בלאד : השקרים של לוס פרק 38

"יש לך רעיון?" שאלתי את סמית' שריחף לידי והביט במכונות, ישבתי על הברזלי והשענתי את ראשי על כף ידי, המרפק היה נעוץ בברכי והמבט שלי היה נעוץ בשומרים שמעברים את האנרגיה הלבנה מן המכונה המרכזית אל עבר צנצנות קטנות. זה כבר נמשך במשך עשר דקות ונהיה לי משעמם, לא עלה לי שום רעיון איך אני אמורה לצאת מהמכונה בלי להפעיל את הפצצה.
"אני לא יכול לגעת בפצצה ואת גם לא יכולה לגעת בה, זאת אומרת שלא משנה איזה דרך נמצא בשביל להוציא אותך, הפצצה תופעל." ג'קסון חושב שהוא חכם נכון? אני עומדת להוכיח לו שהוא לא עד כדי חכם כמו שהוא חושב, הוא הרי אמר לי שאני מכונת ההשמדה המושלמת שהוא יצר, זאת אומרת שאף אחד לא יכול להרוג אותי, גם לא פצצה מסוג א.
"אני מהירה, אני יצליח להציל את האנשים אם יהיה לי את הכוח שלי ואם יהיה לי זמן." אמרתי והבטתי בסמית', הוא הרים את גבותיו וריחף אל מול גופי, גלגלתי את עיניי ופיהקתי לרווחה. הייתי עייפה, מאוד, מה שמצחיק שאני לא זוכרת מתי פעם האחרונה שישנתי. ואחרי כול מה שקרה עם ג'קסון לפני כמה דקות, אני לא מרגישה את הרגליים שלי ואם הייתי יכולה הייתי נותנת לגוף ולנשמה שלי להמשיך לישון בתוך המכונה הזאת, עוד כמה שעות ואז להתעורר.
"אין בעיה לדאוג לשניהם." אמר סמית' ואני הרמתי גבה בתהייה, אם יהיה לי הכוח המפגר הזה שנעלם כי הוא רוצה לצאת לחופשה ואם יהיה לי זמן אני יוכל לנסות להציל את המשפחות האלה, זה לא שאני יודעת איך בדיוק לשלוט בכוח האנרגיה, אף אחד לא יודע, אז איך אני אמורה ללמוד את זה לבד?
"איך?" אולי נשמעתי מהססת אבל לא היה בי שום היסוס בגופי, שאלתי ישירות ודרוכה במטרה אבל הפה שלי גרם לי להישמע מהססת.
"אסטרסה." הוא אמר חד וחלק, "היא יכולה לקחת ולהעניק כוחות, ממה שידוע לי היא לא לקחה ממך את הכוחות אבל היא יכולה להחזיר לך. היא תוכל לעצור את זמן ההפצצה לשבע דקות, אף אחד לא באמת יכול לשלוט בכוחות הזמן. הם הרבה יותר גדולים מאיתנו." זאת הייתה התקווה היחידה שיכולתי לקחת, ידיי היו קשורות. אם אני לא אצליח אלו הם החיים, הייעוד שלי הוא למות ואני אקח את הייעוד הזה איתי עד הקבר.
"מה אני צריכה לעשות?" שאלתי.
סמית' ריחף לכיוון השומרים שניתקו את הזרוע מהצנצנות והחלו להכניס את הארגזים אל תוך המכונית שהייתה לצד הדלת האחורית, ג'קסון כבר ישב בתוך המכונית, ראיתי אותו מביט דרך החלון האחורי ומתפלל בליבו שלא התעוררתי. ברגע שהשומר האחרון יצא מהחדר והשאיר אותו ריק סמית' הסתובב אלי.
"תעצמי עיניי." וכך עשיתי, עצמתי אותם.
פקחתי את עיניי.
חשבתי שלא קיים בי שום חמצן, לקחתי נשימה כה עמוקה שהתחלתי להשתנק. הדם זרם בגופי,המכסה של המכונה נפתח ואני קפצתי מתוכה. השבע דקות החלו.
נעמדתי מול כול המכונות והרמתי את ידיי באוויר, מכוונת אל עבר זרמי האנרגיה שבתוך המכונה, היא הייתה ריקה מכוחות אנרגיה אבל הייתה מלאה בגרעיני אנרגיה, עצמתי את עיניי והתמקדתי בהם, ראיתי איך הם יוצאים מבעד לבטן המכונה וזורמים בזרועות אל עבר המכונות שבהם נמצאים משפחות האצולה, אני רואה אותם עוברים לאט, לאט באיטיות רבה אל עבר גופות האנשים. ברגע שהצלחתי לפצל את כול גרעיני הארנגיה אחד מהשני בזרועות החלתי להכניס אותם אל גוף משפחות האצולה אבל זה לא היה דבר כול כך קל, והינה אני עושה את זה אבל הזמן הולך ונעלם ואני עדיין לא מצליחה להעיר אותם. אני משחקת עם המוות, כמו תמיד אני מרגישה את הכוח שלי חוזר אלי, אני מרגישה את כוח הדם שוב זורם בוורדי. אסטרסה מלכת הדם החזירה לי את הכוחות ועצרה את הזמן לשבע דקות בשביל שאני יוציא את משפחות האצולה מהמפעל אבל אף אחד לא אמר לי שזאת תהיה משימה כה קשה, שהכול היה תלוי בי.
לקחתי נשימה עמוקה והתרכזתי בליווי הגרעינים אל נשמת גוף והייתי צריכה לעשות את זה כול אחד בנפרד, הדחקתי את כול המחשבות שלי, את כול מה שגרם לי לא להיות ממוקדמת במטרה. כשפקחתי את עיניי הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא להציל את משפחות האצולה.
התקדמתי אל משפחת האצולה גרייסקי השולטת בכוחות היסודות, חמש מכונות היו מחוברים כצורת פרח וזרועה ענקית מחוברת אל אמצע הפרח. במהירות הזרמתי את הכוחות אל כול אחד, ראיתי בעיניי איזה גרעין מתאים לאיזה חבר משפחה, הגרעין הגדול והחזק הלך את האימא, הגרעין הגדול השני הלך אל האבא ושלוש הגרעינים הבנוניים הלכו אל עבר הילדים, הגרעין הקטן הלך אל התינוקת הקטנה ששכבה במכונה הקטנה ביותר שהייתה שם. ברגע שצעדתי צעד אחד אחורה עיניהם של כוחות המשפחות נפקחו והמכסים את המכונות נפקחו, במהירות הכי גדולה שיכולתי ללכת בין המכונות עברתי בין שתי משפחות בעלות כוח דומה, כוח השליטה המוחית והכוח שליטה ברגשות, הם היו חלק מממלכת אלאדור, התחלתי להפריד במהירות את גרעינים בגוף המכונה, הפעם הופסתי תופסת כוח כשמיקדתי את מבטי החודר בגרעינים, הכוח במבט עושה את ההפרדה והכוח בידיי מוליך ומפריד את הגרעינים לכול חבר במשפחות, משפחה אחת הערתי מהר יותר ממה שחשבתי והתמקדתי בלהעיר את חברי המשפחה השנייה.
"איפה אנחנו?" הם ניסו להוציא אותי מהריכוז ומהמיקוד שלי אבל לא עניתי להם, המשכתי להתקדם אל עבר עוד מכונות עם משפחות, לא היו הרבה, כנראה העבירו את שאר המשפחות למפעלים אחרים.
"רוצו." יצאתי לשנייה אחת מהריכוז שלי בשביל לתת להם פקודה וברגע שהם החלו לצאת מהדלת האחורית חזרה למיקוד שלי, החלתי להפריד בין הגרעינים בגוף המכונה עצמה בשביל שכולם יהיו מופרדים כבר, כול כוח שהיה צבוע בצבע שונה היה צריך להיות בקבוצה אחרת. הרגליים שלי כאבו, ברגע שקבלתי את הכוחות שלי התחלתי להרגיש את הכאב והעייפות בגופי, עיניי איימו להיסגר אבל אני שמרתי על קור רוח ומיקוד והמשכתי בהפרדת הכוחות.
ברגע שכול הכוחות היו מופרדים התחלתי כול קבוצת גרעינים שונה להוביל אל הגופות, בעזרת כף ידי הימנית הובלתי את הקבוצה הירוקה, בעזרת כף ידי השמאלית הובלתי את הקבוצה הסגולה ובעזרת עיניי את הקבוצה הצהובה. בדקה אחת הצלחתי להעיר עוד שלוש משפחות.
"שלוש דקות." העיר לי סמית' ואני הנהנתי, נשארו לי עוד שבע משפחות מסביבי אז רציתי בין המכונות בעודי מובילה את קבוצות הגרעינים בעזרת כפות ידיי ועיניי, עשיתי את זה מהר, הצלחתי לשלוט לחלוטין בכוח השליטה באנרגיה. הצלחתי להעיר את מחצית מהם ויש לי עוד זמן, מי אמר שאנשים לא יכולים לשלוט בזמן? אני עושה מרוץ נגד הזמן ואני שולטת בו, במקום שישלטו בי אני שולטת בכול דבר שקיים באולם הענק הזה. למזלי הרב כול המכונות היו מרוכזות במקום אחד אז הצלחתי להעיר עוד מלא משפחות, קבוצה ענקית של משפחות יצאה מהמפעל ולי נשארה משפחה אחת, הערתי אותה והתקדמתי להעיר את בלאד. כוח הברק היה אפור והיה רק גרעין אחד אפור בגוף המכונה, הערתי אותו במהירות הכי גדולה שיכולתי.
ברגע שכולם היו ערים נשמתי לרווחה.
"עוד דקה." הוא אמר ואני מצמצתי בעיניי בשביל לסרוק את החדר, כול המכונות היו פתוחות וריקות אז במהירות עקרתי את הפצצה מגוף המכונה שלי ורצתי איתה לבחוץ, זורקת אותה לאוויר ונותנת לה להתפוצץ. הצלחתי, הצלתי את כול המשפחות ויכולתי לשמוע את מחיאות הכפיים מאחורי, הסתובבתי בחצי סיבוב והעברתי את מבטי על כול המשפחות, סופרת אותם ובודקת אם הצלחתי להציל את כולם.
"לוס, יש לנו כאן בעיה." אמר בלאד ובשנייה אחת הייתי לידו, אני סופרת כול שנייה, כול דקה, אני שולטת בזמן שלי ועכשיו באמת הייתה לנו בעיה. הפצצה שהייתה על גוף המכונה עצמה התחילה לספור לאחור, היו לי שישים שניות שזה אומר דקה בשביל לצאת מכאן.
"לא יכול להיות שהפצצה ממשיכה, אם כול המכונות היו כבויות היא לא הייתה סופרת לאחור." אמר סמית' ולקח לי רגע אחד בשביל להבין על מה הוא מדבר.
"יש כאן עוד משפחות." אמרתי והוא הנהן.
עצמתי את עיניי וניסיתי בכול כוחי להתמקד בלשמוע פעימות לב או סימן חיים בשביל שיראה לי איפה נמצאות שאר המשפחות, לא העבירו אותם, הסתירו אותם. ג'קסון באמת חכם והוא הצליח לעבוד עלי, גם אם הייתי מוצאת דרך לצאת בלי להפעיל את הפצצה, יש תוכנית ב.
היה אור בעיניי, פקחתי אותם.
"בלאד, תשבור את הקיר הזה, מהר." ברק הגיע ושבר את הקיר לחתיכות קטנות. יש כאן לעזאזל עוד חמש משפחות, והזמן הולך ואוזל, נשארו לי כמה שניות ואני צריכה לפחות דקה בשביל להפריד בין כול הגרעינים. יותר מידי צבעים, יותר מידי צבעים בעיניים.
עשר.
הרמתי את ידיי ומיקדתי את עיניי בגרעיני הכוחות.
תשע.
התחלתי להפריד בניהם לקבוצות, צריכות להיות חמש קבוצות של צבעים בגוונים שונים.
שמונה.
כול הגרעינים היו מחולקים לקבוצות, התחלתי להעיר משפחה אחת אחרי השנייה.
שבע.
משפחה אחת התעוררה.
שש.
הגרעינים החלו להתבלגן לי שוב, המכונה דלקה והעיפה את הגרעינים לכול מקום.
חמש.
הייתי צריכה לכבות את המכונה, הצלחתי להעיר עוד משפחה.
ארבע.
עוד משפחה התעוררה.
שלוש.
הגרעין הזה לא שייך לקבוצה הזאת, הוא אמור להיות קשור לקבוצה האדומה.
שתיים.
אין לי זמן, אני לא יכולה לשלוט בו, עוד משפחה התעוררה.
אחד.
להתראות.
'בום.'

"אני עומדת כאן באזור התעשייה של ממלכת בלאדליינס, מפעל החשמל הראשי התפוצץ וגרם נזק לכול הטריטוריה. אין שום סימני למנהל המפעל או לעובדים שעבדו פה. בעלי המפעלים אומרים שהם כול הזמן ראו משאיות נכנסות ויוצאות והם אומרים שהם ראו מספר דקות לפני הפיצוץ משאיות שיוצאות .
הפתולוג הראשי ד"ר שרי בלייס מוסר כי אם נשארו אנשים במפעל, אין ניצולים."