בלאד : השקרים של לוס פרק 41

'את מכונת ההשמדה המושלמת , את מכונת ההשמדה המושלמת, את מכונת ההשמדה המושלמת…' המשפט חזר בראשי שוב ושוב, לא נתתי לו לעזוב אותי, רציתי לזכור אותו עד שיגידו לי שג'קסון מת. הוא הפך אותי לכזאת, להרסניות, רוצחת, חסרת רגשות, ציידת. הוא הפך אותי להיות המפלצת שהוא יצר ואני לא יודעת למה אבל אני מרגישה טוב ככה, אני מרגישה בלתי מנוצחת. אבל מה שאני לא מבינה זה למה אסטרסה החזירה לי את הכוחות אם אני זאת ששולטת פה במוות, אני הורגת כול מי שמעצבן אותי ולא מרגישה חרטה על כך, היא נותנת לי לאיים על ילדים, והיא לא לוקחת ממני את הכוחות שלי, להפך היא החזירה לי אותם.
עמדתי על שפת האגם בבלאדליינס, ידיי בתוך כיסי מעיל העור הארוך שלי ועיניי נועצות מבט בגלים הגבוהים שהסערה גורמת, האגם הוא כול כך גדול, כול כך רחב שיש בו אפשרות לגלים.
אני רואה את המים שחורים, גועשים, משמעים רעשים כה חזקים שלא נותנים לי לשמוע דבר חוץ מקול המקום הרועש.
הגיע הזה לעזוב את בלאדליינס, המשימה שלי כאן נגמרה, מצאתי את רוזלין ורקס גרין והחזרתי אותם אל הארמון, כול מה שנמצא בסביבתי קורה לו משהו, הוא נפגע, הוא נפגע בגללי. טרייסון נפגע בגללי, בלאד נפגע בגללי, אנשים שבאמת אכפת לי נפגעים בגללי. והרגשות שלי לבלאד לא נדחקו, לא נמחקו, אני ידעתי שאני לא רוצה לפגוע בו. הרי כול התוכנית של ג'קסון התחילה רק מכך שהוא קינא בכוחות שלי והוא רצה אותם, הבן זונה הקטן הרס לי את החיים, הרס אותם לכולם. רוזלין ורקס פספסו כמעט ארבע שנים מהחיים שלהם בגלל שג'קסון היה צריך את המחקר המזורגג שלהם על משפחת הדם, הוא רצה לדעת כי אני נסיכת הדם האמיתית.
זהו שקר, אני לא עשיתי שום דבר שמגיע לי התואר לנסיכת הדם. אני הרגתי ערפדים ללא דין, אני שקרתי לאנשים, אני פגעתי באנשים, אני מחקתי את הזכרונות שלי רק בשביל שיהיה לי יותר קל.
אני באמת מכונת השמדה, אני משמידה כול מה שעומד בדרכי וגם מה שלא עומד בדרכי.
גל גבוה התקרב לעברי אבל המשכתי לעמוד במקומי, ברגע שהוא הגיע לקו החוף הוא נעצר ונחצה לשניים, גוף, בשר ודם החל לצאת מהמים. הוא התקרב אלי מן המים בצעדים איטים כשהוא נותן למים לנזול מגופו, אני מרימה את עיניי ומביטה בו. הוא לבש חליפה עסקים לבנה עם עניבה שחורה.
"סמית'." אמרתי והוא נעמד מולי, הושטתי את ידי בשביל לדעת בו והאכן הצלחתי לגעת בו, היד שלי לא עברה דרכו. הצלחתי להרגיש את החזה שלו, יכולתי להרגיש את הזרועות שלו, את גופו, יכולתי ממש להרגיש אותו ולא כרוח שמופיעה בכול פעם שאני קוראת או חושבת עליה.
השאלה היא למה הוא יצא מהמים ולמה לעזאזל אני מרגישה אותו בשר ודם?
"מופתעת?" הוא שאל, הרמתי את כפות והנחתי אותם על כתפיו בשביל להרגיש שוב שאני לא נמצאת באיזה הזיה שלי.
"טוב, קצת, קצת הרבה." אמרתי וסמית' חייך לעברי, רציתי לחייך לעברו בחזרה, הייתי לי את ההרגשה הזאת בגוף אבל לא יכולתי לעשות הזה, המשכתי להביט בו במבט הפוקר פייס שלי ובמבט הנץ שלי.
"הצלחתי," הוא אמר וחיבק אותי, "פתחו לי את השער, אני יכול לעבור." פערתי את עיניי קצת.
"סיימת את המשימה שלך?" שאלתי ונערתי את ראשי, " אתה עוזב?" הוא גרם לי להיות מופתעת, התחלתי להתרגל שיש רוח שמרחפת לידי כול הזמן הזה, שמעבירה לי מידע בכול פעם שאני צריכה אבל עכשיו הוא הולך, הוא עובר את השער.
הוא עושה בדיוק מה שאני רוצה לעשות, לעזוב, לעבור את השער של עצמי ולעבור לעולם אחר.
"אני לא עוזב לתמיד, בכול פעם שתצטרכי אותי פשוט תקראי לי ואני יופיע. עזרת לי לעבור את השער, אני מודה לך לוסי." הוא אומר ואני מחבקת אותו בחזרה, המילים שלו גורמות לי לחבק אותו בחזרה, המילים שלו גורמות לי להאמין שהוא אחד האנשים שכן נשארו לי רגשות כלפיו הוא אף פעם לא הפריע לי, הוא גם לא היה נפגע, הוא היה רוח.
היה, בלשון עבר.
"טוב." אמרתי בלי להוסיף שום מילה,סמית' התנתק ממני והניח את כפות ידיו על כתפי, הוא היה הרבה יותר גבוה ממני והייתי צריכה להביט בו מלמטה. הוא רכן ונישק את מצחי, הרגשתי שוב כמו הילדה הקטנה שבלאד מדבר עליה, על הילדה הקטנה שלו.
"איך אתה בשר ודם?" שאלתי כסמית' החל ללכת אל תוך המים.
"ברגע שעוברים את השער חוזרים פעם אחת בתור בשר ודם בשביל להודות למי שעזר לך לסיים את המשימה הסופית. היחידה שלא עברה את השער נשארה אסטרסה, המשימה שלך עדיין לא נגמרה." ועם המילים האלו הוא נעלם.
המשימה שלי נגמרה.
סמית' לא יכול לומר לי שהמשימה שלי לא נגמרה כי אני קובעת מתי המשימה שלי עומדת להיגמר, אני קובעת אם אני רוצה לפרוש ממשחק המוות הזה, אני קובעת כול מה שקורה בחיים אלי. במיוחד עכשיו כשהכול נגמר, אף אחד כבר לא שולט בי, לא בגוף שלי, לא במחשבות שלי ולא במעשים שלי. אני לא מאמינה שבאמת נתתי למישהו לשלוט במחשבות שלי, נתתי לאנשים לשלוט בי.
"לוסיאן, הצילו." שמעתי את קולה של רוזלין מתוך מכשיר הקשר, סובבתי את ראשי לכיוון מכשיר הקשר והסתכלתי עליו, הוא היה שחור והוא הוציע רק קול אחד מתוכו, את קולה של רוזלין קוראת לי לעזרה.
לא.
הנדתי את ראשי לשלילה, אני לא עוזרת להם, אני לא רוצה לחזור לשם, אני לא רוצה לחזור להסתכל על ג'קסון. תפסתי את ראשי והדחקתי את כול המחשבות שלי שקוראות לי ללכת לעזור להם, כול הרגשות שלי כבר מפחדים להביע דעה, הם נמצאים במרחק בגופי והמחשבות היו אלו ששלטו בי. הם צעקו בראשי ללכת לעזור להם, ללכת להציל אותם, להרוג את ג'קסון,להרוג אותו כנקמה על כך שהוא הרג את טרייסון אבל אני לא רוצה ואני לא מתכוונת לעשות את זה. אני יצאתי לחופשה, אני סיימתי על כול זה, אני סיימתי עם בלאדליינס, אני סיימתי עם הממלכה, אני סיימתי.
אבל אף אחד לא נותן לי לסיים.
לא.
"לוסי," שמעתי קול שהפעם לא הגיע ממכשיר הקשר, פקחתי את עיניי והסתכלתי קדימה, מולי ריחפה אישה בעלת שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות גדולות, על מצחה היו מודבקים אבני חן בצבע לבנדר סגלגל, שמלתה הייתה לבנה והיא עקיפה את כפות רגליה, גם על השמלה היו מודבקים אבני חן בצבע לילך. כפות ידיה היו פרוסות לכיווני ויכולתי לראות את שרשראות הפנינים שמסתובבות סביב אצבעותיה במעלה זרועותיה. הפנינים היו לבנים והם בהקו לאור הירח שטיל אור מעלינו. אני יודעת למה היא נמצאת פה, כחלק מהמשימה שלי, היא תבקש ממני לעזור לה, היא תבקש ממני לצאת מהחופשה שלי.
"לא," הנדתי את ראשי, "אני לא עוזרת להם, זה נמאס לי." עיניה של אסטרסה נראו עצובות, הן הביטו בי מלמעלה ואני המשכתי להביט בעיניה, מראה לה שלא משנה מה היא תאמר היא לא תשכנע אותי.
"הם צריכים את העזרה שלך, את חייבת לעזור להם, בבקשה." עצמתי את עיניי והנחתי את כפות ידי על אוזני, מדחיקה את הקול שלה מראשי. היא מנסה להחזיר אותי, אני לא רוצה לחזור, אני לא רוצה לראות אותו, אני לא רוצה לחזור לארמון. אני לא יודעת למה, אבל הזיכרונות שלי צועקים לי שאסור לי לחזור, אסור לי לפגוש את כולם שוב.
"ג'קסון הרג את קריסו וואן וויליאמס, הוא רוצה לקחת את המלוכה." פקחתי את עיניי, " את מוכנה לכך שג'קסון ישתלט על הממלכה שחיית בה כול הזמן הזה? שהוא השתלט על העיר העתיקה?" היא משקרת לי, אסטרסה משקרת לי, היא רוצה שאני אחזור והיא מנסה בכול דרך להחזיר אותי. אבל אני לא אפול לשקר שלה, אני חייבת לברוח מכאן, אני חייבת לצאת מבלאדליינס.
"אני לא משקרת לוסי, הוא רוצה להשתלט על העיר העתיקה, על הראשויות העליונות, הוא חושב שהוא כול יכול." אז למה אני צריכה לטפל בזה? למה זאת אמורה להיות בעיה שלי?
"את מלכת הדם, תקחי לו את הכוחות ותגמרי עם זה." אסטרסה הנידה והשפילה את ראשה.
"אסור לי, זה חלק מהמשימה שלי לשכנע אותך לעשות את הדבר הנכון, לשכנע אותך להציל מישהו כשאת בלי האנושיות שלך." אני מבינה שלא משנה כמה אני המשיך לשכנע את עצמי שאני צריכה להתרחק מבלאדליינס זה לא יקרה, כי עד שאסטרסה לא תעבור את השער אני המשיך להיות בשליטת מישהו.
"כולם נלחמו רק בשביל לנצח, את באמת תתני לג'קסון לנצח?" הנדתי את ראשי לשלילה , טרייסון נלחם ומת, ואני מוותרת על כול זה, עדיין לא השגתי את הנקמה שלי.
"אוקי." לקחתי נשימה עמוקה והנהנתי " אני יעשה את זה."

עמדתי מול דלתות הארמון עם עיניים סגורות, לוקחת נשימה עמוקה שתשחרר את כול המחשבות שלי, תדחיק את כול הרגשות שלי שקיימים לבלאד, לכול האנשים שכן אני מרגישה כלפיהם משהו. כי בלאד לא לבד נמצא שם, גם ג'ון, גם ג'סי , גם וולדאק, אנשים שחיו איתי במשך שנים ועכשיו הם נמצאים בסכנה.
ברגע שפתחתי את עיניי הדלתות יצאו מהצירים ועפו לאחורה, עשן ואבק מילאו את כול הכניסה, כשהחדרתי את מבטי החודר בשביל לראות מה קורה מבעד לאבק ראיתי את ג'קסון עומד באמצע החדר עם ידיו מופנות לכולם ועשרה שומרים מאחוריו גם בעלי כוח הדם. הם מחזיקים את כול האנשים מסביבי, שומרי הערפדים, הראשויות העליונות, כול מי שהיה באירוע הזה. בעזרת מבט אחד קטן גרמתי לכול שומר של ג'קסון להתפוצץ למרוח את הקיר בצבע גוף באדום, העשן והאבק עדיין לא נעלמו אבל יכולתי לראות את הדם נמרח לכול עבר בחדר הזה.
קולות של שיעול וקולות של מחנק החלו להסתובב בכול החדר, אני נכנסתי בעודי מחדירה את מבטי אל עבר ג'קסון, כעברתי את ענן העשן העפתי אותו על קיר הדם. עיניי היו אדומות, ידיי היו בכיסים ושאר האנשים של כול מי שהוחזק על ידי ג'קסון היו מופנים לכיווני, כולם היו על הברכיים.
"התגעגעת אלי?" שאלתי ובפעם הראשונה חייכתי את החיוך הזדוני שלי, החיוך השטני שלי.
לא הבטתי לכיוון אף אחד, לא הסתכלתי על אף אחד בשביל לא להסיח את דעתי מהמטרה שלי, להרוג את ג'קסון.
"את חיה." הפעם הוא באמת היה מופתע, " ואת בעלת כוחות." צחקתי, הוא באמת חשב שהוא יוכל לקחת ממני את הכוחות שלי? גם אם הם נעלמו באורך פלא הם חזרו אלי, מי שאחראי שם על אסטרסה החזיר לי את הכוחות, ולא סתם הוא החזיר לי אותם. אני לא יכולה להיות נסיכת הדם ללא הכוחות שלי.
"אני אספר לך משהו שאף אחד לא יודע, כשמת אותי במכונה של הכוחות לא היו לי כוחות, אין לי מושג איך הם נעלמו אבל הם נעלמו," אמרתי ומשכתי בכתפיי "אבל הם חזרו, שכחת מי אני?" המשכתי לחייך לעברו, עיניי עלו למעלה וכך גם גופו, נהנתי לשמוע אותו צרוח כדחפתי אותו על הקיר, יכולתי לשמוע את העצמות שלו נשברות, יכולתי לשמוע כול מה שקורה בגוף שלו.
"את נסיכת הדם." הוא אמר ונחנק מהמילים שלו, כול הדם שהוא הקיא התיזו על הרצפה אבל לא פגעו בי, התקרבתי עוד צעד לעבר הקיר והמשכתי להביט בו מלמטה.
"לא," הנדתי את ראשי לשלילה " אני היא מכונת ההשמדה המושלמת שלך."