בלאד : השקרים של לוס פרק 30

אני עומדת באמצע המעגל, משני צידי גופי נמצאים וולדאק וטרייסון. אני עוצמת את עיניי ומתמזגת עם הסביבה, אני נותנת לגופי ולמוחי להשתחרר, נותנת לאוזניי לזהות את הקולות שמתקרבים אלי כי הסוד בלדעת את אומנות הלחימה היא להקשיב ולהיות ממוקד במטרה.
אני פוקחת את עיניי, אני רואה את טרייסון שבאה את זרועו קדימה, אני עוצרת אותו ומסתובבת
על הצד בשביל לתת לו מכה ללחי, אני מרגישה את הבעיטה המתקרבת של וולדאק מאחורי ואני מתכופפת, מסתובבת על רגליי ושכבתי על בטני בשביל שהבעיטה לא תפגע בי. לאחר רגע אחד אני קופצת על רגלי ומעיפה אגרוף לכיוון וולדאק, את הזרועה השניה שלי אני מכוונת לטרייסון ותופסת את הזרוע שלו. בעזרת כוחי ובעזרת מיקוד הצלחתי להפוך אותו על הגב.
עד שטרייסון יקום על רגליו היינו אני נגד וולדאק, הייתי רוצה להראות לשומרים ולקיילה וליאה עד כמה מהירה יכולה להיות הלחימה שלנו, כול הזמן שהייתי מתאמנת עם וולדאק הוא התחיל לעמוד במהירות שלי ובקצב שלי. הוא הרי ערפד אז לא לקח לו זמן בשביל לתפוס את המהירות שלי על הגב, כמובן שהוא לא יכול להגיע לכזאת מהירות שאני ירוץ עד הגבול של בלאדליינס תוך שלוש דקות אבל הוא יכול לתפוס אותי בזמן לחימה. כשהתחלנו להלחם אחד בשני הדבר היחיד שהשומרים והבנות ראו כתמים שחורים שרצים סביב המעגל.
נעצרנו בכך שאני מתנשמת ואני מחזיקה את זרועו של וולדאק, הוא חייך לעברי והתכופף בכזאת מהירות בשביל לתפוס את הקרסול שלי, טרייסון שהיה מאחורי תפס את מותניי והפך אותי, אני שעפתי באוויר בצורת גלגלון נעמדתי על הידיים והסתובבתי בשביל לקבל תנופה ולנחות על כתפיו של וולדאק. קפצתי מכתפיו אל עבר כתפיו של טרייסון ובעזרת כף ידי תפסתי את גבו ולקחת תנופה בשביל לרדת על רגליי ולדחוף אותו לכיוון וולדאק. רק שלא ידעתי שוולדאק נמצא מאחורי והוא מעיף לעברי אגרוף, אני זזה לצד ומעיפה לעברו אגרוף בשביל לפגוע בכתפיו במקום בפניו אבל אני מפספסת כשהוא מטה את הראש לצד. טרייסון תופס את זרועי אבל אני בועטת בו בעזרת רגלי, טרייסון תופס את רגלי בעזרת כף ידו השניה ואני מוצאת את עצמי כשהוא מחזיק חלק מגופי. אבל אני לא נותנת לו לעצור אותי.
אני עוזרת את כול הכוח שבגוף ומסתובבת עם רגלי באוויר כך שרגלי בועטת בצווארו, והוא נופל על הצד, וולדאק תופס את זרועותיי מאחורה, הם כבר מכירים את כול המהלכים שלי ואני מכירה את המהלכים שלהם. לכן לא נשאר לי מה לעשות , בעטתי בברכו של וולדאק וברגע שהוא התכופף מרוב לחץ על הברך, רכנתי קדימה וקפצתי במקומי בשביל לקחת תנופה ולהפיל את וולדאק מעל גופי.
וולדאק וטרייסון שכבו על הדשא אבל אחר כמה רגעים של התנשמות כבדה קרסתי על רגליי ועמדתי בעמידת ארבע, נושמת לרווחה ונותנת לחמצן לעבור דרך קנה הנשימה שלי לראותיי שהחליטו לחסום את הנשימה שלי. היה לי קשה, כול האוויר שיצא מפי היה קר וזאת הייתה אחת הסיבות שלא יכולתי לנשום בצורה סדירה, החזה שלי עלה וירד במהירות ויכולתי להרגיש את כול הדם שלי גואש בגופי וכול הגוף שלי נהיה כבד, שכבתי על גבי ועצמתי את עיניי.
לקחתי נשימה עמוקה וניתרתי ממקומי, מנערת את בגדי הארוכים מכול העשב והדשא שנדבקו אליו, טרייסון וולדאק עמדו כבר על הרגליים ואני לבשתי את הקרדיגן הלבן שלי.
"עבר זמן מאז שהתאמנו." אמר טרייסון ומשך את צוואר חולצתו.
"עברו הרבה שנים מאז שבכלל נלחמתי ביריב ראוי." אמר וולדאק וכפתר את הכפתורים בשרוול מעיל העור שהוא לבש על עצמו.
"ואו, נראלי אני צריכה לחזור לאימונים כי אם אני ימשיך ככה אני יקבל בסופו של דבר קוצר נשימה." וזה נכון, לא התאמנתי בצורה הזאת כבר הרבה מאוד זמן, נהייתי קצת חלודה בדרכי הנשימה אבל הגוף שלי עדיין מגיב לכול הקולות שמסביבי. אם מישהו יתקוף אותי אני יתקוף אותו בחזרה ואני יהרוג אותו אבל אף אחד לא אמר שאני יצא בשלום מהלחימה הזאת. אם היינו ממשיכים להילחם עוד מספר דקות עוד הייתי מאבדת את ההכרה.
"זה היה מדהים!" פערה קיילה את עיניה וקפצה עלי בחיבוק, מצמתי בעיניי בהפתעה.
אה, רגע, מה? שכחתי לגמרה שעומדים סביבו כול כך הרבה אנשים שהיו בעלי עיניים פעורות ופה כה פעור שהוא עומד ליפול לאדמה, הייתי עדיין מסוחררת מכול מה שקרה סביבי לכן נשענתי על טרייסון ומניחה את כף ידי על מותניי בשביל לנשום בצורה נורמלית.
"זה הסגנון של המשפחה שלנו, אבל אף אחד לא אמר שבעזרת הסגנון הזה אתם תנצחו." אמר וולדאק והביט באלי, יכולתי לראות את זה כי גופו היה מופנה לכיוון אלי ועיניו היו נועצות בו, הוא ידע מי זה, כולם ידעו מי זה אבל אני הייתי היחידה שלא רצתה לדעת מי הוא.
עיניו של אלי עברו מכיוונו של וולדאק לכיווני ואני השפלתי את מבטי כי לא רציתי להביט בו, אחרי אתמול שהוא חשב שהוא יגרום לי לקנא בזה שהוא עזר לאחת הבנות בקבוצה שלי לירות ישר במטרה, אולי משהו התעורר בתוכי אבל הצלחתי להדחיק אותו בחזרה למקום שהוא היה כי אסור שהוא יעלה על פני העולם.
"אתם צריכים לזכור שני דברים, " הרמתי את מבטי והסתכלתי ישר באלי כשדברתי, וכול מילה שאמרתי הייתה מכוונת אליו "להיות קשוב לקולות ולהישאר ממוקד במטרה." אמרתי ונעמדתי בלי להישען על טרייסון.
"אנחנו צריכים לזוז בחזרה לעבודה, תודה על התענוג." אמר טרייסון ורכן בשביל לנשק אותי בלחי, נפחתי את לחיי כשהוא נישק בלחי ונופפתי לו כשהוא הלך לכיוון המכונית בעודו מסובב את המפתחות על אצבעו, הרגשתי את זרועותיו של וולדאק עוקפים אותי ותופסים אותי בבטני, שהרמתי את עיניי ראיתי איך הוא נועץ את מבטו באלי, כהסתכלתי על אלי ראיתי שהוא מחזיר לי מבט קר וממוקד, בדיוק כמו שאמרתי לו להיות .
"תזהרי ילדונת, יש כול כך הרבה רוע בעולם." הוא לחש לאוזניי והתקדם אל עבר המכונית, לקחתי נשימה עמוקה בשביל להבין אם הוא מתכוון אל הבוס או אל אלי, אבל אני ידעתי שהוא מתכוון לכול מה שנמצא סביבי, כול מה שעוטף אותי וגורם לי ליפול אל החשכה הזו.
"אז ככה," התנערתי ממחשבותיי "אני כבר חלודה מאוד בכול העניין של הלחימה, יש קבוצה שיכולה להילחם נגדי?" בקשתי אבל אף אחד לא נענה לבקשתי.
נשפתי בבוז "מה הבעיה להילחם נגדי?" שאלתי .
"לוס הם המשפחה שלך, הם יכולים לעמוד בקצב שלך, אם מישהו מאיתנו ילחם בך הוא ימות." אמרה ליאה בשקט, לא היה לי מה לומר על זה. סך הכול רציתי שמישהו יעזור לי להתגבר על בעיות הנשימה שלי אבל אף אחד אפילו את זה לא יכול לעשות. איך לעזאזל הם אמורים להתמודד עם ערפדים, שחיו איתי בארמון, הם הרי מכירים רק את שיטת הלחימה של בלאד, שיטת הלחימה של המשפחה.
"בואו אני יספר לכם משהו, קטע קטן מהמידע שאסור לי לספר לכם. הערפדים שאתם מתאמנים בשביל לנצח אותם הם חלק ערפדים מהעיר העתיקה, ערפדים מהעיר העתיקה הם ערפדים ששיטת הלחימה שלהם היא שיטת לחימה של בלאד לוטוס. והשיטת הלחימה שראיתם עכשיו, זאת אותה שיטת לחימה. כול הערפדים של העיר העתיקה מיומנים להילחם נגדי, ואני מיומנת בשביל לנצח אותם." אמרתי והרמתי את הראש לאוויר, סמית' שריחף לו ליד איזה ענן גרם לי עוד שניה בשביל לשחרר צרחה מגרוני, אני שונאת שהוא עושה לי את זה, מפתיע אותי בצורה הזאת.
הוא מסמן לי ללכת אחריו ואני הולכת אחריו, מסלקת ממני את כול הצעקות שצועקים מאחורי שאני יחזור. אבל הם פחדנים, הם פוחדים להילחם נגדי ואחרי מה שאמרתי להם, אחרי שהפכתי להם שקר והראתי להם מה נמצא מאחוריו הם מבינים שכול מה שהם נלחמו איתו, כול מה שהם עשו היה לחינם כי אם הם מפחדים להילחם נגדי כשאני חלודה בצורה הזאת , האימונים שלהם היו לחינם.

"באת להגיד לי מזל טוב?" אמרתי והתיישבתי בכיסא אחרי שאמרתי לאייזק בוקר טוב, הייתי קצת מבואסת אחרי האימון אבל לא רציתי לתת לזה להרוס לי את היום. ארוחת הבוקר עם בלאד הייתי יחסית נורמלית ושמחה, חוץ מזה שרצו לשים עליו מעקב ולא בדיוק התנגדתי לזה.
אבל ככול הנראה שעדיין לא שמו עלי אותו עדיין.
"מזל טוב על מה?" התיישב סמית' על הקורסה והביט בי, אני מתחילה להתרגל לרעיון שאני מדברת עם רוח אבל המחשבה הזאת עדיין מתבלגנת לי בראש. זה עדיין קצת מוזר אבל אני יכולה לחיות עם זה, במיוחד כשהוא מעביר לי מידע חיוני.
"הצלחתי לעבור את האימון בלי למות, נכון אני צריכה לעבור עוד, אבל," חייכתי אליו בשביל שהוא ישלים את המשפט בראשו.
"הגיע הזמן ללמד אותך אודות המכונות, הבוס שם רוצה לעשות פעילות קיצונית במיוחד בשביל לפגוע בך. אני עדיין לא יודע כלום אבל כדי לך להתחיל להתאמן. גם אם הם לא לרמה שלך." אני לא יודעת למה אבל לא נבהלתי, אני יודעת שהבוס שלהם לא רוצה אותי מת, אז אני לא חושבת שהפעילות הקיצונית הזאת תפגע בי. אולי היא תהיה רק בשביל להסיח את דעתי או לגרום לי לאבד את ההכרה את שום דבר אחר הוא לא יעשה.
"טוב מה אני יגיד, אני בן אדם מבוקש." ניסיתי כמה שפחות להראות לסמית' שאני מוטרדת, רק חבל שזה לא עבד עליו כמו שחשבתי שזה יעבוד. אולי אני יכולה לעשות את המניפולציות המוח האלו על אנשים אחרים אבל לא על רוח דם.
"יותר מידי אפילו, אולי הוא אפילו גילה את האמת." הוא אמר ואני מצמצתי לעברו.
"איזו אמת?" שאלתי בקול מעושן.
"שאת זאת נסיכת הדם." הייתי רוצה שהוא לא יגלה את האמת אבל אי אפשר להסתיר אותה אם היא הייתה כול כך ברור, אם סמית' ידע אותה, ברנדי ידעה אותי, רוזלין ורקס ידעו אותה ואחרים נחשו אין מצב שהוא לא היה מגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמו, פשוט תהיתי כמה זמן זה ייקח לו.
"אני אמורה למחוא כפיים? כבר הבנתי שלא יהיה לי חופש עד שישגו את הכוחות שלי, אם הייתי חלשה הייתי כבר נכנעת," נשמתי לרווחה "אבל אני לא מוכנה לוותר על הכוחות אלו, ויהי מה אני מתאבדת עליהם." הכוחות האלו הם אולי הדבר היחיד שהפיל אותי כשהייתי צריכה עזרה וחיזק אותי כשהייתי לבד, אבל לולא האנשים שהיו סביבי גם הכוחות היו חסרי יכולות כמו שאני לפעמים מרגישה, אבל לא יותר. אני יודעת שאם אני ירצה לנצח במלחמה הזאת אני ינצח, אבל אני צריכה להקריב יותר מידי דברים, והדבר הגדול ביותר שאני יקריב בשביל לנצח הוא החיים.
"הלוואי שכולם היו בעלת רוח לחימה כמו אצלך, אבל את מיוחדת לוסי, בגלל זה כולם רוצים אותך." סמית' התרומם מהספה והראה לי ללכת אחריו לאחד המדפים, אני עקבתי אחריו בעודו מרחף לפני. המשפט שלו זמזם בראשי וניסיתי לעשות הכול במקום לחשוב עליו.
הוא אמר שאני מיוחדת, שבגלל זה כולם רוצים אותי. אבל אני תוהה, מי רוצה אותי באמת ולא בגלל היכולת שלי? אני מאמינה שבלאד אוהב אותי בגלל מי שאני אבל השאלה הגדולה, האם האחרים היו סומכים עלי לולא עשיתי את מה שעשיתי, והייתי בעלת הכוחות שאני נושאת?
"הגיע הזמן ללמד אותך על המכונות, את צריכה ללמוד למה התכוונתי בכך שהוא צריך את האנושיות שלך," הוא אמר והצביע לי על ספר חום שנראה ישן אבל ברגע שפתחתי אותו כול הדפים היו שלמים כאילו הספר יצא רק הרגע מהדפסת, "אני מקווה שאת טובה במתמטיקה."
אחד הדברים שאני הכי שונאת בעולם, מתמטיקה.
"אולי אני יביא לבוס להרוג אותי וזהו?" סמית' נתן לי מבט שאני לא צריכה אפילו לצחוק על זה, הרמתי את ידיי באוויר והתרחקתי מכול הציניות שלי כלפי המוות.