בלאד : השקרים של לוס פרק 29

בוקר.
אחרי השיחה עם בלאד וג'ון נהייתי כבר יותר מידי עייפה, לא יכולתי לשמור על העיניים פקוחות וידעתי שאני צריכה לזוז לישון לפני שתתחיל פה מלחמת דמים בין האחים, אחרי שג'ון עורר את קנאתו של בלאד והוא הרגיש מעוצבן הייתי חייבת להפסיק את הריב שלהם בכך שאני שולחת את ג'ון לבית ואני הולכת לישון. הייתי צריכה להתנהג כמו הבוגרת בניהם ולשלוח את בלאד לחדרו, הוא כמובן לא הסכים עד שאני יבוא לישון איתו, הייתה לי הרגשה שיהיו לי סיוטים בגלל כול מה שקרה ביום אחד וזה בדיוק מה שהיה.
אני זוכרת את הסיוטים שלי, ראיתי אותם חולפים מול עיניי כשהתעוררתי בבוקר אבל אף אחד מהם לא הבהיל אותי כמו שהוא אמור להבהיל אותי. מה שקורה כשאני ישנה עם בלאד זה שאני מרגישה בטוחה ולכן בבוקר, מספר דקות אחרי שאני מתעוררת המוח שלי מוחק אותם בלי שום הודאה, וכול פעם שאני מנסה לחשוב עליהם אני רק רואה כתם שחור שיעלם בזמן הקרוב.
אני לא יודעת למה, אני לא יודעת איך זה קרה אבל כשאני צריכה את בלאד, הוא תמיד שם. והוא כמו אבא, אפילו יותר טוב מאבא, הוא אבא, אמא, אח, אחות, חבר וחברה. הוא עשרות מתנות באריזה אחת גדולה, ואני אפילו לא יכולה להתחיל בלהודות לו על כול מה שהוא עשה.
לכן אני לא באמת מתכוונת לתת לו להתערב בכול המלחמה הגדולה הזאת, אם הבוס של המפעל רוצה אותי, הוא יקבל אותי אבל בלי לערב שום גורם אחר במלחמה שלי.
בשעות הבוקר היה אפשר להרגיש את החורף מתחיל, את הקור שעובר בגופי וגורם לי ללבוש הפעם בגדים ארוכים ולא נוחים למקרה שאני אצטרך היום להתאמן.
פתחתי את הארון שנמצא בחדר שלי והורדתי את המדפים של הקיץ בשביל להגיע למדפים של החורף, כול הבגדים היו מסודרים לפי צבעים, עיניי נחו על מכנסי ג'ינס שחורים עם קרע על הברך, חולצה ארוכה לבנה וקרדיגן לבן , החולצה הייתה בצורת וי והדגישה בדיוק את מה שהיה צריך להדגיש, ולמזלי היה מה להדגיש.
"בוקר טוב לוס." זאת הייתה הפעם הראשונה בזמן האחרון שהתיישבתי לארוחת בוקר עם בלאד ושאר האנשים שגרים בארמון, אחד מהם היה טרייסון שחייך אלי מבעד לצד השני של השולחן. השולחן היה ארוך והיו בו לפחות שלושים מקומות לאנשים, בלאד ישב בראש השולחן מצד ימין ואני ישבתי משמאלו, בראש השולחן השני ישב טרייסון והביט בי. הוא היה חלק מהמחתרת אבל הוא לא ידע שגם בלאד חלק ממנה ובלאד לא יודע שטרייסון וולדאק חלק מהמחתרת .
השקרים חוגגים ואני בראשם.
"בוקר טוב." אמרתי במלמול שקט, אחד האנשים של בלאד שחזר ממשימה מחוץ לבלאדליינס שב והוא היה שמח, שמח ורעב עד כדי כך שהוא רק הביט בי דרך עיניו ולא אמר מילה, הוא התחיל לאכול עוד לפני שכולם הגיעו לשולחן.
אחד הכללים של בלאד היה שאף אחד לא מתחיל לאכול עד שכולם לא מתיישבים אבל עכשיו הוא פשוט חג מהכללים שלו פעם אחת, אחרי שהמשימה עברה בהצלחה הוא לא יכול להיות יותר שמח, ואני למדתי דבר אחד, לא לשאול שאלות.
"לא סתם כולם הגיעו לארוחת הבוקר, יש לי הודעה חשובה." נעמד בלאד על רגליו, התחלתי להעמיס אוכל על הצלחת שלו ובאותו הרגע גם הבטתי בו, הוא לבש מכנסי ברמודה משובצים ושום דבר לפלג גופו העליון, עיניו של בלאד עברו על כול היושבים בשולחן, בוחנים כול אחד מהם.
"נודע לי שיש אדם שמנסה לצוד את הילדה שלי, ואני לא מדבר על שומר הערפדים המזדיין. אדם אחר, שגר פה בעבר. אני מבטיח שאם יושב כאן אדם שיודע מי הוא ולא מוכן לדבר הוא ישלם על זה." נשכתי את שפתיי והבטתי באוכל, לא סיפרתי את זה לבלאד רק בשביל שהוא יוכל לספר את זה לכול האנשים שלו. יכולתי להרגיש את מבטו של טרייסון עובר דרכי, השענתי את ראשי על כף ידי והבטתי בו.
"סיפרת לו?" הוא שאל בלי קול, דרך עיניו. ראיתי מולי אותיות מרקדות כשהן בונות את המשפט שהוא שאל דרך עיניו.
אני מניחה את אצבעותיי על פי ומנסה לסגור מפני כולם את שפתיי "הוא לא יודע עליך." שפתיי זזו ללא קול, טרייסון מהנהן בקצרות בלי שאף אחד לא יראה ומרכין את ראשו לאכול וממשיך לאכול את האוכל שהיה בצלחתו. לקחתי צנים שלא היה שרוף מיד ולא היה קשה מידי ומרחתי אותו בחמאה, כול השולחן ישב בשקט בלי להוציא מילה אחרי הנאום של בלאד. אף אחד לא הרים את ראשו מצלחת האוכל וזה נראה כמו שולחן ילדים ובלאד הוא האבא הכועס, רציתי לצחוק אבל שמרתי את הבדיחה לעצמי.
"בלאד, אתה רוצה שנארגן יחידת שמירה ארבע חמש אפס?" זה היה גורדון, ראש האבטחה של בלאד. כול המספרים האלו לא כוללים אותי לכן לא ידעתי למה הוא התכוון, חיכיתי בשקט לתגובה של בלאד. גורדון ושאר צוות האבטחה חיכו לתשובה של בלאד אבל הוא רק המשיך לאכול את הבשר הצלוי שהוא הכין לעצמו לארוחת בוקר.
"לא צריך יחידת מעקב." אמר בלאד ולגם מכוס היין שלו.
"אבל אדוני-" התחיל גורדון לומר אבל בלאד הרים את ידו ועצר אותו מלדבר. בהתחלה לא הבנתי למה הוא התכוון יחידת מעקב אבל ברגע שהבנתי נעמדתי על רגליי והבטתי בו ישירות.
"שום יחידות מעקב ! אני עובדת אצל שומרי הערפדים, הם לא יודעים שאני בת החסות של בלאד!" תקפתי את גורדון עם מילים, גורדון שלא היה מוכן להתפרצות שלי פער את עיניו וניסה להרגיע אותי בעודי צועקת עליו. איך אני לעזאזל יוכל להמשיך עם החיים שלי אם תהיה קבוצת מעקב על הגב שלי? זאת אומרת עם ג'ון אני עוד יוכל להמשיך כי בלאד יודע עליו אבל אלי והשומרים לא יודעים דבר על בלאד וג'ון.
"לוסי, ומה יקרה אם תפגעי?" של גורדון.
"אני לא יפגע, כי המקומות שבהם אני יהיו אלו העיר העתיקה וארמון של בלאדליינס, אני לא יוצאת מהגבולות אז אתם תדעו איפה אני," עצרתי את עצמי לרגע ואז המשכתי לדבר, "אם אתם רוצים אתם יכולים לשים לי מכשיר מעקב בשביל לדעת איפה אני כול הזמן." לא התנגדתי, כי אם אני באמת נמצאת תחת איום אז הם לפחות ידעו איפה אני נמצאת.
"אני בעד." בלאד הוציא חפיסת סיגריות מהכיס שלו והדליק סיגריה, העשן הסתחרר סביב השולחן והייתה לי הרגשה רעה בנושא הזה, בלאד נהיה מפחיד מרגע לרגע.
קבלתי הודעה מקיילה שמבקשת ממני להגיע לארמון, ובאותו הזמן שאני קבלתי הודעה טרייסון קיבל אותה גם. בשביל לא לעשות מאומה אני הייתי צריכה לצאת ראשונה מהארמון וללכת לוולדאק ולחכות שם חצי שעה, אחרי הכול בלאד לא צריך לגלות על זה.

היינו בדרך לארמון, אני ישבתי מקדימה עם טרייסון וולדאק ישב מאחורה, אולי טרייסון היה המודיע שלהם אבל וולדאק לא רצה להישאר בבית. הוא אמר שמשעמם לו לשבת לבד עם הכוחות שלו והוא הודיע לבוס של המפעל שהוא נוסע עם חברים לחופשה, אני לא יודעת עד כמה הבוס מאמין לו אבל לוולדאק לא בדיוק אכפת. השומרים יודעים שטרייסון לא עובד לבד, אחרי השיחה- מריבה שלנו השומרים שמעו את השם וולדאק.
"את יודעת למה הם רוצים אותנו?" משכתי בכתפיי.
"אני כבר לא מדברת עם קיילה וליאה כמו פעם, אתה יודע, הם יודעות שאני שומרת מהן סודות והן לא אוהבות את זה." אם הייתי במקומן גם אני לא הייתי אוהבת את זה, אבל אלו הם החיים ואני לא מתכוונת לערב אותם במלחמה שלי. בדיוק מה שאמרתי על בלאד, אם טרייסון מעורב בזה אז הוא מעורב בזה כי הוא התערב עוד לפני שידעתי, אם הייתי יודעת לא הייתה נותנת לו להתערב.
"אוי מה הן כבר כועסות, אם הן היו יודעות מה את עוברת." רכן וולדאק קדימה ושלף את אצבעו השלישית, גלגלתי את עיני ונתתי מכה על האצבע רק בשביל שהוא יוריד אותה. וולדאק נשף בבוז וחזר לשבת במקומו, במשך כול הנסיעה הוא חפר על כך שאף אחד לא יודע מה אני עוברת, ובכול מה קרה הם כועסים עלי. אני וטרייסון כבר רצינו להרוג את וולדאק מרוב שהוא מדבר, חשבתי שיהיה לי יום שקט אבל כנראה שטעיתי.
"גיל הטיפש עשרה, תצטרך להיות עם דק וול." אמר טרייסון ואני גיכחתי.
"מזל שאין לבלאד עוד בנות חסות בגיל הטיפש עשרה, הייתי כבר משתגע."
"תודה?" שאלתי מופתעת , "אל תדאג וולדאק, אני יודעת שאתה אוהב אותי." צחקתי והבטתי לעבר החלון, מסתכלת על הדרך שאני מכירה בעל פה.
"מודה באשמה." רכן וולדאק בשביל לחבק אותי מאחורה, החיבוק שלו היה מאוד צמוד ויכולתי להרגיש איך הוא חונק אותי מבעד למושב.
אחרי נסיעה של שתי דקות הגענו לארמון, הדלתות היו פתוחות והשומרים לא ביקשו מאיתנו אישורי כניסה אחרי שהם ראו אותי. בכול יום האבטחה נהיית יותר ויותר משוריינת וחזקה והאימונים הופכים להיות יותר ויותר קשים. הפעם החצר הייתה הרבה יותר מלאה, היו יותר קבוצות של שומרים שאף פעם לא ראיתי וקיילה וליאה התחילו מזמן ללמד את היכולות שלהם ואלי היה זה שאימן את הקבוצה שלי, אחרי שהוא יודע עד כמה מהירה הריצה שלי הוא התאמן הרבה בשביל שיהיה לו את היכולת לרוץ אחרי בשביל לצוד אותי. הוא אף פעם לא הבין איך הוא קיבל את היכולת הזאת אבל אני יודעת שהוא דמפייר, ודמפריים יכולים להשיג אותי כשאני מתחילה להתעייף.
"טרייסון, לוס הגעתם מהר." קיילה הגיעה אלינו, ליאה שקראה לכולם להגיע לאמצע החצר התחילה להתקדם לכיוון שלנו.
"בשביל מה קראתם לנו?" שאלתי והבטתי באלי שהגיעה על הקבוצה שלי, האחים סקיילרין נעמדו לצידו בעודם מתנשמים בכבדות. רוי נשען עלי וזרק את זרועו על כתפי בעודו לוחש לי שאני יציל אותם מהמפלצת הזאת, וכשהוא אומר מפלצת הוא מתכוון לאלי.
"בגלל שאתם יודעים עם מי אנחנו מתעסקים, מי מאיים עלינו, אתם חושבים שאנחנו מוכנים?" שאל שון, טרייסון לא אמר מילה והוא הביט בי, וולדאק שנעמד לידי הסתכל עלי בבלבול ואני הנדתי את ראשי וסימנתי לו שאין לי מושג על מה הם מדברים.
"איך אתם מתאמנים?" שאל אלי ואני חייכתי לרווחה, אם הם רוצים לדעת איך זה אימונים של המשפחה שלנו, הם לעולם לא ירצו לדעת.
"גולדינג." אמר טרייסון ואני חייכתי והורדתי את הקרדיגן הלבן שלי, מתקדמת אל עבר אמצע החצר בעודי מזיזה את כולם מאמצע, הם עמדו במעגל סביבנו ונתנו לי מספיק מקום בשביל להתאמן, וולדאק שעמד כחלק מהמעגל הצטרף אלינו ועמדנו שלוש אחד מול השני, במעגל.
"אתם מוכנים להראות להם מה זה אימונים של המשפחה שלנו?" שאלתי.
וולדאק הוריד את המעיל עור שלו וחשף את הגופייה השחורה שהוא לבש, אף פעם לא קר לו, כי הוא ערפד. הלוואי והייתי יכולה ללבוש בגדים קצרים ונוחים יותר אבל הייתי קופאת מקור.
"בואי נעשה את זה." חיוך ענק התפרס על פני.