בלאד : השקרים של לוס פרק 44 – הפרק האחרון.

אני לא מתכוונת לאבד את הכוחות שלי בשביל להציל את הבן זונה הזה, מצידי שימות מה אכפת לי ממנו. אני לא מכירה אותו, הוא זר בעיניי, הוא שומר ערפדים ואני שונאת שומרי ערפדים. הם תמיד שומרים על הערפדים הלא נכונים, הערפדים שרוצחים בני אנוש ולמה אני אמורה להקריב את הכוחות שלי בשבילו? הם בוודאי צוחקים עלי.
"לא." אמרתי חד וחלק כשכול העיניים היו לכיווני, המשכתי להניד את ראשי כי הם מבקשים ממני לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות. כולם מבקשים ממני להקריב את החיים שלי רק בשביל להציל אותו, כולם מעדיפים אותו מאשר שהם מעדיפים אותי חיה.
"בבקשה," החלה רוזלין לבכות, היא נפלה על ברכיה ובכתה, דמעות מרות ירדו במורד לחייה והרטיבו את כול חולצה. האיפור השחור שבעיניה החל לנזול ולכלך את כול פניה, ראיתי דמעות בכול מקום, כול אחד בכה. ראיתי את שומר הערפדים מאחורה שוכב על הרצפה כשמרימים את ראשו למעלה, הוא משתנק מהדם שעולה לו במעלה קנה הנשימה ולבסוף הוא מקיא את נשמתו.
שוב הרצפה מתמלא בדם, עיניו סגורות והוא לא מביט בי יותר, ואני לא מביטה בו.
"מה את מתכוונת לעשות?" שאל בלאד, הסתובבתי לעבר המשפחה שלי והבטתי בהם, אני? אני לא מתכוונת לעשות כלום. אני לא מוכנה להקריב את החיים בשבילי בשבילו, שימות, בסופו של דבר זה הייעוד של כולם. אף אחד לא נשאר צעיר לנצח, גם לא הערפדים.
"כלום, הוא ימות בקרוב."
*
הבזקים לבנים הגיעו לעיניי, אני רואה אותו, אני רואה אותו בגיל צעיר. הוא מחייך, הוא צועק בשמי וקורא לי לבוא לשחק איתו. "אלי." אני עונה לו, וממשיכה לרוץ אחריו, בוא בורח ואני בעקבותיו, הייתי בת שמונה באותו הזמן אבל אני לא זוכרת את הזיכרון הזה, אני לא זוכרת שהכרתי אותו בגיל שמונה.
"את חייבת להראות לי את הכוח שלך." צעק לעברי אלי, ראיתי את עצמי מרימה את כפות ידי ונועצת את ניבי באצבעותיי, גורמת לחוטי דם להסתובב סביבו ולגרום לחוטי הדם להפוך לדרקון אחד קטן, "זה כזה מגניב." הוא מחא כפיים.
*
"בלאד, אני הכרתי אותו?" בלאד שתק ונשם לרווחה, אף אחד מהם לא העז לומר לי שהכרתי אותו. הנהנתי כשהבנתי שמשהו כאן לא בסדר, הם לא סתם לא מגלים לי שהכרתי אותו, קרה משהו בנינו, קרה משהו שגרם לי לשכוח אותם, שגרם לי לשכוח אותו. הוא עשה משהו או אני עשיתי משהו, אבל אני לא זוכרת שום דבר.
"לוס, את באמת רוצה לדעת? זה יהיה זיכרון כואב." אמר ג'סי.
"למה אתה אומר את זה?" שאלתי וג'סי הסתכל על ג'ון, ג'ון הניד בהתחלה את ראשו ולאחר שנייה של מחשבה הוא הנהן.
"אחת הסיבות למחיקת אנושיות הוא לב שבור, זה סיפור האהבה שג'קסון דיבר עליו." אמר ג'סי, לקחתי נשימה עמוקה בשביל להגיד לי שהוא שבר לי את הלב? שבאמת היה בנינו סיפור אהבה עצוב שאני לא זוכרת אותו? אם הוא שבר לי את הלב זאת אומרת שהוא מעולם לא אהב אותי, ואני לא אהבתי אותו, כי המילה הזאת אהבה מעוררת בגופי בחילה, אני רק רוצה להקיא את הרגש הזה מתוך הגוף שלי כי אני יודעת שהוא נמצא אבל הוא מודחק, במעמקי הלב שלי.
*
"אלי לאן אתה הולך? מה קרה?" ראיתי את עצמי, כבר הייתי מבוגרת יותר, אולי הייתי בת עשר אני חושבת?אני לא בטוחה, רציתי אחר נער שהיה הרבה יותר גדול ממני , הוא נראה יותר מבוגר ממני. לבשתי מכנסי ג'ינס שחורים וחולצה שהייתי גדולה ממני בכמה מידות, על רגליי לבשתי את נעלי הספורט שלי והספקתי לתפוס אותו. זה ברור הרי אני מהירה, והוא חשב שהוא הרבה יותר מהיר ממני.
"ההורים שלי הם נעלמו לוס, אני לא יודע לאן הם נעלמו." הוא אמר לי, פתאום הוא נעצר והסתובב אלי. אני התנשמתי בכבדות וחיבקתי אותו, כרכתי את זרועותיי סביב צווארו וקרבתי אותו אליו, הוא חיבק אותי והטמין את פניו בצווארי, מנסה לא לבכות. הוא לא נראה כול כך מבוגר, הוא נראה בן שלוש עשרה אני חושבת או ארבע עשרה. לא הייתי בטוחה אבל הוא נראה בסביבות הגיל הזה.
"את חברה טובה לוס, אני אוהב אותך." הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, מה לעזאזל קרה?
"אני גם אוהבת אותך." עניתי לו, מצמתי בעיניי בשביל להבין עד כמה מפגרת הייתי באותו הזמן, זה נכון שהייתי קטנה ועדיין לא הבנתי מה קורה כאן, עדיין לא גרשו אותי מהממלכה.
*
ההורים שלו נחטפו על ידי ג'קסון כשהוא היה צעיר, הם נחטפו כשהייתי בת עשר, זה מוזר, הייתי כול כך קטנה. הוא לא ראה את ההורים שלו במשך שבע שנים, זה דבר נורא. ועכשיו כשההורים שלו חזרו אחרי כול כך הרבה זמן הילד שלהם עומד למות. יכול להיות והזיכרון הזה לא אמיתי? יכול להיות שהוא אשליה רק בשביל שאני יקריב את עצמי בשביל להציל אותו, כי הוא חשוב כול כך לאנשים האלו, אני לא מבינה.
איך יכול להיות שחיים כול כך חשובים לאנושות? אולי בגלל שראיתי יותר מידי מוות, אני מכירה מאז ומתמיד את המוות וזה הדבר היחיד שאני מכירה. המוות נראה לפעמים כול כך יפייפה, הוא פשוט מציל חיים כשהם נראים כול כך קשים. אני לא מבינה למה הם בוכים עליו, גם הם בסופו של דבר ימותו.

*
"אלי מה לעזאזל אתה עושה?" ראיתי את עצמי צועקת עליו, אני כבר יודעת מתי זה קרה. הייתי בת ארבע עשרה, הייתי כבר תחת חסותו של בלאד והייתי כבר ציידת. אלי עמד מולי ולצידי שכבה גופה של ערפד, הלב של הערפד היה בידי והרובה של אלי היה מכוון אלי. הוא הביט בי במבט קר וחסר רגשות, הוא הביט בי במבט שאני רואה על עצמי בכול פעם שאני מתעוררת בבוקר.
"סליחה אנחנו מכירים?" הוא שאל ואני פערתי את עיניי, למה הוא לא זוכר מי אני? עברו רק ארבע שנים מאותו יום שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, איך יכול להיות שהוא לא יודע מי אני?
אני לא מבינה מה קורה פה, מה כול הזיכרונות האלה. אני לא זוכרת שבכלל הכרתי אותו, לא יכול להיות שהכרתי אותו. אני אפילו לא רוצה להכיר אותו.
"מה?" צרחתי עליו, " אתה לא זוכר אותי? זאת אני, לוסי." צעקתי עליו והנחתי את ידי על ליבי.
אני לא מבינה מה ניסיתי לגרום לו לעשות, להוריד את האקדח מהראש שלי ולמה לעזאזל שוכבת לידי גופה של ערפד. כאילו אני יכולה להבין למה הרגתי אותו אבל למה השארתי הגופה לידי.
"אני לא מכיר אותך, אז למה את הורגת את בני חסות שלי?" שיניתי את הבעת הפנים שלי, פתאום לא נראתי מיס סנאשיין קטנה כמו שהייתי בתחילת הזיכרון.
"אני ציידת הערפדים, הוא הרג נשך בת אנוש." הקול שלי נהיה קר והסתכלתי עליו במבט שלא יכולתי לקרוא.
"אני אזכור את הפנים שלך, אני בטוח שזה לא יהיה המפגש הראשון שלנו."
"אל תדאג, אם זה המזל שלנו, זה לא יהיה המפגש הראשון." וראיתי איך גרמתי לגוף שלו לעוף לצד השני של העיר העתיקה.
*
הוא כיוון אלי אקדח, הוא רצה לירות בי בגלל שהרגתי ערפד שנשך בן אנוש? מי הוא לעזאזל חושב שהוא המזדיין הזה? זה שהוא שומר ערפדים לא אומר שהוא צריך לשמור גם על ערפדים מפגרים שחושבים שבני אנוש זה אחלה נשנוש לצהריים.
"לוס הוא מאבד דופק, אני, אני לא שומעת את הדופק שלו." רוזלין העירה אותי ממחשבותיי והבטתי לכיוונה, היא רכנה מעל הגופה של אלי והקריבה את אוזנה לגופו, מקשיבה לדופק שלו.
אני עוצמת את עיניי ומקשיבה לדופק שלו, לא היה יותר מידי רעש באולם, חוץ מהבכי של שאר האנשים אף אחד לא הפריע לי להקשיב לדופק שלו , הוא היה חלש, מאוד חלש.
מה לעשות, מה לעשות, כולם מסתכלים עלי בתקווה שאני הציל אותו אבל עדיין לא הייתי בטוחה מי הוא או מה הוא, הזיכרונות לאט, לאט חוזרים אלי אבל הרגשות שלי עדיין נשארים קבורים.
"בלאד, ג'ון תפתחו לו וריד. זה יעלה לו את הדופק ואולי יהיה לו עוד כמה דקות יותר לחיות עד שאני המצא מה לעשות." פניתי לשניהם, בלאד הביט בג'ון ומשך בכתפיו, שניהם קרבו את זרועותיהם אל פניהם ונשכו אותם. דם החל לנזול והם הלכו בשביל לתת לאלי הזה לשתות.
הוא היה חסר הכרה, אני לא בטוחה שהוא ישתה וזה רק יקשה עליהם יותר. אני צריכה לגלות יותר דברים, אני צריכה לדעת מי הוא היה בשבילי.

*
" מה בדיוק היית עושה ? עוקר לו את הניבים ? נו באמת גרין , לי אין רגשות? אתה אפילו לא יודע מה זה סבל , מה זה לחשוב שאתה מגעיל ? אל תדבר שאתה לא יודע." עמדתי מולו בחדר שלא הכרתי, הוא היה גדול ושולחן עגול וגדול עמד באמצע, בצד השולחן עמד שיש עם כיור וארון כלים מעליו, בצידו עמד מקרר לבן. הייתה לי הרגשה שאני רבים אבל הוא לא מנסה להרוג אותי, אנחנו לא נמצאים במקום הזה בשביל שהוא יהרוג אותי.
"לא אכפת לי מרגשות, יש לי תפקיד ואני יעמוד בו!" הוא ענה לי, פערתי את עיניי. למה אני צריכה לתת לו את הכוחות שלי אם הוא ככה מתנהג אלי? הסתכלתי על עצמי, הייתי כבר מבוגרת, הייתי בת שבע עשרה כי אני נראת בדיוק כמו שאני נראת עכשיו. אותה צורת שיער, אותו גובה, אותם בגדים שאני אוהבת ללבוש. הזיכרון הזה קרה לאחרונה אבל אני לא יודעת מתי.
"גם לי יש תפקיד גרין ." זה נראה כאילו היה לי רעיון, דחפתי אותו לאחור והיבטתי בו, הרמתי את כף ידי והפעלתי עליו את הכוח שלי. הוא עצר במקומו, האקדח שהיה בידיו נפל לרצפה והוא המשיך להביט בי, אני התקדמתי אליו.
"מה את עושה?" הוא שאל בחוסר רגשות , נצמדתי לגופו ותפסתי בחולצתו , פותחת אותה כפתור אחר כפתור , פורמת אותה ומעבירה את אצבעותיי על החזה שלו . הוא לא אמר מילה ואני רק רציתי לפרוץ אל תוך הזיכרון שלי ולתפוס את עצמי, לנער אותי לצעוק עד כמה אני משוגעת ומה אני לעזאזל עושה.
תפסתי בצווארון חולצתו ונישקתי אותו והוא נישק אותי בחזרה, יכולתי לראות את העיניים שלו פקוחות והעיניים שלי היו סגורות. מה אני עושה עכשיו עם הזיכרון הזה? אני הרי הייתי איתו, הרגשתי אליו משהו ואני לא זוכרת את זה, מה אני אמורה לעשות עם זה?
" אם אתה שונא אותי למה נשקת אותי בחזרה?"
*
"איך הדופק שלו?" יצאתי מהזיכרון שלי והתחלתי להתקדם אל עבר אלי, אני חייבת שהוא יספר לי, שהם יספרו לי מה קרה בדיוק בנינו. אני חייבת להחזיר לעצמי את הזיכרון, אני חייבת להחזיר לעצמי את האנושיות שלי אבל אני לא יכולה לעשות את זה, הגוף שלי מתנגד לכך שאני יזכר, שאני יחזור להיות מי שהייתי בעבר, מי שהייתי בזיכרונות שלי.
הסקרנות שלי הורגת אותי, אני צריכה לדעת עוד.
"הוא מתחיל להיות בקצב נורמלי אבל הנשימה שלו מדרדרת, מה עוד אפשר לעשות?" התחילו לשאול אותי שאלות אבל כאב ראש תקף אותי, ראיתי אור לבן וראייה שלי נהייתי מטושטשת. התחלתי לראות בשחור לבן , לשמוע קולות, התחלתי להשתגע במוחי. כולם סומכים עלי שאני יציל אותו אבל אני אפילו לא סומכת על עצמי בשביל שאני יציל אותו, איך אני אמורה לעזאזל להציל אותו?

*
"שנים אני מחפש איך להחליש דמפרית בעלת כוחות השליטה בזמן ורק לפני מספר שעות מצאתי . ברגע שליבו של דמפר נשבר כוחו נחלש ואין לו את יכולת הלחימה ." הוא התקרב אלי והניח את זרועותיו על מותני , מביט בי מלמטה ואני מסתכלת עליו פעורת עיניים ומחייכת. הבטתי בזיכרון החדש שלי, הוא נראה הרבה יותר מפחיד מהזיכרונות האחרים. הייתי כלואה במקום לא מוגדר, לא ידעתי איפה אני לעזאזל. ידיי היו קשורות מעל מעקה ברזל והייתי תלויה מהידיים. אלי עמד מולי והביט מי למטה, הוא נראה משועשע מכול העניין הזה אבל אני לא אהבתי את זה. אני לא רוצה לדעת מה יקרה עכשיו, אני לא רוצה לדעת אני יענה לו. אני לא רוצה לדעת כלום ממה שקרה בחיים הקדומים שלי.
"אני מקבלת את האתגר שלך." אמרתי ופתחתי את האזיקים , קופצת לידיים שלו . הוא עוטף את זרועותיו סביב מותניי ואני מניחה את כפות ידיי על כתפיו ורוכנת עם פניי קדימה , מסתכלת בעיניו הירוקות ומנשקת אותו .
הוא אהב אותי או שהוא סתם רצה לנצל אותי אני לא מבינה? הנחתי את כף ידי על ליבי והבטתי במה שקורה כאן, מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה?
" תיזהר גרין , תנסה לא להידלק כי בסופו של דבר ההתאהבות לא תהיה שלי."
"לאתגר אותך לוסי , זה אחד הדברים המפחידים ביותר . להתאהב בך? לא ישבור רק אותי , הוא יהרוג אותי -" הכנסתי את כף ידי אל עבר גופי , מגששת אחר הכדור שהיה בגופי.
הוא ירה בי, הוא כלא אותי והוא מנשק אותי.
"אתה טועה גרין , להתאהב בך תביא למוות . לא משנה עד כמה שנעבוד ביחד אתה תמיד תרצה דבר אחד ," הבטתי בו , בולעת את רוקי "את מותי ." משכתי באפי וצעדתי אחורה, הולכת לכיוון המדרגות במהירות.
"לוסי-"
*
איך אני אמורה להציל אותו אחרי זיכרון כזה?

*
"אתה עשית מה?" עמדנו באותו המקום מהזיכרון הקודם רק חדר אחר, הוא היה מלא בשומרים ואני ראיתי את עצמי עומדת מבעד לפינה, מקשיבה לשיחה שלהם. המבט שהיה על פניי היה מבט עצוב, לא יכולתי להסתכל על עצמי ככה. אני יודעת מה הייתי, הייתי פגועה. גם בלי להרגיש רגשות, גם בלי להיות חסרת אנושיות , עדיין ידעתי לקרוא את עצמי.
"אל תצעק, אנחנו צריכים למהר לפני שהיא תתעורר." הוא סימם אותי או מה? ולמה אני לא יוצאת מבעד לקיר וצועקת עליו שהוא בן זונה שהוא סימם אותי והשאיר אותי לישון בזמן שהוא הולך ואני לא יודעת מה הוא בדיוק עושה.
"שכבת איתה רק בשביל להגיע למפעל שההורים שלך נמצאים בו לפניה? אתה חתיכת בן זונה חסר רגשות." הוא עשה מה? אני עשיתי מה? מה אנחנו עשינו? זה לא יכול להיות, זה גם זיכרון לא רחוק, אני נראת בדיוק כמו שאני נראת עכשיו.
"אני חייב לראות את ההורים שלי, לא ראיתי אותם כבר ארבע שנים. אם היא תגיע לשם לפני היא תהרוג את הג'קסון הזה שהיא דברה עליו, אני רוצה להרוג אותו במו ידי." זה הזיכרון הכי קרוב שיכול להיות, הוא מדבר על ג'קסון ועל המפעל. לא יכול להיות, התינוק שלו, אני שכבתי איתו. מה לעזאזל קורה לי? למה אני לעזאזל בוכה בגללו?
"גם אם היא תתעורר עכשיו או מאוחר יותר היא תגלה שנעלמת, ישבר לה הלב והיא תהפוך לחלשה. אם היא תגיע לשם יהרגו אותה, או שזאת הייתה התוכנית שלך כול הזמן?" ברגע שהוא אמר את זה ראיתי את עצמי יוצאת מבעד לקיר, צוחקת ובוכה בו זמנית.
"שניכם טועים," הם הסתובבו אלי בעיניים פעורות, " ברגע שליבו של דמפייר ששולט בכוחות דם נשבר, כוחות הדם מעוברות לאדם ששבר אותו." ראיתי שניסיתי לעצור את הדמעות אבל לא הצלחתי, הם נזלו לאורך כול הלחי שלי.
"מזל טוב גרין, תשתמש בכוחות שלי בחכמה." אמרתי לו.
"לוסי."
*

הזיכרון הזה גרם לי להתעצבן, זאת הייתה התוכנית שלו, לקחת לי את הכוחות בשביל ללכת להציל את ההורים שלו? עכשיו אני מבינה לאן נעלמו לי הכוחות, הם נעלמו כי אלי שבר לי את הלב.
התקדמתי אליו בצעדתי מאימיים ולפני שכולם הספיקו לראות מה קרה החדרתי את ידי אל הלב שלו ותפסתי אותו, מעבירה את הכוחות שלו אל הגוף שלו, אל גרעין הכוחות שג'קסון העביר לו. ואני לא עושה את זה סתם, יש לי את המטרה שלי, לגרום לו לסבול כמו שהוא גרם לי, בגללו איבדתי את האנושיות שלי.
שלושים אחוז.
הוא ירגיש את אותם רגשות שאני הרגשתי.
ארבעים אחוז.
הוא יראה את הזיכרונות שלי, הוא ידע למה הוא גרם, מה הוא עשה עם הגוף שלי.
חמישים אחוז.
כול פעם שהוא יפקח את העיניים הוא ידע כי בגללו אני מתתי.
שישים אחוז.
בגללו הילד שלו מת.
שבעים אחוז.
הכוחות שלו יהיו לו כקללה.
שמונים אחוז.
בלאד לעולם לא יסלח לו, הוא ימשיך לצוד אותו עד סוף המוות שלו.
תשעים אחוז.
בכול פעם שהוא ילך לישון הוא יזכר בי, במה שהוא עשה לי, במה שהוא גרם לי, אני ירדוף אותו ביום, בלילה ובחלומות שלו. אפילו כשהוא יעמוד ויביט לשמיים הוא יראה אותי מולו, הוא ישמע אותי לוחשת לאוזנו , הוא ידע כי אני באמת השטן בעולם הזה.
מאה אחוז.
להתראות אלי גרין, תשמור על הכוחות שלי ,בן זונה.
הוצאתי את כף ידי מגופו והתחלתי אחורה, מסתכלת עליו פוקח את עיניו ומתיישב לישיבה, הוא לקח נשימה כה עמוקה שגרמה לו להיחנק. לא רציתי שהוא יחנק, רציתי שהוא ירגיש את כול הכאב מגיע לו בבעת אחת. הוא הרים את ראשו והביט בי, עיניו היו אדומות, לא אדומות כמו שמשתמשים בכוחות, אדומות מרוב עייפות, כאב, בכי או כול דבר אחר. הוא הביט בי בעיניים פעורות ואני הבטתי בו בעיניים קרות וחסרות רגשות כי מבחנתי אני לא מתכוונת לרחם עליו, הנקמה שלי לא הייתה רק בשביל ג'קסון אלא גם לאלי ושניהם קיבלו אותה. לג'קסון גרמתי סבל על פני אדמות והרגתי אותו, אלי יחיה עם הסבל הזה עד שהוא ימות.
"לוסי." זה היה קול מוכר "הכוחות שלך נעלמו, העלמת את הגרעין ואת האנושיות שלך, את תמותי." סובבתי את ראשי לסמית' שעמד לא רחוק ממני כבשר ודם, רציתי להתקרב אליו אבל הרגשתי במוות מתקרב אלי.
"אני מרגישה את זה." ואלו היו המילים האחרונות שהצלחתי להוציא מפי לפני שנפלתי אל החשכה.