאבלים עלי אז פשוט יצאתי מבית הקברות. לא רציתי יותר להישאר שם, מצד אחד זה עצבן אותי ומצד שני זה שיעמם אולי, לא היה לי יותר כוח לזה אז הלכתי. שימשיכו את ההלוויה שלהם איך שהם רוצים.
"להתראות אני המתה." אמרתי והנחתי את ידי על ארון המתים שנסגר לאט, לאט. אחרי שהם עמדו להכניס את הארון לתוך האדמה כבר נעלמתי משם.