בלאד : השקרים של לוס פרק 26

עמדתי את הרובה מול המטרות וכולם רצו לבחון אותי, אני שהייתי כבר מוכנה עוד מהבוקר לא היססתי והסכמתי לירות במטרות ממרחק של כמעט עשר מטרים. מה שכמובן לא עושים באימוני שטח רגילים, היום בגלל השיחה שלי ושל טרייסון החליטו לחזק את הקבוצות, אני לא יודעת איך ליאה וקיילה הבינו שאני לא רוצה לאמן את הקבוצות שלי ואני גם לא יודעת איך אז הן פשוט חלקו את הקבוצה שלי לשתיים והתחילו לאמן אותם ביחד. אני הייתי דבוקה במטרה שלי וידעתי שאני צריכה להוריד את כול המטרות ואולי לנסות לשבור את השיא שלי, גם ככה השיא שלי הוא שש עד שבע שניות להוריד ארבע מטרות, כי לפעמים הייתי מפספסת את האמצע והיה לוקח לי לכוון מחדש. כבר מהתחלה עוד לפני שאני שמה את הסטופר אני מכוונת לאוטומט כך שאני לא יצטרך
להטעין את הרובה מהתחלה.
"את מוכנה?" שאלתי קיילה ונעמדה לצידי עם הסטופר ביד, הסתכלתי עליה וסימנתי לה שאני מוכנה.
"שלוש, שתיים , אחד-" ועוד לפני שהיא הספיקה לסיים ולהדליק את הסטופר כול ארבע הניצבים של המטרות התייצבו במפני, יצאו במהירות מהאדמה והבהילו אותי. אני מרוב פניקה שלא הייתי בטוחה אם הרובה שלי טעון או לא פשוט התחלתי לירות, מטרה אחד הורדתי, ואת השניה, והשלישית ואם אני מורידה עכשיו את הרביעית אני שוברת את השיא שלי.
צלצול פלאפון.
הזמן חלף והסטופר הגיע כבר לעשר שניות, ביקשתי מקיילה לכבות אותו ושאני התחיל מהתחלה אבל ג'ון לא הספיק לצלצל, הוא כול שניה מצלצל וכול פעם שאני מנתקת לו הוא ממשיך להתקשר. הוא לא מבין שאם אני לא עונה לו זה בגלל שאו שאני לא יכולה או שזה בגלל שאני לא רוצה והעכשיו אני לא עונה לו משתי הסיבות. אני לא רוצה ואני גם לא יכולה.
"מה?!" נבחתי עליו, כבר הייתי בתסיסות יתר והוא עלה לי על העצבים עד רמה כזאת שאני לא יכולה לסבול.
"מה גילית?" שאל ג'ון, לרגע אחד לא הייתי בטוחה אם לספר לו או לא. הוא הרי הבוס שלי בנוגע לכול זה כי האדם הראשון ששלח אותי למצוא קצה חוט לגבי מיקומם של רוזלין ורקס היה ג'ון ולולא ג'ון גם לא הייתי חושבת להתחיל לחפש אותם. כן, אני יודעת שהם ההורים של אלי והכרתי אותם עוד מהילדות שלי אבל כמה מה יכולתי לעשות בגיל ארבע עשרה.
גירשו אותי מבלאדליינס ואיבדתי את עצמי, לא ידעתי מי אני ומה אני, לא ידעתי איך להשתמש בכוחות שלהם ופחדתי מהם, בשבילי הם היו כמו קללה אבל סך הכול הצלחתי להתמודד איתם בסופו של דבר.
"יכולתי לשבור את השיא שלי, הכול בגללך ואני לא מתכוונת לספר לך כלום!" נשמעתי כמו ילדה קטנה אבל ג'ון יודע שאני מנסה לשבור את השיא שלי כבר הרבה זמן ואני כבר תקועה על שבע שניות וג'ון הוא זה שמצליח להוריד ארבע מטרות בארבע שניות.
"לוסי." הוא אמר את השם שלי, אני רק עשיתי פרצוף בשביל שלא יראה והוצאתי לשון.
"חברים של אח שלך מעורבים בזה, אתה יודע טרייסון וולדאק. שמע כול מה שחשבתי שאני יודעת אני לא יודעת וברגע שאני ידע משהו אני יספר לך. אז תביא לי לעשות את העבודה שלי בשקט." הלוואי וזה היה אפשרי, אלי יושב לי על הווריד רק כדי שאני יספר לו מה אני מחביאה ממנו ולמה זה כול כך סודי. מאז שרוי לקח אותי מחדר הישיבות עד עכשיו עבר אולי חצי שעה ואין אחד שלא שאל אותי לגבי טרייסון , אפילו שאלות שלא קשורות למידע.
כמו מאיפה אני מכירה את טרייסון וכמה זמן אנחנו עובדים ביחד, האמת, שאני מכירה את טרייסון דרך בלאד אבל זה מידע שאני לא מתכוונת לספר עוד הרבה זמן והשאלה כמה זמן אנחנו עובדים ביחד יש לי תשובה אחת, אנחנו עובדים ביחד אולי חמש דקות .
"מה שתגידי גולדינג, זוכרת שאמרת שרוזלין נתנה לך מפתח כסוף שהחבאת בתיבה סינית? אני חושב שאולי זה יעזור לך, זה המחקר על כול משפחת הדם. השארתי אותו בספרייה, תחפשי את אייזק." נו באמת, חשבתי שיש לי יום אחרון כחופש ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה בלי שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות. אני כול היום על הרגליים, רצה מפה לשם בלי לעצור ואני עדיין ממשיכה להתאמן. אני לא מבינה למה אני עושה לעצמי חיים קשים גם כשאני מבינה שאני עומדת להתמוטט עוד מעט.
אני יבדוק לגביו היום אבל אני לא עושה שום דבר מעבר, אני עייפה מכול הריצות האלו." באמת אני רק רוצה לחזור לארמון של בלאד, להוריד את נעלי הספורט שלי ואת מעיל העור, להדליק מזגן ולהיכנס תחת השמיכת פוך שמחכה לי על המיטה הזוגית והגדולה של בלאד.
"איזה ריצות? לוסי את עומדת לגלות לי מה גילית היום ומה רקס קשור לכול זה?" מזל שלא דיברתי עם ג'ון על רמקול כי אם כולם היו שומעים שאני יודעת משהו בקשר לאבא של אלי הכול היה משתנה, כול נקודות המבט שלהם עלי. הם גם ככה לא סומכים עלי וחושבים שאני שקרנית, הם אומרים שהם יכולים להגן על עצמם בפני המידע הזה אבל הדבר הכי מצחיק שאני לא בטוחה שאני יכולה להגן על עצמי בפני המידע הזה, ואני זאת ששולטת בכוח הדם.
"אני מבטיחה שאני עוד מעט יספר לך הכול רק תביאי לי עוד קצת זמן, הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך שזה קשור למשפחה שלך ולמשפחת הדם. אני עדיין לא יודעת את הקשר אבל אני יגלה." אמרתי וניתקתי את השיחה.
נשפתי בבוז וזרקתי את הרובה על הדשא ופונה אל עבר הארמון "לכי לספרייה, ני,ני, ני.." לא היה לי כוח לכלום , רציתי ללכת לישון ולא להתעורר עד שהכול יגמר. למה הוא היה צריך להשאיר לי את הספרים של ההורים של גרין בספרייה, אם הוא מכיר את הספרים שלהם איך אני אמורה בדיוק לצאת מכאן בלי שהוא יגלה שהם בכלל נעלמו? כן, אני יכולה לברוח מפה בריצה שהם אפילו לא יגלו שברחתי מהארמון אבל אייזק יכול לספר לו או אם הם מצאו את הכספת ששומרת את הספרים בחדר של אלי הוא יכול לגלות בכוחות עצמו.

"לוסיאן, כמה זמן לא התראינו." אני זוכרת שאבא שלי היה גורר אותי לספרייה בשביל לקרוא ספרים על הכוחות שלי בשביל שאני הצליח לשלוט עליהם, מה שבסופו של דבר לא קרא אחרי שגרמתי לעשרות תלמידים ושומרים להיחנק כמעט עד המוות ולגרום לדם שלהם לבעבע עד חום כזה גבוה שהוא כמעט שרף את גופם מבפנים. באותו היום, במשך שעה וחצי הייתה ישיבה יחד עם ההורים שלי והם בצורה מסוימת הסכימו שיגרשו את ביתם בת הארבע עשרה מבלאדליינס או יותר נכון מהארמון וגירשו אותי מלהיות חלק מצוות שומרי הערפדים.
איזה הורים יגרשו את הבת שלהם מהעיר? בשבילי אף פעם לא היו לי הורים, ואם שואלים אותי איך נולדתי אני תמיד עונה שבקעתי מביצה.
בלאד תמיד היה לי כמו אמא וכמו אבא, אני לא יודעת איך הוא תמיד פותר לי את הבעיות גם הבעיות הנשיות שלי אבל הוא תמיד היה שם בשבילי. הוא היה שומר עלי בפני העולם שלו, גם אם הוא מסובך עם אלפי אנשים בעבודה שלו הוא אף פעם לא נתן לכך שיעליבו אותי או יפגעו בי ואני עזרתי לו לבנות מעמד בעיר העתיקה, כי מאז שלמדתי להשתמש בכוחות שלי אני זו ששולטת בעיר העתיקה.
"עברו שנים אייזק, גדלתי עכשיו , אני בת שבע עשרה." חייכתי אליו והתקדמתי אל עבר העמדה שלו, הוא עמד מאחורי שולחן על מחשב ולצידו היו אלפי ספרים שהוא פתח ובדק אותם בשביל שלא יהיו ספרים קרועים או מזויפים. כי כול הספרים שנמצאים בספרייה הם המקוריים ולאייזק יש את הכוח לאשר לאנשים להיכנס לספרייה, זה לא כוח שווה לגנוב אותו כי הוא גם לא נמצא במאגר הכוחות של משפחות האצולה, ואני שמחה על כך.
"את כבר לא נראת כמו הלוסיאן בת השלוש עשרה שהייתה באה לפה, השתנת," הוא הוריד את המשקפיים הדקים שלו והשאיר אותם על גשר אפו כדי שהוא יוכל להסתכל עלי מקרוב, אולי עברו שלוש כמעט ארבע שנים מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה אבל הוא לא השתנה כלל, הוא עדיין נשאר שומר הספרייה השמח.
"מראה, התנהגות, דיבור," הוא העביר את מבטו מכף רגלי עד ראשי "ואישיות." לא הייתי מופתעת מכך שהוא שם לב שהשתנתי, אחד הדברים שהכרתי באייזק זה שהוא תמיד רואה את הטוב בבני אדם, הוא יכול לראות אך תוך האישיות שלך, הוא יכול לראות שיש לי פיצול אישיות בין האישיות הלוסי שלי לבין אישיות הציידת שלי.
"ואתה לא השתנת כלל." גיחכתי, " אתה במקרה יודע איפה ההורים שלי, כול הזמן שהייתי בארמון כאן לא ראיתי אותם אפילו פעם אחת." זה לא שאני רוצה לראות אותם אבל מעניין אותי מה קורה איתם עכשיו, האם הם אוכלי רגשות אשם או שהם לא רוצים להאמין בכך שאין להם בת?
"הם עזבו לממלכת אלאדור, לא יוכלו לשמוע את כול הסיפורים עליך." רציתי לצחוק וצחקתי כי זה הצחיק אותי. אני לא שמעתי דבר על ההורים שלי במשך כול השנים האלו, מבחנתי הם לא קיימים ועכשיו אני הרבה יותר שמחה ממה שהייתי לפני כמה דקות. ההורים שלי לא נמצאים לצידי, ההורים שלי לא חיים בבלאדליינס, זה חדשות טובות כי הדבר האחרון שלא רציתי לראות זה אותם.
"לא באתי לכאן בשביל לדבר על ההורים המזדיינים שלי, השאירו לי כאן ספרים של משפחת גרין, הם במקרה אצלך?" אייזק לא הביט בי בשאלה הוא פשוט הוריד מצווארו שרשרת כסף עם מפתח עליה והתכופף בשביל לפתוח מגירת עץ שהייתי לצד השולחן. שמעתי רשרושים בין כול הדפים ואז הוא הוציא שתי מחברות כחולות עם כריכה קשה.
"תמיד הייתה לי הרגשה שתעבדי בלוטוס הלבן, יש לך כוח מנהיגות ורוח לחימה, את בוודאות יכולה להיות לוטוס לבן." או לוטוס שחור אבל זה לא מפריע לי כי אם לומר את האמת אני לוטוס אפור, כי אני עובדת בשני הצוותים.
"תמיד הייתה לי הרגשה שג'ון לא לקח אותי תחת חסותו בגלל לא איך שאני נראת אלא בגלל מי שאני." אמרתי ולקחתי את המחברות מהשולחן, אייזק יצא מבעד לשולחן והוביל אותי אחריו אל עבר מקום שקט שבו אני יכולה לקרוא, לא שחשבתי לשבת לקרוא אבל הסקרנות שלי קצת עלתה.
כשאייזק השאיר אותי לבד ובשקט של עצמי פתחתי את הדף הראשון במחברת הכחולה הראשונה שהחזקתי, באותיות שחורות על דף חום , אותיות צעקניות שגרמו לי לבהות במשפט במשך דקות שלמות ולא לעתיר את העיניים שלי ממנו "לוסיאן גולדינג- נסיכת הדם." נשמתי נעתקה ממני.
"זה היה צפוי." הרמתי את ראשי למעלה ומולי נגלה סמית', צרחה נפלטה מפי וזרקתי עליו את המחברת. ברגע שהיא עברה דרכו הבנתי שהוא רוח וחשבתי שאני עומדת לאבד את ההכרה, שכחתי ממנו לגמרה.