בלאד : השקרים של לוס פרק 32

במשך הזמן האחרון הייתי תחת אימונים, הייתי חייבת לדעת איך לשלוט בכוחות הלחימה שלי במקרה ואם הבוס ייקח ממני את הכוחות, זה לא שאני מתכוונת לתת לו אותם אבל אני צריכה
להיות מכונה לכול דבר. אחרי שהייתי לי הוכחה בידיים לכ שרוזלין ורקס חיים והם נמצאים במפעל יכולתי לספר לג'ון ולבלאד את כול מה שידעתי, מי הם המודיעים שלי, מי נמצא במחתרת ועל המפעל. הדבר היחיד שלא עשיתי הוא לספר לאלי שמצאתי את ההורים שלו, כי ידעתי שזה יוודא לו עוד מעט, אולי לא עכשיו אבל אני בטוחה שזה יקרה במזמן הקרוב. וזה לא שהזמן נעצר, אין לי זמן, אני צריכה לפעול במהירות לפני שהבוס יתחיל את הפעילות הקיצונית שלו.
טרייסון עושה הכול בשביל לגלות מי הוא הבוס, מי ששולט במפעל ובעובדים שלו זה המדען שראיתי בפעם הראשונה שהייתי במפעל, קוראים לו צ'ייס אבל זה לא היה מידע רלוונטי לנושא, אני הייתי צריכה לדעת את החולשות של המפעל, את השמות של כול משפחות האצולה ואת שמו של הבוס. שום דבר מהמידע הזה עדיין לא הושג לי אבל כולם עובדים על זה, אף אחד לא נח בימים האלו אפילו את סמית' אני רואה כול חצי שעה כשהוא מגיע אלי ואומר לי מה הוא גילה.
זה כאילו שהבוס של המפעל יודע שאני מגיעה כי הוא התחיל לחלק את משפחות האצולה בחדרים שונים והחדר של רוזלין ורקס היה בצד השני של המפעל, אם אני יכנס מהדרך האחורית אני אצטרך לעשות את כול הדרך בין העובדים והשומרים שם רק בשביל להגיע אל החדר.
היה כול כך הרבה דברים לעשות, להתאמן ביריות, להתאמן עם הכוחות שלי לדעת לשלוט בדם במאה אחוז גם בעזרת הידיים וגם בעזרת העיניים. הייתי צריכה להתאמן עם וולדאק ובלאד רק בשביל שלא יהיה לי קוצר נשימה כשאני מסיימת, ורק אחרי מספר ימים שלמים של אימונים שהוציאו לי את הנשמה מהמקום התחלתי להתאמן על הצעדים שלי ועל המיומנות שלי שהייתי בתחתית. הייתי צריכה לחזק את הקשר שלי והשמיעה מסביב, לחזק את הקשר שלי להתמזג על הקולות בשביל לדעת מה בא ולעשות את כול זה, זה בלתי אפשרי.
אבל הצלחתי כי היה לי את כוח הלחימה שכולם מדברים עליו, היה לי את החשק להתאמן ולנצח והייתה לי את ההרגשה שזה מתקרב ואני צריכה להיות מוכנה.
כמעט ולא הייתי בארמון של בלאדליינס כי לא יכולתי להכניס לשם את בלאד בשביל שהוא ילמד אותי, השומרים והבנות עדיין לא יודעים שאני בת החסות של בלאד, הם בצורה מסוימת הצליחו לגלות שאני קשורה ללוטוס הלבן, שאני קשורה לג'ון. אולי ג'סי סיפר להם, אולי יש להם מודיע בלוטוס הלבן אבל זה הדבר שלא בדיוק מעניין אותי , הדבר שהכי מעניין אותי הוא מי הוא הבוס ומה הוא רוצה ממני בדיוק. אני לא צריכה לשאול איך הוא מכיר אותי כי אני יודעת, ואני יודעת שנאי מכירה אותו אבל אין לי מושג מי זה, אני יודעת שזה נשמע מפגר אבל זאת האמת ואני לא ינסה לברוח ממנה.
אחרי ימים שלמים של אימונים שלא הייתי בארמון, שמרתי איתם על קשר, אמרתי להם למה אני לא נמצאת בארמון והם הסכימו איתי שאחרי כול מה שעברנו מה אני צריכה זה להתאמן עם אנשים שאני יודעת שהם נמצאים בקצב שלי. והם מכירים את שיטת הלחימה שלי, או יותר נכון שיטת הלחימה של בלאד.
בלאד, כמובן שברגע שהוא שמע שאני לא שולטת בשיטה שלו הוא הכריח אותי להילחם נגדו, הוא גרם לי כמעט לשבור את היד ולגרום לי נפיחות בעין אבל אחרי כול הצלקות והשריטות שקיבלתי ממנו, והמכות והחבלות הצלחתי להביס אותו, הצלחתי לחזור לעצמי .
"מה השיא שלך?" עמדתי עם הסנפייר בידי ונעמדתי בפני המטרות שלי, הגיע הזמן לחזור לאימונים של ירי, לא שאני מעריצה של רובים ואני לא בכירה בהם אבל אני צריכה לדעת להשתמש מהם למקרה שייקחו לי את הכוחות, הלחימה זה בשביל שמירה מפגיעה עצמית אבל בשביל שמירה ממוות אני צריכה לדעת לשלוט ברובים שלי.
"מה שלך?" שאלתי את אלי ולחצתי על הכפתור, המטרות נצבו לפני והרמתי את הסנייפר מול עיניי, מסתכלת בעינית ומכוונת אל עבר המטרה.
"שבע שניות, ארבע מטרות." הסטופר התחיל והטענתי את הסנייפר, יריתי והפלתי את הראשון, ישר אחריו את השני והשלישי, ברביעי קצת הסתבכתי אבל הפלתי אותו במהירות. לא הצלחתי לשבור את השיא שלי, אני נשארת עם אותו שיא.
"שבע שניות, ארבע מטרות." הצבעתי על המטרות שנפלו ועל הסטופר העצור, אלי הביט בי בפליאה ולקח ממני את הסנייפר שלי, הטעין אותו והדליק את הסטופר. אני רואה אותו מתחיל לרוץ והוא יורה במטרות, אני עוקבת אחרי המטרות הנופלות וברגע שהסטופר נעצר אני רואה את השיא שלו.
"שברתי את השיא שלך." הוא גיחך ואני הנהנתי עם עיניי, שש שניות, ארבע מטרות. בפעם האחרונה שכמעט שברתי את השיא שלי היה לפני שג'ון התקשר אלי, יכולתי לשבור את השיא אבל הגורל הראה לי שזה השיא שלי ואין לא יוכל לשבור אותו.
"זה לא משחק הוגן גרין, אתה יודע שרובים זה לא הנשק שלי." הרמתי את ידי וגרמתי לכוח שלי לחדור לגופו, אני רואה בעיניי את מערכת הובלת הדם שלו ואני מתחילה להזרים אותה במהירות דרך הוורידים שלו. כשאני יוצאת מהמערכת הדם שלו אני מסתכלת עליו, הוא מרים את ידו ומרים לעברי את האצבע השלישית, יותר נכון אני הרמתי אותו וגרמתי לו לסובב אותו לעבר עצמו. המבט הקר שהיה בעיניו היה מפחיד, הוא הביט באצבע שלו וניסה לא להתחרפן, אחרי שזה שעשע אותי מעט שחררתי אותו. לא לקח לו זמן להתקרב אלי צעד אחד ולתפוס בשתי ידיו את גרוני, לאיים עלי שהוא יחנוק אותי.
אני כבר לא מפחדת להיות איתו במצב הזה, כי לא משנה כמה פעמים הוא ינסה לחנוק אותי הוא לעולם לא יצליח כי הוא אנושי ויש בו אנושיות, ואני יכולה לשלוט בו, בדיוק כמו ששולטים בי.
"לשלוט באנשים זה הכוח שלך? תזהרי שבסופו של דבר לא ישלטו בך." רציתי לצחוק לו בפנים אבל עצרתי את עצמי, כאילו שלא עושים את זה כבר, כול אחד שולט בי בעולם הזה.
"אנשים שולטים בי, כולם," אמרתי בחיוך, " חוץ ממך." המשכנו להביט אחד בשני ולא היה אף אחד שישבור את החוט הבלתי נראה שנמצא בנינו, היינו היחידים בחצר באזור המטרות. זה לא שהם הפסיקו להתאמן רק שאזור המטרות נמצא בצד השני של החצר. העיניים הירוקות שלו גרמו לי לשקוע בהם אבל לאט, לאט התנתקתי כששמעתי את הזמזום של הפלאפון.
'את חייבת להגיע למפעל, הבוס כאן.' זאת הייתה הודעה מטרייסון.

טיפ,טיפ,טיפ.
אני שומעת את טיפות המים, אני מרגישה את הקור בגופי ואני שומעת את הנשימות הכבדות שלי. רעש של מנוע, נעצר, ממשיך, הולך ושוב. מכוניות נוסעות בכביש, הקולות ממשיכים להתגבר ולהתגבר ולהסיח את דעתי, להסיח את דעתי ממה שרואות עיניי.
הן רואות גופה, צווארה משוסף .
הן רואות דם, הדם אדום.
הן רואות מוות, והמוות קרוב.
הוא מחזיק בחרב, החרב מלאה בדם והדם לא שלו, הוא לא שלו. הוא של טרייסון, הדם של טרייסון, הדם של טרייסון. המוח שלי לא מבין מה קורה פה, הרגליים שלי מהירו כמה שיותר מהר בשביל להגיע לכאן, להגיע ולהביט בעיניו של הרוצח, הרוצח הזה שעומד מולי.
אני מכירה את הרוצח הזה, אני יודעת את השם שלו והשם שלו ירדוף אותי כול הזמן, הוא ירדוף אותי ביום, הוא ירדוף אותי בלילה, הוא ירדוף אותי, עד שהוא ירדוף אותי בחלומות.
הגוף שלי לא זז, העיניים מביטות לצדדים מנסות להבין מה קורה פה , כי לפני רגע הוא שלח הודעה, הידיים שלו זזו, הוא נשם אבל עכשיו הוא מת.
אולי זה לא היה הוא, אולי זה לא היה הוא, יכול להיות שזה היה הרוצח שעומד מולי, הרוצח שמראה עד כמה הדם יכול להיות סמיך, עד כמה מכאיב הוא יכול להיות.
אני יודעת שתופסים אותי בידיים, אני יודעת שהזרועות שלי נמתחות ואני עומדת על הברכיים, אני יודעת שאני לא זז, לא נושמת, לא חושבת , לא עושה שום דבר. רק מביטה, מביטה אל הגופה, מביטה אל הדם שנוזל על המתכת הקרה, אני רואה שהוא לא הצליח לשמור על ההבטחה שלו.
טרייסון הבטיח לי, הוא הבטיח לי שהוא לא יפגע ולא יפגעו בו אבל הוא שיקר לי. פגעו בו ואני לא יכולה להחזיר אותו אלי, כי אני רואה את החומר הדליק שנשפך על גופו, אני רואה איך גופו נרטב וריח של אלוכהול מתפשט במפעל. האף שלי נשרף רק מהריח החריף, העיניים שלי מאיימות עלי שהן ישארו פקוחות, הגוף שלי לא מגיב לשום הוראה והלב שלי, הלב שלי הפסיק לפעום. הייתי רואה להאמין שאני נמצאת בחלום, אבל הקול הבא הוכיח לי שאני טועה ושאני חיה את הסיוט הנורא שלי.
קליק.
גפרור נדלק, הרוצח הפיל את הגפרור אל הגופה של טרייסון וחום התפשט סביב במהירות, הרחתי את הריח של האש, ראיתי את הלהבות המתלקחות האדומות-כתומות, ראיתי את מה שעיני לא רצו לראות, אבל ראיתי.
"ג'קסון." הפה שלי זז, אני שומעת את הקול שלי. לאט, לאט המחשבות שלי מתחילות להגיע, מתחילות לזוז והגוף שלי מתחיל להבין את מה שקורה מסביבי. אני רואה שאנשים מחזיקים אותי, אני רואה שאני נמצאת במפעל ואני מבינה שג'קסון שחי איתי במשך שנתיים בארמון של בלאד הוא הבוס של המפעל.
"לוסי, ברוכה הבא למפעל שלי." הוא אומר ואני שומעת.