בלאד : השקרים של לוס פרק 35 (18+)

פקחתי את עיניי, ראיתי תקרה לבנה והרגשתי כי אני שוכבת על מיטה, כשרק ניסיתי להזיז את גופי הרגשתי אותו שוקע בבד נעים שכיסה את הכול הגב שלי. לבשתי רק את הגופייה השחורה שהייתי לגופי והמכנס השחורה הנמתח, נעלי הספורט הגבוהות שלי לא היו על רגליי ומעיל העור הארוך שלי לא היה על גופי. לא היה לי את הכוח להתרומם, לא היה לי כוח לראות איפה אני נמצאת אבל הייתי לי הרגשה. כבר התעוררתי בחדר הזה פעם אחת, יותר נכון הייתי כאן הרבה פעמים שהייתי קטנה אבל אחרי שעזבתי את הארמון ראיתי את החדר הזה פעם אחת.
לקחתי נשימה עמוקה והתרוממתי לישיבה בעודי אוחזת בראשי שכאב, הרגשתי איך הרקות שלי דוקרות אותי מבעד לעור, התאורה של החדר גרמה לי לטשטוש ראייה והאור היה כה בוהק.
החלון שהיה מצד ימין היה פתוח והייתי יכולה לראות איך החושך ירד, יכולתי לראות את הירח מציץ מבעד לענני הגשם האפורים ומאיר עלי, הכוכבים התאספו סביבו ונתנו עוד אור שגרם לי לתהות, מה אני עושה כאן.
כשהבטתי אל עבר השעון ראיתי שכבר שבע בערב, אני לא יודעת מה הייתה השעה כשהגעתי לכאן בשביל להציל אותם מגורדון והחבורה שלו, אני לא יודעת כמה זמן ישנתי, אני לא יודעת כלום ממה שעבר אלי אחרי שאיבדתי את ההכרה כשהרגתי את גורדון. הדבר היחיד שאני יודעת ואני מזהה שאני נמצאת בחדר שלו.
הוא ישב מצד שמאל, על הכיסא ורכן קדימה כשמרפקיו על ברכיו, ראשו היה על כפות ידיו והוא הביט בי, הרגשתי את מבטו מסתובב ומתפס עלי. הרגשתי הכול גם כשלא הסתכלתי עליו וכשהבנתי מה קורה פה מסביב קפצתי מהמיטה ולקחתי את המעיל עור שלי, לובשת אותו במהירות ומתיישבת על המיטה ברגע שאני מרגישה סחרחורת. נערתי את ראשי ולבשתי את נעלי הספורט שלי בלי לקשור את השרוכים כי זה סתם ייקח לי זמן. בדיוק כשהתכוונתי לפתוח את הדלת יד לפתה אותי והדפה אותי לאחור, נפלתי על הישבן וניסיתי להבין מה קרה פה הרגע.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" אלי נעמד על רגליו והביט בי, הוא עמד מולי כשהוא לבוש בגופיה הלבנה שלו עם מכנסי השומרים השחורים והרחבים שלו. אני לא מבינה, מה אלי בדיוק רוצה להוכיח לי כאן? הוא יודע שאני יכולה לעבור אותו בקלות אבל אני רוצה לדעת, מה הוא רוצה ממני לעזאזל?
"יש לי דברים לעשות, לא בדיוק תכננתי את היום שלי ככה אבל מה לעשות." נעמדתי על רגליי ונערתי את האבק מבגדיי, מסתכלת אל עבר החלון ומתקדמת לעבר הדלת כשאני מסיטה את מבטי מהחלון אל אלי. שפתיו מתכווצות והוא תופס את זרועותיי ומצמיד אותי לקיר, את הברך שלו הוא מצמיד אל הקיר בין הרגליים שלי, לא היה לי בדיוק דרך לזוז אלא אם כן אני אשתמש בכוחות שלי.
"כול הזמן הזה ידעת שההורים שלי חיים ואף פעם לא סיפרת לי. כול פעם את נותנת לי עוד סיבות בשביל לשנוא אותך." הוא הביט בי במבט כועס ובעודו מביט בעיניי, אני מסתכלת בעיניו הירוקות ורואה איך תווי הפנים שלו הופכים להיות משהו מפחיד, משהו קר כשהוא אומר את המילים לשנוא אותך.
"בגלל זה אני צריכה שתביא לי ללכת, אני צריכה להקריב את החיים שלי בשביל לשחרר אותם. זה הייעוד שלי אתה לא חושב?" הוא קרב את חזו כול כך קרוב לגופי שיכולתי להרגיש את דפיקות ליבו, את הנשימות שלו על עורפי , את הדם שלו שזורם במהירות כה רבה בגוף שלו.
זה מסיח את דעתי מהמטרה ואני מנסה לעשות הכול כדי לא לחשוב עליו כשהוא מסתכל עלי בצורה הזאת , אני עושה הכול רק להתרחק ממנו אבל הוא מתקרב אלי כול פעם מחדש, מחפש אחרי משהו לא ידוע, אחר משהו שאני לא מודעת אליו.
"את הולכת ישר אל המוות, את לא חושבת לקחת איתך עוד אנשים, לקחת אותי איתך?" כשהוא אמר לקחת אותי איתך הבנתי שאני צריכה לברוח מכאן כי הוא עוד ינסה לעקוב אחרי, אם טרייסון לא הצליח לצאת בחיים מהמפעל הזה אלי אפילו לא יצליח להיכנס אליו בחיים, הלחימה והאנשים שם הם מעבר לרמה שלו.
"אתה תמות אם תכנס לשם, השומרים ימותו. קיילה וליאה חסרות כוחות, הן לא יצליחו להילחם שם. אני צריכה ללכת לשם, אני מכירה אותם והם מכירים אותי, אם הייעוד שלי זה לחיות אני יחיה אבל אם הייעוד שלי הוא למות, אני אמות." אמרתי וניסיתי לזוז עם הגוף שלי כי ידעתי שאם אני יפעיל עליו את הכוחות הם ילכו למקום אחר, ולא למקום של ניסיון בריחה.
"היחיד שיהרוג אותך," הוא התחיל לומר וקרב את פניו לעברי, " יהיה אני." הוא לחש והקריב את שפתיו לשפתיי, הנשימה נעתקה ממני ולא יכולתי לזוז בשביל להתנגד לו, אני חייבת לברוח כי אני יודעת שאני לא הצליח להתנגד לו. אני חייבת לברוח לפני שהוא יסיח את דעתי מללכת אל המפעל. פתחתי את פי בשביל לתת ללשון שלו לעברו דרכה ונישקתי אותו בחזרה, הרגשתי איך פרץ של אנרגיה פורץ מגופי וידי התחילו לעשות את העבודה שכול כך פחדתי לעשות אותה. ידיו של אלי הורידו ממני את הגופיה שלי והשאירו אותי עומדת-יושבת בחזיה, הישבן שלי היה על רגלו של אלי וגב שלי נשען על הקיר, מנסה לעשות הכול בשביל להתנגד אבל אפילו הגוף שלי לא מקשיב למוח שלי שמנסה לצעוק לי לעצור, מנסה לצעוק לי להתרחק ממנו אבל אני מדחיקה כול מחשבה של הזהרה שעלתה בראשי.
ידי הורידו את הגופיה הלבנה של אלי ועיניי שהיו פעורות לרווחה ראו את הגוף השרירי והמוצק שלו עם הקעקוע שפספתי בפעם הקודמת, ראיתי את הקעקוע של חיוך החתול צ'ייסר מהאגדה של אליס בארץ הפלאות, אל ידעתי מה הכוונה שלו הייתה והעברתי את אצבעותיי עליו. הרגשתי את אצבעותיו של אלי מותכות את עורי ומתקרבת אל עבר סוגר החזייה שלי שהיה דבוק אל הקיר, בשנייה אחת יכולתי לשמוע את ה'קליק' הקליל של סוגר החזיה וכול הלחץ והתמיכה שהיא נתנה לי נעלמה כאילו לא היה לפני זה, החזיה השחורה נפלה לרצפה והרגשתי כול כך חשופה מול עיניו אבל לא רציתי להשאיר את זה ככה.
פתחתי את אבזם החגורה שלו והיא עברה כול כך במהירות דרך הלולאות שזה הדהים אותי, פתחתי את הרוכסן ובלי שום חרטה בגופי, בלי שום דבר שעצר אותי מלעשות את זה החדרתי את ידי אל תוך המכנסיים שלו,אל תוכו הסודות הכי עמוקות שלו.
אלי התנתק ממני ועצם את עיניו, הוא נראה כול כך פגיע, כול כך חלש שנבהלתי. שחררתי צרחה ברגע שאלי התנתק מהגוף שלי וזרק אותי על המיטה שלו, זה היה רגע של שתוקה שבערה בין שנינו ולא ידעתי אם זה היה חלום או מציאות וגם זה לא היה אכפת לי. כי לא ידעתי מה אני אמורה לעשות או איך לעשות, לא חשבתי שזה יקרה בכלל בחיים שלי. אבל דבר אחד ידעתי, כי אם מישהו לא יעצור את מה שקורה בנינו אנחנו נתחרט על זה עד סוף חיינו, גם אם החיים שלי נראים קצרים יותר משלו, גם אם ידעתי שאני לא יוכל לעצור אותו , עדיין הדחקתי כול מחשבה שהייתי בראשי.
רגל נחה בין רגלי והוא סגר משני צידי גופי, רוכן אל עבר החזה שלי באותו משאיר שובל של נשיקות לאורך גופי, מצווארי אל עבר בטני. אני רוצה לעצור אותו לפני שהוא יעשה את הדבר הבא אבל זה כבר מאוחר מידי הוא מוריד ממני כול פיסת בד אחרונה שנשארה על גופי, כול מה שהיה על גופו נעלם כאילו לא היה מעולם. הוא עמד לעשות את הצעד שכולם יודעים עליו אבל פתאום הרגשתי את הגוף שלי בשלטתי.
"עצור." עצרתי אותו, " אתה תתחרט על זה גרין, תפסיק." אמרתי אבל הוא לא הקשיב לי, הוא נישק את הלחי שלי בצורה כה אלגנטית, צורה כול כך רקה שגרמה לי לתהות האם יש בו רגשות שלא ידעתי על קיומם לפני כן? האם יכול להיות שהוא באמת מרגיש כלפי משהו מכול הפעמים שהיינו ביחד?
"אני לא." ועם המילים האלו הוא נכנס לתוכי, הצרחה המרה של הכאב עמדה לי בגרון אבל לא יכולתי לצעוק אותה כשהוא נישק אותי, הוא נע וכול הכאב שהיה לפני שנייה התחלף בתענוג אחד גדול, רציתי לפקוח את העיניים אבל זה כאב לי מידי. נשכחתי את שפתיו וטיפות דם זהירות התחילו לחלחל את תוך פי , הפעם לא רציתי לעצור כי הוא החזיר לי את כול הרגשות שהדחקתי לפני כן, הוא שבר את חומת המגן שנלחמתי עליה עם עצמי, הוא שבר כול קושי שהיה בגופי בזה הרגע והוא טלטל אותי מצד לצד. לא רציתי שזה יעצור אבל ידעתי שזה יגמר בזמן הקרוב.
גם מאחורי כול השמחה, אפלה כבר הפציעה אל החדר.

השעה הייתה שלוש בלילה, התרוממתי במהירות כשהבנתי שמיטה הייתי ריקה. הריח שלו עדיין היה בחדר אבל ידעתי שהוא לא נמצא, השאלה הראשונה שעלתה בראשי הייתה האם הוא מתחרט אבל לא הייתה בידי את התשובה לשאלה הזאת. רציתי לדעת איפה הוא נמצא, רציתי לדבר איתי אבל המוח שלי צרח עלי שהייתי צריכה להיזהר, שהוא הזהיר אותי אבל אני התעלמתי מכול מה שקרה פה הרגע. לבשתי את הבגדים שלי ויצאתי מהחדר אחרי שאני טורקת מאחורי את הדלת בחוזקה, אני מביטה במסדרון של החדרים ועוצמת את עיניי, אני כול זה אני יכולה לדעת איפה הוא נמצא, אני יכולה להרגיש בו ואני יכולה למצוא אותו .
במהירות ההבזק הגעתי אל המרתף של הארמון, איפה שהוא נמצא וראיתי אותו מדבר עם שון בזמן ששומרים מפרקים וטוענים נשקים שונים, הם היו יותר רחוקים ואני נשענתי מבעד לקיר בשביל להקשיב לשיחה שלהם. זה לא הרגיש לי נכון לרגל אחריו בצורה הזאת, רציתי לעצור את עצמי אבל הסקרנות גברה עלי, נשענתי על הקיר עם גבי ועצמתי את עיניי בשביל לשמוע יותר טוב את השיחה שלהם.
"אתה עשית מה?" זה היה קולו של שון, הוא נשמע עצבני וכועס באותו הזמן. אלי שעמד לידו נשם לרווחה , פקחתי את עיניי והסתובבתי על צדי בשביל לראות מה קורה שם. אלי תפס את חולצתו של שון והקריב אותו אליו.
"אל תצעק, אנחנו צריכים למהר לפני שהיא תתעורר." אמר אלי, פערתי את עיניי כי הבנתי שהוא שיקר לי, הוא שכב איתי רק בשביל שאני הרדם ואחרי כול זה ידעתי שאני ישן הרבה זמן, הייתי עייפה והוא גרם לי להיות יותר עייפה ממה שהייתי.
"שכבת איתה רק בשביל להגיע למפעל שההורים שלך נמצאים בו לפניה? אתה חתיכת בן זונה חסר רגשות." אמר שון והביט בו במבט שלא ידעתי איך לתאר אותו, אבל אני ידעתי שהנשימה שלי כבר לא הייתה סדירה, הלב שלי כאב, הוא היה שבור, והוא נשבר יותר ממה שהוא קודם לכן. זה גרם לי להלם אז לא ידעתי איך להגיב לדבר כזה.
"אני חייב לראות את ההורים שלי, לא ראיתי אותם כבר ארבע שנים. אם היא תגיע לשם לפני היא תהרוג את הג'קסון הזה שהיא דברה עליו, אני רוצה להרוג אותו במו ידי." הקול שלו היה קר אבל למוח שלי כבר לא היה אכפת, הוא תלה פתק שכתוב עליו 'יצאתי לחופשה'.
"גם אם היא תתעורר עכשיו או מאוחר יותר היא תגלה שנעלמת, ישבר לה הלב והיא תהפוך לחלשה. אם היא תגיע לשם יהרגו אותה, או שזאת הייתה התוכנית שלך כול הזמן?" הוא טועה.
אם הלב שלי ישבר מאהבה אל אדם אני לא יהפוך להיות חלשה, אהבה בסדר גודל כזה תשבור אותי לחתיכות והכוחות שלי לא יחזיקו מעמד בגוף שבור. לאט, לאט יכולתי להרגיש את כוח הדם שלי מרפה מהגוף שלי, יכולתי להרגיש אותו נלקח ממני.
יצאתי מבעד לקיר וצחקתי "שניכם טועים," הם הסתובבו אלי בעיניים פעורות, " ברגע שליבו של דמפייר ששולט בכוחות דם נשבר, כוחות הדם מעוברות לאדם ששבר אותו." ניסיתי לעצור את הדמעות שלי אבל לא יכולתי לעשות את זה, הקול שלי היה חנוק, הלב שלי היה שבור ואני רציתי לברוח מכאן. כי הייתי לי הרגשה שאני יאבד את הכוחות שלי ואני באמת איבדתי אותם, אני עומדת למות ואני יודעת את זה.
"מזל טוב גרין, תשתמש בכוחות שלי בחכמה." אמרתי וניגבתי את הדמעות שלי.
"לוסי."
אבל אני כבר לא הייתי במרתף, לא הייתי בארמון, רק רצתי אל בלאד.

עמדתי מול הארמון השרוף של בלאד, חלקים החלו ליפול מטה והאש החלה להתפשט בכול רחבי העיר העתיקה. צרחות של ערפדים, צרחות של בני אדם, הריח השרוף שהתפשט ברחבי העיר. החום שגרם לי לחשוב כי אני עומדת להתלקח יחד עם הארמון השרוף, כל מה שהיה בתוכו נעלם, כול הערפדים שחיו בתוכו נעלמו , בלאד, בלאד נעלם.
כול הרגשות שהיו בתוכי נעלמו כאילו לא היו נעלם, החומה התחילה להבנות מחדש רק הפעם זאת הייתה חומת פלדה, השם אלי נעלם ממוחי, כול מה שקרה הלילה נעלם ממוחי.
כשעצמתי את עיניי הדחקתי כול רגש שהיה בגופי, כול רגש של רחמנות, כול רגש של התרגשות, כול רגש של אהבה, כול רגש שהשאיר אותי אנושית נעלם כאילו לא היה מעולם .
כשפקחתי את עיני ידעתי מי אני.
קוראים לי לוסיאן גולדינג ואני היא הציידת.